כל העיניים על קטאר: ארט באזל כמשל

בימים אלה עולם האמנות הבינלאומי מתכנס סביב ציר טעון במיוחד: אירופה-קטאר. ירידי אמנות, שיתופי פעולה, מגה תערוכות, שמות נוצצים ועשירי העולם, כולם מפנים מבטם למדינות המפרץ. וקטאר, עוד יותר משכנותיה, ממצבת ומחזקת את מעמדה כמרכז תרבותי עולמי. היא עושה זאת בין היתר דרך חיבורים למותגי־על כמו המונדיאל, הביאנלה בוונציה, והדוגמה הטריה ביותר – Art Basel, יריד האמנות המוביל והיוקרתי, שהמהדורה הראשונה שלו בדוחא ננעלה בתרועות שמחה בשבוע שעבר.

גלריות מובילות, אמנים כוכבים, מבקרי אמנות, אוצרים וכותבים – כולם נהרו למכה החדשה של עולם האמנות. ובמספרים: יותר מ־17,000 מבקרים הגיעו לתערוכה המרכזית של היריד, ברובע העיצוב של דוחא M7 ועוד אלפים ביקרו בפרויקטים המיוחדים (ביניהם, רק לדוגמה, מיצב קבע מרהיב של פסלי ענק של ריצ׳רד סרה בחולות המדבר).

גלריות חזקות הקימו מפגני ראווה ודיווחו על מכירות טובות, עם השתתפות משמעותית של אספנים חדשים, רבים מהם מהאזור שזכה לכינוי MENASA (המזרח התיכון, צפון אפריקה, דרום אסיה), לצד תמיכה מהכוחות המוכרים מאירופה ואמריקה.

ביריד השתתפו נציגים של כ־85 מוזיאונים וקרנות ברחבי העולם, מה שלדברי המארגנים, ממצב את היריד כאתר מרכזי ל״גילוי מוסדי״ ולחיזוק קשרים. הנהלת ארט באזל סיכמה את האירוע בגאווה והודיעה ש״המהדורה הראשונה של ׳ארט באזל קטאר׳ הצליחה לבסס פלטפורמה חדשה וארוכת טווח לחילופי תרבות, מעורבות מוסדית ופיתוח שוק באזור״.

בשונה מיריד מסורתי, האירוע אורגן כתערוכה, בניהולו האמנותי של האמן הכוכב וואיל שאוקי, נציג מצרים לביאנלה בוונציה בשנת 2024, והגלריות המסחריות התבקשו להציג תערוכות יחיד של אמנים נבחרים, בתיאום עם האוצר. הבחירה להציג ״תערוכה״ ובה גם עבודות מוזמנות, מיוחדות למקום, ולא רק ״סחורה למכירה״ התאפשרה הודות לכסף הגדול שמגיע מלמעלה, ולא רק מהשחקנים בשוק.

ארט באזל הגיע לדוחא בהזמנה ובמימון של הארגונים הסמי-ממשלתיים Qatar Sports Investments ‏(QSI) ו־Qatar Culture+. האירוח לאמנים ולרבים מהמשתתפים היה בחינם. היריד עצמו קיבל תשלום והמחיר ששילמו הגלריות על הביתנים שלהן היה סמלי עד מגוחך. את הזרעים של שיתוף הפעולה ניתן היה לראות כבר בחודש יוני, ביריד ארט באזל המקורי, בעיר באזל, שווייץ. שם נתנה חברת קטאר איירווייז את החסות הראשית לטרקליני ה־VIP.

פתיחות ודיאלוג, בלי להט״ב ובלי שאלות קשות

השיח שמלווה את ההתכנסות הזו עטוף בשלל מילים יפות – חדשנות, פתיחות, דיאלוג בין־תרבותי, עתיד האמנות – אבל דווקא עכשיו חשוב לעצור ולהביט במה שמתקיים מאחורי הקלעים. קטאר איננה דמוקרטיה. אין בה בחירות חופשיות, אין חופש ביטוי אמיתי, אין מערכת משפט עצמאית במובן המוכר במערב.

ביקורת על השלטון, על האמיר או על מדיניות החוץ עלולה להוביל להשלכות כבדות: מעצרים, שלילת אזרחות, השתקה. זהו משטר שמנהל את המרחב הציבורי דרך שליטה, לא דרך הסכמה.

בתוך המציאות הזו מתקיימת אפליה עמוקה כלפי נשים: למרות רפורמות קוסמטיות ושיח של קידמה, נשים עדיין כפופות בפועל למבנים של אפוטרופסות גברית, סובלות מאי־שוויון בדיני משפחה, ירושה, משמורת ועדות בבית משפט, וכל פעילות פמיניסטית ביקורתית נדחקת החוצה או מושתקת בשקט.

בשעה שבאיראן אזרחים נרצחים ברחובות, בקטאר חוגגים אמנות, משיקים ירידים, ועולם האמנות מריע. הסתירה צורמת: אותו שדה תרבותי שמדבר בשם חירות, גוף, קול וזכות להתנגד – מוכן לעצום עין כשהכוח המארח עשיר ומפתה, ומספק את התנאים הנכונים

מצבם של להט״ב חמור אף יותר. יחסים חד־מיניים מוגדרים עבירה פלילית, קיום זהות להט״בית גלויה כמעט ואינו אפשרי, ומקרים של מעצרים, חקירות משפילות וטיפולי ״המרה״ אינם חריגים. המרחב הציבורי נקי מסמלים, קולות או נוכחות להט״בית – לא מתוך בחירה אמנותית, אלא מתוך כפייה חוקית.

לכך מצטרף היחס לעובדים זרים, עמוד התווך של הכלכלה הקטארית: שיטת הקפאלה יצרה תלות כמעט מוחלטת במעסיקים, החרמת דרכונים, אי־תשלום שכר ותנאי עבודה מסוכנים. אלפי מקרי מוות דווחו בפרוייקטי תשתית בעשור האחרון, בין היתר סביב מונדיאל 2022. המידע שדלף הושתק בשיח הבינלאומי ובכל מקרה לא הוביל לשקיפות, לחקירה עמוקה או לקיחת אחריות שלטונית.

מדיניות החוץ של קטאר מציגה אסטרטגיה ארוכת נשימה ורבת זרועות. לאורך שנים קטאר העבירה כספים לארגונים קיצוניים, אירחה הנהגות איסלאמיסטיות בדוחא, ושיחקה משחק כפול – בת ברית נאורה של המערב, מצד אחד, ומקלט ומקור חמצן לכוחות שמערערים יציבות אזורית מצד שני.

כל זה מתרחש במקביל להשקעות עתק בתרבות, אמנות, מוזיאונים, אוניברסיטאות, מוסדות חינוך ומחקר וירידי־על. כל זה איננו מקרי. זהו שימוש מודע באמנות ובתרבות ככוח רך: הלבנה תדמיתית דרך יופי, יצירתיות ושיח ליברלי מדומיין.

וכאן עולה השאלה שאי אפשר עוד לדחות: איפה הקולות שצועקים על מחיקת קולות מושתקים? איפה הזעם המוסרי של עולם האמנות, זה שיודע לצאת לרחובות, לנסח עצומות ולהחרים מוסדות – כשהאמנות עצמה מגויסת לטשטוש מהלכים פוליטיים קיצוניים?

בשעה שבאיראן אזרחים נרצחים ברחובות על עצם הדרישה לחיים חופשיים, בקטאר שמעבר למימי המפרץ חוגגים אמנות, פותחים תערוכות, משיקים ירידים, ועולם האמנות מריע. הסתירה הזו צורמת: אותו שדה תרבותי שמדבר בשם חירות, גוף, קול וזכות להתנגד – מוכן, ברגע האמת, לעצום עין כשהכוח המארח הוא עשיר מספיק, מפתה מספיק, ומספק את התנאים הנכונים.

כאן נוצר המתח שאי אפשר להתעלם ממנו. אמנות, מטבעה, מדברת חופש, ביקורת, ריבוי קולות, חציית גבולות. אבל כשהיא פועלת בתוך מסגרת שמדכאת בדיוק את הערכים הללו, היא עלולה להפוך – גם בלי כוונה – לכלי שמטשטש מציאות במקום לחשוף אותה.

לא כל אמן או אוצרת שפועלים בזירה הזו אשמים, ולא כל שיתוף פעולה הוא פסול מעצם קיומו. אבל שתיקה קולקטיבית, במיוחד של עולם שמתגאה במוסריות ובביקורתיות שלו, היא כבר עמדה פוליטית.

---

איציק ג׳ולי הוא יוצר, דרמטורג ובימאי. מנהל אמנותי של פסטיבל מדרום ושל תיאטרון נוצר ובעבר מנהל פסטיבל ישראל