איתמר מגיד // אבני דרך
אני איתמר מגיד, אמן, מעצב ויוצר בוגר שנקר. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי שוב ושוב חוזר לאותו מקום – המפגש שבין העבר להווה, בין סיפורים עתיקים למציאות עכשווית, בין חומר לדיגיטל. בכל פרויקט אני מחפש מחדש איך לקחת סיפור ישן, לפעמים כואב וטעון, ולפעמים סתם נשכח – ולספר אותו בשפה שחיה היום.
ככה בדיוק התחיל גם הספר ״אבני דרך״. יום אחד ישבתי עם אסף הררי מ״פיסת היסטוריה״, והיה בינינו חיבור ממש טבעי. שנינו בעולמות העיצוב, שנינו מחוברים לסיפור הציוני, ולשנינו יש יותר רעיונות במגירה מזמן פנוי. הוא סיפר לי על חלום ישן שלו ליצור ספר על אנדרטאות ואתרי הנצחה בארץ. כמעט מיד היה לנו ברור שזה חייב להיות ספר מאויר.

אם ובנה

אוטובוס הדמים

קרון יד ושם

משטרת שדרות

לוחמי גטו ורשה
הרעיון לקחת אנדרטאות – יצירות תלת־ממדיות גדולות, כאלה שעומדות במרחב פיזי ומחזיקות זיכרון, ולהפוך אותן לאיורים – ריגש ועניין אותי, אבל הוא גם העלה בי תהיות. כל הדרך שאלתי את עצמי: איך האיור יכול לשאת את המשקל של המקום הפיזי? האם זה ייגע באנשים? האם אצליח לתת כבוד למעצבים המקוריים של האנדרטאות? והאם זה יעניין מישהו?ֿֿ
הבנתי שהאתגר האמיתי הוא איזון. מצד אחד להיות נאמן לאנדרטאות עצמן, למסרים ולכוונות של האמנים שיצרו אותן, ומצד שני – לא לוותר על הקול האישי שלי כמאייר.
היו אנדרטאות שזרמו יותר בקלות, במיוחד כאלה שכללו דמויות – תחום שאני מאוד אוהב לעסוק בו. לעומת זאת, כשהגעתי לאנדרטאות האדריכליות יותר, מצאתי את עצמי מתמודד אחרת. למדתי לחפש אופי גם בקווים של בטון, בקצב של מבנה, בפרופורציות – ממש כמו שמחפשים אופי בדמות מצוירת.
סגנון האיור שלי נשען על צורות בסיסיות, קווים עדינים וטקסטורות מעט גסות – איפשהו בין קומיקס לעיצוב גרפי. האיורים נראים לפעמים שקטים, אפילו נאיביים.
ואז מגיע הטקסט של מיכאל יעקובסון, שמספר את הסיפורים הקשים שמאחורי המקומות האלה – על הקרבות, האובדן, האנשים שבנו כאן מדינה במחיר אישי כבד. המפגש בין הסגנון של האיורים לבין העוצמה של הסיפור יצר בעיניי דיאלוג מאוד ישראלי, שמחה לצד עצב, חיים לצד מוות, יום הזיכרון לצד יום העצמאות.

אבני דרך. צילום: פיסת היסטוריה

מרדכי אנילביץ׳

דגל הדיו
כשהגעתי לאנדרטאות האדריכליות יותר, מצאתי את עצמי מתמודד אחרת. למדתי לחפש אופי גם בקווים של בטון, בקצב של מבנה, בפרופורציות – ממש כמו שמחפשים אופי בדמות מצוירת
מעבר לאנדרטאות ההיסטוריות, היה לנו חשוב לחבר את הספר גם להווה. בחרנו לכלול את אתר הזיכרון לפסטיבל הנובה, וגם את מדבקות הנופלים והנרצחים שממלאות את הרחובות בכל רחבי ישראל (וגם בעולם).
אלה אנדרטאות טריות יותר, שונות באופיין ובצורתן. הן אישיות, ארעיות, נוצרו ללא תכנון מקדים, אלא מתוך צורך מיידי, והן מלאות כאב ואהבה. הן צומחות מהשטח, מהצורך האנושי לזכור ולהתאבל יחד. האנדרטאות האלה מחברות את הספר לא רק להיסטוריה הרחוקה, אלא גם להווה הכואב והחי שלנו, וממחישות איך ההנצחה הישראלית ממשיכה להתפתח ולהגיב למציאות המשתנה.
בסופו של דבר, כמו בהרבה פרויקטים שלי, המטרה הייתה להנגיש. לקחת נושא היסטורי וכבד, ולתת לו שפה עכשווית, רגשית, כזו שמדברת גם לדור צעיר. אני מאמין ש״אבני דרך״ מצליח להציע מבט חדש על ההנצחה הישראלית.

אתר הזיכרון לפסטיבל הנובה

מדבקות הנופלים והנרצחים של 7.10
לא מזמן, באירוע השקה קטן שנערך במוזיאון אנו, ניגשו אליי אורחים ואפילו כמה מעצבי אנדרטאות. התגובות היו חמות ומרגשות, והתחושה הייתה שהאיורים מצליחים לשמר את הרוח של היצירות, גם כשהן עוברות טרנספורמציה גרפית, ושהם מכניסים צבע לנושא אפור.
עבורי זה פרויקט שחיבר אהבה לאיור, להיסטוריה ולסיפור המקומי שלנו. אני מקווה שהספר יגרום לאנשים לעצור רגע, להתבונן, להתרגש – ולגלות מחדש את הסיפורים שמעצבים את המקום שבו אנחנו חיים.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו








