חפצים בתדר רגשי: מיכל שכנאי במוזיאון פתח תקווה

ענבל: בוקר טוב מיכל, מה שלומך בימים אלה?

מיכל: הי ענבל. אני בסך הכל בסדר, משתדלת להרים את הראש מעל המים מול המציאות הקשה, ממלאת את ידיי בעבודה, בהקמת תערוכות ובמפגשים בתערוכה שלי שמאוד מרגשים אותי

ענבל: אפשר להרגיש שאת עובדת 🙂 יש לך תערוכה מלאה בכל טוב במוזיאון פתח תקווה, ״על כידון הברוש״, תספרי עליה קצת?

מיכל: טוב, מאיפה להתחיל… זה גוף עבודות שהתחלתי לעבוד עליו ב־2020, בתקופת הקורונה. באותה תקופה הרחבתי את המבט שלי מהעיסוק במפגש בין האישי והלאומי בכל מה שקשור לשכול והנצחה – נושא שעסקתי בו בתערוכות קודמות בהקשר לשכול האישי שלי – אל עבר טקסים ופולחנים לאומיים אחרים.

שאלתי את עצמי אלו עוד טקסים יכולים להיכלל בישראליות. אז הופיעו הטקסים החקלאיים בעבודותיי, שהתחברו לביוגרפיה שלי כבת קיבוץ. אחר כך הצטרפו חפצים שונים שהיוו מבחינתי חפצי פולחן של הישראליות כמו מימיות, אקורדיון, אבוב, כדים שונים ועוד

ענבל: איך את משתמשת בחפצים?

מיכל: הפעולה שלי בסטודיו הייתה לנכס אותם אליי, ולהוציא אותם מהקשרם המיידי הנוסטלגי אל הקשר חדש. זה בא לידי ביטוי גם בעבודות הווידאו שבהן דגמתי חומרים שונים מתוך יוטיוב ויצרתי מהם קולאז׳ים של תנועה ואנימציה, או חפצי רדי־מייד שאספתי ליד פחים וקניתי בחנויות סטוק. את חלקם ציפיתי או יצקתי בבטון והוספתי להם תוספות שונות מפלסטיק וזהב. כך הם הפכו לאוביקטים היברידיים רבי משמעויות ורפרנסים

ענבל: האוביקטים שיצרת מחיבורים של חפצים, לרוב לא גדולים אבל מלאי דמיון. מה מניע את החיבור בין החפצים?

הבטון הוא חומר נוכח בכל מה שקשור למרחבי ההנצחה בארץ, ובנוסף הוא חומר שמייצג את ההתיישבות הציונית, את כיבוש השממה. הוא חומר שקשור גם למיגון ומשקף את המציאות הכאוטית שאנחנו חיים בה

מיכל: האוביקטים נעים בין גדלים שונים, חלקם יותר אנדרטאיים בגדלים בינוניים וחלקם אוביקטים קטנים שמוצבים על גבי מדפים בחדר הקטן. החיבור בין החפצים הוא משחקי ואסוציאטיבי ונראה כמעט אקראי, אבל דורש הרבה דיוק על מנת להביא את התדר הרגשי ואת ריבוד המשמעויות שאני מחפשת.

חפץ יכול להיות מונח אצלי על שולחן המנתחים המטפורי שבסטודיו במשך זמן משתנה – לפעמים זה לוקח חודשים עד שהוא מוצא את הטרנספורמציה הנכונה עבורו

ענבל: סיפרת שחווית שכול, איך העיסוק בכאב פרטי הפך לעיסוק בטקס לאומי?

מיכל: זה שייך יותר לגוף עבודות קודם; כיתומת צה״ל (אבי נהרג במרדף בבקעה כשהייתי בת שנתיים וחצי) חקרתי שנים רבות בתערוכות ובסרט שעשיתי את המפגש המאתגר בין השכול הלאומי לשכול האישי. עסקתי, לדוגמה, במכתבים ובמתנות שאנחנו – המשפחות השכולות – מקבלים מהמדינה בכל שנה, מכתב שמנסח שר הביטחון בתוך מעטפה שעוצבה במיוחד עם בול וחותמת.

יצרתי סדרת מתנות כמענה לאלה של משרד הביטחון. בסדרה הזו החלה להתפתח השפה הפיסולית שלי שנוכחת גם בתערוכה הנוכחית: חיבור היברידי בין עולמות, גבוה ונמוך, צעצועי ורציני, שמשלבים בתוכם כאב עם הומור ואירוניה

ענבל: הרבה מהאוביקטים בתערוכה מצופים בבטון: אבוב, אקורדיון, מימיות. מה עושה הציפוי בבטון עבורך?

בגלל האופן שבו אני עובדת בבטון כציפוי, הוא גם מתפקד כחומר שחונט את החפצים, חונט את הזיכרון מצד אחד ומצד שני מנכס אותם לתרבות הישראלית. כשאני מצפה את הפסלים האפריקאים בבטון – הם הופכים להיות יותר משלנו

מיכל: הבטון הגיע מאותה סדרת מתנות שיצרתי. הוא חומר נוכח בכל מה שקשור למרחבי ההנצחה בארץ, ובנוסף הוא חומר שמייצג את ההתיישבות הציונית, את כיבוש השממה (״נלבישך שלמת בטון ומלט״). הוא חומר שקשור גם למיגון ומשקף את המציאות הכאוטית שאנחנו חיים בה.

אצלי, בגלל האופן שבו אני עובדת בו כציפוי, הוא גם מתפקד כחומר שחונט את החפצים, חונט את הזיכרון מצד אחד ומצד שני מנכס אותם לתרבות הישראלית. כשאני מצפה את הפסלים האפריקאים בבטון – הם הופכים להיות יותר משלנו

ענבל: כשאני מתבוננת בעבודות, אני שמה לב שיש להן טונאליות צבעונית מסויימת – אפור בטון, חום של עץ/חלודה, אדום של אש ופלסטיק

מיכל: נכון, וגם זהב. יש בעיקר עבודה עם החומרים עצמם – הבטון שמצפה חפצים רבים, הפלסטיק שהוא לרוב אדום והזהב, עלי הזהב שמביאים את הגבוה והקדוש ואת הפולחנים הזרים אל מול האסתטיקה של דלות החומר הישראלית

ענבל: זו למעשה דלות שאת בוחרת בה. להעלים את הצבעים ולכסות במעין ״צבעי יסוד״ שכאלה. הרי האבוב היה בוודאי צבעוני במקור, והמימיות בצבע זית. נראה שאת מוחקת את הצבעוניות כדי לבחור בפלטה מעומעמת יותר. זה מעלה בי מחשבה על המנהג ללבוש שק ואפר כביטוי לאבלות

מיכל: זו אסוציאציה מעניינת שלא חשבתי עליה. בפרשנות שלי זה בעיקר נע בין פעולת החניטה של הזיכרון בציפוי הבטון לבין סוג של מאובני זיכרון בהקשר ליציקות. אבל אין ספק שסוג של קינה או אבל נוכחת בכל התערוכה

המזרקה, הטוטם, האקורדיון שהפך לאנדרטה

ענבל: בואי נדבר קצת על ההצבה. האוביקטים הקטנים עומדים בתוך ארון מתכת, שלכל אוביקט או שני אוביקטים יש ״קובייה״ משלהם. כל ההצבה נראית יפה מאוד ביחד, בזום אאוט, וגם בזום אין. מצאתי שמרוב עושר של פריטים, אני מפספסת חלק מהם. כל פעם שניגשתי להסתכל, ראיתי אוביקט שלא הבחנתי בו בפעם הקודמת

מיכל: בהצבה נכנסת לתמונה ענת גטניו, האוצרת הנהדרת שעבדתי איתה על התערוכה הזאת. ביני ובין ענת היה דיאלוג מתמשך של כשנתיים, שבמהלכו תכננו את ההצבה במיוחד עבור חלל גלריית האוסף במוזיאון. בחרנו אותה כי היא שוכנת סמוך לחלל ההנצחה של יד לבנים.

החלל לא גדול והיו לי כבר המון עבודות. אני חששתי מעומס וענת לא הסכימה לוותר כמעט על כלום. לצורך ההצבה היא תכננה את חלוקת החלל לחלל פתוח ציבורי שבו יוצבו העבודות הגדולות יותר – המזרקה, הטוטם, האקורדיון שהפך לאנדרטה. בפנים יש שני קירות שנבנו במיוחד להצבה הפנימית המפתיעה, שהיא כמעט הצבה סלונית, של האוביקטים הקטנים על גבי המדפים.

אז כן, יש הצפה כי כל אוביקט הוא סוג של מדרש שצריך לפענח, לקרוא את הדימויים שהוא מכיל, את הטקסט החזותי ואת ריבוי הסמלים וההקשרים. זה דורש שהות והתבוננות על כל אחד. אבל המבט במקבץ עצמו מייצר חוויה של גילויים שלא נגמרים כמו שאת מתארת, עם תחושה שקשה להקיף הכל בביקור אחד

ענבל: עוד לא התייחסנו לעבודות הווידאו שמופיעות בחלל, האם זה מדיום חדש עבורך?

מיכל: בכלל לא. אני עורכת וידאו כבר כמעט 20 שנה, יש לי עבודות וידאו מ־2004 וגם עבדתי כעורכת. במקבץ הזה העבודות הן סוג של קולאז׳ וידאו ואנימציה.

חומרי הגלם שלהן לקוחים בין היתר מצילומי טקס קציר העומר בקיבוץ רמת יוחנן שדגמתי מהרשת. זהו טקס שנערך שנה אחרי שנה מאז 1945, יום למחרת סדר הפסח. הוא נחגג גם בקיבוצים נוספים ומבוסס על מסכת שעיצבו מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין ברמת יוחנן, בהשראת מחולות של תרבויות עתיקות וכסמל להתחדשות האביב ולראשית קציר החיטה.

משתתפי הטקס אינם אמני במה אלא חברי קיבוץ. זוהי מסורת עממית, מקומית, המועברת מדור לדור למעלה מ־60 שנה. הדמויות הרוקדות עברו מניפולציה בווידאו והפכו לתנועה כמעט אוניברסלית שמתכסה בחול ובוקעת מתוכו באופן מחזורי

ענבל: אהבתי את המינוריות של העבודה הזו, הדמויות הכמעט שקופות, רחש החול. זו עבודה רכה. אפשר להרגיש שאישה יצרה אותה

מיכל: כן, ניסיתי להדגיש את הכוריאוגרפיה שנראית כמעט ארכיטיפית ואוניברסלית של מחזוריות שאינה נגמרת. הגברים בתחילת העבודה שצועדים עם החרמשים וגם הופכים להיות סוג של ארכיטיפים – הם קצת מלאכי מוות. חשבתי על ההתיישבות העובדת שגדלתי על ברכיה, על החברה הקיבוצית שממהרים להספידה אבל היא בוראת את עצמה שוב מחדש.

אחרי ה־7 באוקטובר העבודה קיבלה תוקף חדש ומצמרר בהתייחס לקיבוצי העוטף ולקהילות קיבוצי גבול הצפון שפונו, בתקווה שגם הם יצליחו לברוא את עצמם מחדש, להקים את עצמם מההריסות אחרי שהכול ייגמר

ענבל: את בת קיבוץ, והטקסים האלה הם גם חלק מזיכרונות הילדות שלך. היום הם נראים חלק ממציאות רחוקה של אידאליזם ותמימות. איך מתקיימים בתוך הפער הזה?

חשבתי על ההתיישבות העובדת שגדלתי על ברכיה, על החברה הקיבוצית שממהרים להספידה אבל היא בוראת את עצמה שוב מחדש

מיכל: זה פער לא פשוט. גדלתי בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל בשנות ה־70 ותחילת שנות ה־80. הרגשנו שאנחנו מרכז העולם, שמש העמים, שכולם צריכים ללמוד מאיתנו. לא ידענו שאנחנו רגע לפני המשבר, רגע לפני שהכל קורס, משתנה, מתפרק. כשחזרתי מהצבא הקיבוץ כבר היה שונה לגמרי מהקיבוץ שבו גדלתי.

עזבתי את הקיבוץ והייתי צריכה ללמוד איך מתנהלים מחוצה לו, כמעט כמו שיוצאים מחצר חרדית. עד היום הפער בין העולם שבו גדלתי, הערכים, האתוס, לעומת מה שקורה פה היום, עם שינוי הערכים של החברה הישראלית הוא פער מטלטל. נכון שזה קשור גם לתמימות של הילדות מול ההתפכחות של הבגרות, אבל עדיין בשבילי זו כמעט תזוזה של לוחות טקטוניים

ענבל: אירועי ה־7 באוקטובר רק מחדדים את הפער. נדמה שהמדינה השאירה את הקיבוצים מאחור, יחד עם החטופים, כמטרד בדרך. אפילו לומר את המילים ״כשהכל ייגמר״ נשמע כמו אופטימיות בלתי נסבלת

מיכל: מה שקורה פה היום הוא בלתי נסבל. מצד המדינה והשלטון זה נראה כמו אובדן של כל ערך יהודי, ישראלי או אנושי. וכן, יש פה ויתור על מגזרים שלמים שאינם קשורים לשלטון. מצד שני יש תחושה של סולידריות שבאה מהאזרחים, מהעם, וזה החלק שמביא אתו תקווה. גם החוסן שמגלות הקהילות הקיבוציות מעורר השראה.

אז כן, אני שומרת בתוכי את התקווה שהחטופים יחזרו בקרוב, גם אם זה לא נראה באופק שמתישהו זה ייגמר. ברור שזה ישפיע על מה שיקרה בהמשך, מה שהיה הוא לא מה שיהיה. אבל הלוואי שבסוף יגיע גם טוב שיצוץ מתוך כל החורבן הזה

ענבל: אני מאמינה שהתנועות שקורות הן מעגליות. פעם כוח אחד עולה ופעם כוח אחר כתגובת נגד. זו לא תנועה חד־כיוונית, אלא תופעות מורכבות, שקשה לחזות לאן יובילו בהמשך.

אבל נחזור רגע לאמנות שמאפשרת לנו לנשום בתוך כל המציאות הזו. את גם אמנית וגם אוצרת של הגלריה של מרכז ההנצחה בטבעון, איך השילוב הזה עבורך?

מיכל: לקח לי זמן ללמוד להתנהל בין שני הכובעים הללו. בשנים הראשונות של האוצרות נשאבתי טוטלית לתפקיד על חשבון הסטודיו. לקחו לי כמה שנים להחזיר את הסטודיו לחיי כמקום מרכזי לא פחות. היום מצאתי יותר איזון. אני מצליחה להתנהל גם כאמנית וגם כאוצרת אבל זה בהחלט היה תהליך לא פשוט. אני חושבת שהמפגשים עם כל האמנים שאצרתי היפרו את תהליכי העבודה שלי בסטודיו. מכל אחד.ת למדתי משהו קטן

ענבל: עבדת על התערוכה הזו הרבה זמן. לאן את ממשיכה מכאן?

מיכל: אוי, שאלה קשה… אין לי עליה תשובה עדיין, יש חוטים שאני מושכת, יש גישושים. אבל כמו תמיד אחרי תערוכה כזו משמעותית – צריך להתחיל מחדש

---

מיכל שכנאי | על כידון הברוש
אוצרת: ענת גטניו
מוזיאון פתח תקווה, חיים ארלוזרוב 30
נעילה: 31.12