על כלום ועל הכל: מיכל שמיר וחיימי פניכל בגלריה שלוש

״תערוכת יחיד־זוגית״ – ככה מוגדת התערוכה המשותפת החדשה של מיכל שמיר וחיימי פניכל בגלריה שלוש. זהו מודל שמוגדר על ידי תמי כץ פרימן שליוותה את התערוכה אוצרותית, כ״שותפות רעיונית על סיפו של מיצב משותף״.

הוא מתפרש על פני החלל הגדול ויוצא הדופן של הגלריה ביפו העתיקה, ללא חציצה בין גופי עבודות, ללא הפרדה וללא לייבלים. העבודות של שמיר מוצבות לצד, יחד או בנפרד מאלה של פניכל ולהפך – הן מתערבבות זו בזו ויוצרות יחד שלם חדש.

שמיר היא אמנית ותיקה, שפעילה כבר כמה עשורים, מתוכם שלושה שבהם היא עובדת עם גלריה שלוש אחרי שהכירה את נירה יצחקי, בעלת הגלריה, בתערוכת יחיד שהציגה אחרי ששבה משהות בארצות הברית. במקביל היא מכהנת כראש בית הספר לאמנות חברה ותרבות במכללת ספיר, מה שהפך לאחד ממפעלי חייה.

רק השנה, אחרי פרוץ המלחמה והקושי לקיים לימודים במכללה ששוכנת בשדרות, היא השיגה עבור בית הספר תרומה של כחצי מיליון שקלים (חלקה נתרמה על ידי קרן ברכה) שמאפשרת פתיחה של כל הקורסים והסדנאות בבית הספר בחינם לכל תושבי עוטף עזה החל מדצמבר הקרוב. בנוסף, אישר לאחרונה המל״ג לפתוח מסלול אמנות דו־חוגי עם החוג לתקשורת, המחלקה הרב־תחומית והמחלקה לתרבות במכללה – עניין שקורה לראשונה בדרום הארץ.

לפני כעשור חברה שמיר לרויטל בן־אשר פרץ, סהר עזימי ויואב כהן, ויחד הקימו את ״פרוטקטיב אדג׳״ (תרגום מילולי ל״צוק איתן״ באנגלית), קולקטיב אמנותי שפעל במשך כמה שנים והציג תערוכות משותפות, ביניהן גם בגלריה שלוש. אחד השיאים של עבודתם המשותפת היה בתקופת הקורונה, כשבמחאה על ההחלטה לא לפתוח מוסדות תרבות ואמנות, ישנו יחד במשך כמה ימים רצופים באותם מוסדות, בשקי שינה, אל מול קהל – בין השאר בהיכל התרבות ובמוזיאון תל אביב. לאותה הפעולה הצטרפה גם נירה יצחקי, שמלווה את שמיר כגלריסטית וגם כחברה מאז שהכירו לראשונה.

מיכל שמיר: ״יש בסדרה הזו עיסוק בשוליים, בפריכות של החיים, עם הדברים שמתפוררים, ויש ניסיון לנצור אותם, לתת להם את הכבוד ואת הרוך שמגיע להם״

גם הסדרה שסביבה נרקמה התערוכה היא סדרה שהחלה שמיר ליצור בתקופת הקורונה. מדובר בעשרות של רישומים בעיפרון שנעשו על גבי נייר פרגמנט, שנתלו בגלריה לאורך קיר אחד ארוך ומכסים את כולו מהתקרה ועד הרצפה. ״היתה תקופה שבה הרגשתי שחסר לי החומר, חסרה לי ההתעסקות עם הידיים״, היא מספרת.

״התחלתי באותם הרישומים, שהם רק חלק מתוך סדרה גדולה יותר שנוצרה בדיאלוג עם המחשב, עם גוגל ועם אתרי קניות אונליין. התחלתי לרשום באופן אסוציאטיבי על הניירות האלה את מה שהאלגוריתם הציע לי – מסרק, משקפיים, נייר טואלט, סבון. לאלה נוספו כמה דימויים שציירתי מתוך התבוננות, ודימויים של ציפורים שגם את רובן ציירתי מדימויים וירטואליים.

״הייתי יושבת חמש־שש שעות ליד נייר הפרגמנט הזה, מקומט וקרוע, אבל כזה שנעשתה בו המון השקעה. יש בסדרה הזו עיסוק בשוליים, בפריכות של החיים, עם הדברים שמתפוררים, ויש ניסיון לנצור אותם, לתת להם את הכבוד ואת הרוך שמגיע להם״.

הסדרה הזו היא במידה מסוימת גם מה שהכתיב את שם התערוכה ואת התמה שלה, ״בשולי הדברים״, שמרמזים על עיסוק בדברים הלכאורה לא חשובים, באלה שנמצאים בין לבין, אבל לפעמים הם אלה בדיוק הדברים שמאפשרים לנו להמשיך הלאה.

המחשבה על להזמין את פניכל להציג איתה התבשלה במוחה של שמיר כבר שנכנסה גלריה שלוש לחלל הנוכחי שלה, חלל גדול עם נוכחות אסתטית משמעותית, במבנה היסטורי בעל אדריכלות שתופסת לא מעט מתשומת הלב.

״מאז שהגלריה עברה לכאן אני בהתלבטות״, היא מספרת. ״זה חלל מורכב: הקשתות והקירות והגודל לא נראו לי הולמים לעבודות השבריריות שלי. חשבתי שלעבוד עם עוד אמן יהיה הרבה יותר מעניין.

״עשיתי את זה בעבר, גם בפרוטקטיב אדג׳ וגם בתערוכה ׳יחיד פלוס׳ שהצגתי בחלל הקודם של גלריה שלוש ברחוב מזא״ה, שבה הזמנתי את ציבי גבע, ניר עברון וליאב מזרחי וניכסתי עבודות שלהם לתערוכה שלי. הדיאלוג עם אמן נוסף הוא מאתגר, ואני חושבת שהשילוב הנוכחי הביא אותי לשיאים אינטואיטיביים של עבודה עם אמן נוסף״.

״הטלפון הראשון שקיבלתי היה מנירה״, מספר פניכל, שגם מאחוריו רזומה מרשים שכולל כבר שני עשורים של קריירה אמנותית, תערוכות יחיד ופרסים. ״בדיוק סיימתי לעבוד על פרויקט גדול באגף הנוער במוזיאון ישראל.

״כמו הרבה אמנים, אני סוליסט ולא מתורגל בעבודה כזו, אבל ביקשתי מנירה לחשוב על זה ואחרי שבוע־שבועיים החלטתי שיאללה. לא הכרתי את מיכל לפני כן, וכשהגעתי להיפגש איתה בפעם הראשונה הייתי כולי מכונס ומאופק, אבל היא המיסה אותי בשנייה״.

הדברים שאי אפשר לגעת בהם

השידוך האינטואיטיבי וגם העבודה על התערוכה התרחשו בזמן קצר, של כשלושה־ארבעה חודשי עבודה. אחרי פגישה ראשונה בגלריה נפגשו השניים בסטודיו של שמיר, ואז נכנסה גם האוצרת תמי כץ פרימן לתמונה והתערוכה החלה להירקם, תוך כדי תנועה.

״אין בתערוכה בנייה תמתית מאובחנת ומדוקדקת״, אומר פניכל. ״יש המון זרימות, אינטואיציות. הנושא התהווה תוך כדי החיבור בינינו. הבנו שזו תערוכה על כלום, על החמקמקות של הדברים, על הדברים שאי אפשר לגעת בהם, על השבריריות של הקיום״.

מתוקף לוח הזמנים הקצר, הרבה מהעבודות של השניים הן עבודות קיימות שחלקן כבר הוצגו, אבל בוורסיות שונות ובתצורות שונות של תצוגה. את פני המבקרים שנכנסים לחלל מקבלות שתי עבודות: הראשונה, מאוורר תקרה מוזהב של שמיר שתלוי על הקיר השמאלי בחלל הכניסה, ששבת מעבודתו וניצב במקום מחוסר שימוש; כשמתחתיו מאוורר נוסף בעל כנף אחת בלבד שמנסה, אולי בכוח, לבצע את עבודתה באופן מקרטע ומשובש.

במרכז חלל הכניסה מוצב הר חול ענקי, ורסיה חדשה לאחת העבודות המרכזיות שהציג פניכל בתערוכת היחיד ״תל״ במוזיאון הרצליה ב־2019. באותה התערוכה, שהציג בעקבות זכייתו בפרס דיסקונט לאמנות ישראלית (אצרה: איה לוריא), יצר בין השאר תל ארכיאולוגי מחול מוקשה, שמשמש עבורו הן כמרכיב יסודי של חומרי בניין והן כדימוי של תל ארכיאולוגי בנוף. אותו התל ניצב הפעם במרכז החלל, כזה שחוסם את רוב שדה הראייה, ותופס את מרבית תשומת הלב של המבקרים הנכנסים.

גם 12 אלף שבלולי הפורצלן שיצר פניכל לאורך 11 שנות עבודה (עוד מימי הלימודים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל) היו חלק מאותה התערוכה בהרצליה, כשהם מטופלים ידנית אחד אחד וכמו משתלטים על עמוד ברזל גדול. בעוד שבהרצליה ניצב עמוד הברזל זקוף על הקיר, בתערוכה הנוכחית הוא מוטל על הרצפה, כמו משהו שהרגע הותש, קרס, התמוטט.

חיימי פניכל: אם הייתי אדם זר לסצנה והייתי נכנס לגלריה, הייתי כנראה חושב שמדובר בתערוכת יחיד של אדם אחד. העבודות מדברות באותה השפה ויש המון דברים מקבילים – הן ברמת הדימוי והן בטכניקה ובהתייחסות לחומר״

עוד מוצגות בתערוכה שתי עבודות וידיאו – אחת של שמיר ואחת של פניכל, שתיהן עבודות ותיקות יחסית שמקבלות קונטקסט חדש, ועבודות נוספות שחלקן זוכות לחיים משותפים – כך, לדוגמה, מתוך מערום בלוקים של פניכל פורחות בועות סבון שבריריות של שמיר אל חלל האוויר.

״אם הייתי אדם זר לסצנה והייתי נכנס לגלריה, הייתי כנראה חושב שמדובר בתערוכת יחיד של אדם אחד״, אומר פניכל. ״העבודות מדברות באותה השפה ויש המון דברים מקבילים – הן ברמת הדימוי והן בטכניקה ובהתייחסות לחומר״.

החומר, שרובו הוא בעצם ״כלום״ – ניירות הפרגמנט הדקיקים, גרגירי החול, בלוקי האיטונג, בועות הסבון – מתהדר מדי פעם בנגיעות מוזהבות – בין אם בצבעו הבוהק של תל החול הענק או ברישומים על הנייר שבוקע מהם מדי פעם איזה נצנוץ שלרגע מרגיש אחרת.

״התחלתי להוסיף את הזהב בעידודה של תמי״, אומרת שמיר. ״זה היה אחרי שהסתובבתי בווינה, והכל שם היה נורא בומבסטי ומוזהב. הזהב מגיע מהארמונות אבל גם ממסכות המוות, והוא מתחבר גם למקומות של ריפוי. אבל על ניירות הפרגמנט הוא כלום. הוא צבע על פרגמנט״.

מול קיר הרישומים הגדול מוצבת עבודת רדי מייד: מנורות בצורת עננים מאיקאה, שהציבה שמיר כזר בלונים שמתעופף ברוח, לצד בועות הסבון שמופרחות מהקצה של אותו החלל. ״יש בעבודת העננים ציניות, וזה משהו חשוב. זה עוזר לנו לקבל פרופורציות. קצת כמו הבועות, המנורות הגנריות האלה מאיקאה שהן סמל הבורגנות הן אולי איזושהי הבטחה שלנו לילדים לגבי העולם שאנחנו חיים בו, שאנחנו לא בהכרח יכולים לקיים״.

את הבלוקים שמתוכם מופרחות בועות הסבון וגם עבודה נוספת של מדף ספרים יצר פניכל מבלוק איטונג – לבנה המצטיינת במסה עצמית נמוכה ובכושר בידוד תרמי ואקוסטי גבוה. ״זה חומר שהתחברתי אליו כבר בתחילת דרכי״, הוא מספר, ״עוד בלימודים בבצלאל, ואת העבודות הראשונות שלי יצרתי ממנו.

״אלה בלוקים יחסית קלים והם עוברים תהליך שדומה באופן מפתיע לאפייה – הם עוברים התפחה ונאפים בתנורי ענק עם לחץ אטמוספרי, כדי לייצר את הבועות שמאפיינות אותם, שהן אלה שמעניקות את האפקט של הבידוד. את מדף הספרים וגם עבודות נוספות באיטונג אני יוצר באמצעות פיסול בגריעה, שלטובתו אני משתמש וגם ממציא כל מיני מכשירים שבאמצעותם אני גורע בבלוקים״.

הפעולה העמלנית, הסיזיפית, המדיטטיבית אפילו, באה לידי ביטוי בעבודות של שניהם בצורה מאוד ברורה – ברישומים המדוקדקים, בבנייה בגרגירי החול המוקשים, בפיסול בגריעה וביצירת אלפי חלזונות שהם יציקות פורצלן בשמונה גדלים שונים. אותם חלזונות ששמיר מתייחסת אליהם כ״ברל׳ה״, כשהיא אומרת: ״הברל׳ה של חיימי הוא קצת כמו ניירות הפרגמנט. זה סטייטמנט של אהבה, של חמלה, של תשומת לב. יש בהם משהו ילדי וזו לא רק עמלנות, בעיני זו גם תקווה״.

באותה הרוח כתבה תמי כץ פרימן בסיום טקסט התערוכה: ״בשולי הדברים, כשבחוץ כבר למעלה משנה משתוללות רוחות של הרס וכליה, אסון רודף אסון והחטופים עודם במנהרות, מונחים כאן בפני הצופה חפצי יומיום מטופלים כתזכורת לעצם מעשה האמנות חסר התכלית, כמטפורה פואטית לרסיסי חיים, לדברים שנותרו, כשהם מאוחים ומשוקמים בתשומת לב וביד חומלת, ולו על מנת להנכיח לרגע שביב של תקווה. ואולי, בתקופה כה סוערת וקשה מנשוא, אין אלה כלל שולי הדברים, אלא ליבת טבורם״.

---

מיכל שמיר וחיימי פניכל | בשולי הדברים
ליווי אוצרותי: תמי כץ פרימן
גלריה שלוש, הצורפים 15, יפו העתיקה
נעילה: 14.12