נעם גל: אמנות לא יכולה להציע עובדות, אבל ההרגשה שהיא מעוררת אמיתית לגמרי

חגית: בוקר טוב נעם, מה שלומך? ברכות על התערוכה ״סוף היום – מאה שנה לתנועת האובייקטיביות החדשה״ שאצרת ונפתחה לאחרונה במוזיאון תל אביב. אישית הנושא מרתק אותי, מאז שפגשתי בו לראשונה בתערוכה בברלין, לפני עשור. אז היא התחברה בעוצמה לחוויה האישית שלי בעיר, בשיא החורף. איך אתה מתחבר לזרם שצמח בגרמניה של שנות ה־20-30?

נעם: לאחרונה עלו בכמה מוסדות מובילים (כמו הפומפידו בפריז, במאנהיים כמובן, בניו יורק, הלואיזיאנה בדנמרק) תערוכות ענק שציינו מאה שנים לתנועה הזו, ובכלל לאמנות של תקופת ויימאר. יצא לי לבקר בחלק מהתערוכות הללו כשכאן היינו עמוק בהפיכה המשטרית. אי אפשר היה להתעלם ממחשבות טורדניות על איזו הקבלה היסטורית.

ואז כשראיתי את האוסף של יאן פישר, די במקרה, במהלך עבודה על פרויקט אחר, היה לי ברור שאני מוכרח לנסות להביא אותו לתל אביב

חגית: אני לא שואלת מה גרם לך לחשוב על ההקבלה בין התקופות 🙂 אבל תפס אותי ציטוט בחוברת התערוכה, ליד התיאור של אחת העבודות אתה מדבר על הרקע והזמן שבו היא נוצרה: ״אובדן האמונה בתקופתנו, משמעו שאנו מחשיבים עובדות בלבד. תפיסת המציאות מבוססת על מה שישנו, על מה שחייב להיות אמיתי. זו אידיאולוגיה שלמה, חפה מחלומות!״ – קונן הסופר הנודע רוברט מוסיל ב־1923…

ואני לא יכולה להפסיק לבהות במילה עובדות. בעידן המבלבל שלנו היום, עם ״עובדות אלטרנטיביות״ וחוסר ודאות מהי האמת

נעם: כן, זה באמת מעניין ומטריד. הצורך שהיה אז באיזה סדר של משהו שאפשר לסמוך עליו ולהישען עליו, משהו שיהיה יציב או נכון. אני לא חושב שאמנות יכולה להציע לנו עובדות, אבל ההרגשות שהיא מעוררת אמיתיות לגמרי. וגם עכשיו, בכל הסופה הזו של הפוסט־אמת, היא יכולה לעשות את זה, להציג בפניי משהו מאד חזק ומטלטל, משהו שאי אפשר להתווכח עם אמיתיות ההרגשה שהוא מייצר. איך עושים את זה? לא חושב שיש דרך אחת. ודאי שלא רק באמצעות ייצוג פיגורטיבי ריאליסטי

חגית: ספר על זווית הראייה שלך, בשעת העבודה על התערוכה – הכניסה שלך לאוסף ותהליך הבחירה

נעם: תהליך מורכב ומתגמל מאד. ככל שהעמקתי לתוך האוסף כך השתנו הבחירות עבור התערוכה. היה לי חשוב לנסות לתת ייצוג למגוון העצום, לסוגי הביטוי האמנותי השונים של אותן שנים. שלא הכול ייכנס בדיוק לרובריקה המקובלת של ״אובייקטיביות חדשה״, ובאוסף הזה יש מרחב מדהים לעשות את זה. כיוונים שונים שפעלו במסגרת התנועה ההיא (כולל למשל אמנות נשים) כלל לא קיבלו מקום בתערוכת המפתח ״אובייקטיביות חדשה״ מ־1925, אף שהיו ידועים לאוצר שלה, גוסטב פרידריך הרטלאוב.

לכן צלילה לאוסף הזה הייתה עבורי גם היכרות מחדש עם כל התקופה הזו. וספרות הזמן סייעה לי בכך יותר מהכול

חגית: הבחנתי ב״תיקון״ ההיסטורי שעשית: האנה הוך, לדוגמה, שבאמת הייתה אחת האמניות הגדולות של זמנה, הייתה בכל הצמתים והתנועות החשובות, ו״הצליחה״ להידחק החוצה מהקאנון למרות הכול. עובדה מתסכלת, שמעידה על הכוחות הגדולים שהדירו נשים.

העבודות של האנה הוך בתערוכה הן גם דוגמה מופלאה לחיבור של האובייקטיביות החדשה לזרם המקביל של הסוריאליזם שהתפתח בפריז

נעם: נכון, ויש עוד נקודות השקה מעניינות לסוריאליזם – למשל עם הציור המשוגע ״מרסיי״ של הנס בלמר, שנוצר בטרם הגיע לפריז, והתחבר עם אנדרה ברטון ואחרים. מן העבר השני, רואים גם את הזיקה להפשטה הדידקטית או לצילום הטיפולוגי שלפני מלחמת העולם השנייה. בכל אלה יש אלמנטים שהתאימו לאג׳נדה האסתטית של האובייקטיביות החדשה. אקספרסיוניזם, לעומת זאת, לא תמצאי שם

נעם גל: ״כשראיתי את האוסף של יאן פישר, בתקופת ההפיכה המשטרית, היה לי ברור שאני מוכרח להביא אותו לתל אביב. פישר הזדהה עם ההרגשה שלי לגבי הרלוונטיות של היצירות הללו לעכשיו, למה שקורה בישראל, אבל גם למה שמאיים על גרמניה בעת הזו״

חגית: תמיד מפתיע ומסקרן לראות שאמנים שפעלו במקומות שונים פנו לאותם רעיונות וסגנונות, גם אם בשמות שונים. אבל יש משהו מבלבל בכך שאובייקטיביות ודיווח ״אמת בציור״ גולש לצד הסוריאליסטי, הלא מתקבל על הדעת. תוכל להסביר איך זה מתיישב?

נעם: אפשר לקחת כדוגמא ציור מופתי שיש בתערוכה שלנו, ״טבע דומם עם כדור״ של דאוורינגהאוזן. אגב – זו אחת היצירות שגם הוצגו בתערוכה המקורית במאנהיים ב־1925. במבט ראשון, זה ציור ריאליסטי ונקי מאשליות או תעתועים. פשוט שולחן עם חפצים שארגן האמן מול כן הציור שלו, כמו לומר – אני מצייר את מה שיש, לא פחות ולא יותר, כי עכשיו זה מה שדחוף להראות, את המציאות כפי שהיא.

אבל במבט נוסף – את רואה שהשולחן כאילו נטוי, כך שהחפצים הולכים ליפול ממנו, וגם אין כל־כך הלימה נורמלית של גודל בין חפץ אחד לאחר, זו מין פינה של שולחן, שלא מחזיקה את הנוף שנוצר עליה. ובאמת חוקרי אמנות של התקופה ראו בציור הזה נציג של ״ריאליזם קסום״, איזה משהו מחשיד שהאמן רוצה להחדיר לתמונת המציאות האמינה־לכאורה הזו.

הסוריאליסטים לא מעוניינים להצפין את החשד והאימה תחת מעטה של מציאות שלווה, אלא לנפנף בה במוצהר מול העיניים שלנו. אבל אלה גם אלה הלומי קרב. זה נמצא בבדים של כולם אז

חגית: קסום על סף האפל. הנוף השולחני המתעתע הזכיר לי את נופי העיר הנטושים של דה קיריקו. והנה אתה אומר כאן מפורשות – כולם הלומי קרב. פוסט טראומטיים.

אני רוצה להקשות עוד קצת – איך קרה שדווקא הציור המדוקדק עד השתאות נחשב תקופה ארוכה לאמנות נחותה יותר, פחות ״חשובה״ מהאמנות הקונספטואלית או הציור שהיה לפניו? למה האובייקטיביות או האובר־ריאליזם בואך סוריאליזם נחשבו ל״ציור של טכנאים״?

נעם: אני מניח שיש כל מיני הסברים לעליות ומורדות של תנועות שונות בתולדות האמנות, כולם במידה מסוימת פוליטיים (אפשר לחשוב על עליונותו של המופשט הלירי בתולדות האמנות המקומית שלנו, על פני הריאליזם החברתי. לפחות בראי מחקרים מסוימים, שמתמקדים יותר במוזיאון מאשר ברחוב או בעיתון).

אבל באופן כללי יותר, ריאליזם על מגוון סגנונותיו, החזיק מעמד גבוה למדי במרחבי האמנות הציבוריים של אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים. אלא שאלה מרחבים שלא עניינו את העין האמריקאית של אחרי מלחמת העולם השנייה, והיא זו שבסופו של דבר נתנה את הטון, גם באקדמיה וגם בשוק

חגית: אתה מרצה בכיר וחוקר בחוג לתולדות האמנות של האוניברסיטה העברית בירושלים. היית עד לא מזמן אוצר הצילום של מוזיאון ישראל בירושלים, ואתה מזוהה יותר עם תערוכות צילום. איך ולמה ״חצית את הקווים״ לתערוכת ציור מובהקת?

נעם: בעיני עצמי לא הייתי אף פעם אוצר לצילום בלבד 😊 לא בגלל שאני כל־כך מגוון ויודע המון, אלא בגלל שצילום בעיניי אינו עוד מדיום באמנות, אלא סיטואציה היסטורית, שבתוכה נעשית אמנות מכל מיני מינים וכלים וגישות, כולם כולם מושפעים בצורה כזו או אחרת מהמצלמה. ואני שייך לעידן הזה.

גם התערוכה הראשונה שעשיתי במוזיאון ישראל הייתה תערוכת עיתונות בעצם (ריצ׳רד אבדון) יותר מאשר תערוכת צילום פרופר. אולי אני טועה? ואגב, התערוכה האחרונה שעשיתי לפני זו, הייתה בכלל של עבודות הניאון של יעל ברתנא (הוצגה בברלין). אז מה שנקרה בדרכי ומעורר אותי, זה מה שאנסה להציגו באופן שיעורר גם אחרים.

ואם כבר שואלת על איך כל זה מתחבר אצלי, אז ממש החודש יצא לאור הספר שלי The Movers על אמנות ישראלית עכשווית, בהוצאת אוניברסיטת מקגיל

הספר מתבונן על יצירות מוכרות, כמו הטרילוגיה הפולנית של יעל ברתנא, או ״שטיח עמק יזרעאל״ של גל ויינשטיין או ״אמני הימלטות״ של גיא בן נר. אני מנסה לאמן את אופן ההתבוננות ביצירות כאלה, לא תמיד ולא רק דרך הסכסוך הישראלי פלסטיני

חגית: איזה יופי! שמחה ששאלתי 🙂 תספר על הקשר עם האספן יאן פישר – עד כמה הוא היה מעורב, ואיך בעצם קרה שבתקופה כל כך מסוייגת (בלשון המעטה) הוא שלח את האוסף שלו לתצוגה במוזיאון תל אביב?

נעם: הקשר שלי עם יאן פישר החל לפני כמעט ארבע שנים, סביב פרויקט אחר. כשהתחלנו לדבר גם על האוסף הזה הוא הזדהה עם ההרגשה שלי לגבי הרלוונטיות של היצירות הללו לעכשיו, למה שקורה בישראל, אבל גם למה שמאיים על גרמניה בעת הזו. בחוכמה וברגישות אין קץ הוא נתן לי יד חופשית ותמך בכול העבודה מול המוזיאון. זו מתנה לחיים של רבים, אני מאמין

חגית: יהודי טוב או שלא קשור?

נעם: יאן לא יהודי. איש משכמו ומעלה (תרתי משמע, הוא גבוה ממני במטר וחצי…)

חגית: התערוכה ״סוף היום״ מאורגנת כסיפור על יום בחיי אדם צעיר שחי בברלין לפני מאה שנה – ״מרגע הקיצו בבית לפנות בוקר, אל עבודתו בסטודיו, ההליכה ברחוב הסואן ועתיר הפיתויים והמתחים, משם לביקור בתיאטרון אוונגרדי, ועד לאיבוד חושים בבר מחתרתי בשעות הקטנות של הלילה״. הסיפור הזה מועבר גם במדריך הקולי שהוצאתם לתערוכה, שמורכב מרשמים ומחשבות שכתבו אי־אז אמני התקופה 😊 תוכל להרחיב עוד קצת על העבודות בתערוכה, ובמה הן משמעותיות?

נעם: אתן כמה דוגמאות מתוך התערוכה: היצירה ״שלושה ילדים ועגלה״ למשל, של הציירת החשובה לוטה לזרשטיין, מוצגת בפרק הראשון של התערוכה (פרק הבית). זו יצירה יפהפיה, גדולה למדי, מלנכולית וכמעט דתית. היא מהיצירות הבודדות שהאמנית הצליחה לקחת איתה כשברחה מברלין אחרי עליית הנאצים לשלטון, ובכלל לא ידעו מה עלה בגורל היצירה. היא נמצאה לפני כמה שנים בשבדיה די במקרה, והתגלגלה לאוסף של פישר.

יש ביצירה הזו הרבה ממה שעניין את אמני האובייקטיביות החדשה, כולל המבט החברתי וכולל ההישענות המעשית על שיטות וגישות של ציור רנסנסי.

ציירת אחרת שלא ויתרה על העמדה הביקורתית מול החברה הגרמנית של אותו הזמן היא דו‍ֹ‍דוֹ, דורותה קלרה וולף, שאנו מציגים שתי יצירות שלה בתערוכה. היא יותר נשכנית מלזרשטיין, והעדיפה אקוורל ודיו על פני שמן על בד

חגית: תספר בכמה מילים על הספר, פרויקט מרשים בפני עצמו

נעם: התחלתי מתוך תחושת הצורך להציע איזושהי מקראה אקדמית בסיסית מאד באנגלית על אמנות ישראלית מהעשורים האחרונים. ממש אין אף ספר שמרצה בחו״ל יכול לקחת ליד, כשמציעים סילבוס על אמנות מכאן (בעוד שעל ספרות עברית יש בלי סוף).

אולי לקוראים מכאן זה יהיה בסיסי ומבואי מדי, מתבונן על יצירות שרובנו מכירים היטב, כמו הטרילוגיה הפולנית של יעל ברתנא, או ״שטיח עמק יזרעאל״ של גל ויינשטיין או ״אמני הימלטות״ של גיא בן נר וכו׳. אבל על הדרך אני מנסה בספר לאמן את אופן ההתבוננות ביצירות כאלה, לא תמיד ולא רק דרך הסכסוך הישראלי פלסטיני, אלא דרך עוגנים אחרים מההיסטוריה היהודית־ישראלית.

בימים אלה אני כבר עובד על הספר הבא, שמנסה להבין מה קרה לאמנות מושגית כשהיא נחתה במקום הזה, בקרב אמנים ששפתם בת שלושת אלפים שנה וכל מילה שלהם נושאת מטען תנ״כי…

חגית: לפני כמה שנים הוצגה במוזיאון ישראל התערוכה היפה ״לילה יורד על ברלין״, וגם עכשיו בחרתם בכותרת ״סוף היום״. העבודות הללו מגיעות מהתקופה הדחוקה, המתוחה והמוטרדת שבין שתי מלחמות העולם. ואנחנו כעת בין, או אולי בסיום מלחמה…

ובכל זאת, אם מותר לשאול – אתה אופטימי?

נעם: אני אענה בסוג של התחמקות: עשיתי תערוכה מחומרים די מדכדכים, חלקם ממש מכווצי בטן, ובכל זאת יוצאים ממנה רבים (גם אני) עם איזו רוממות רוח כזו. אנשים אומרים לי שהרגישו אחריה קצת במקום אחר, בהתרגשות כזו, ורצון ליצור או לנסוע או לקרוא. אז, כן, יש מקום למחשבות טובות. אני מאמין שכן