כל מה שחשוב ויפה
מרטין פאר, בנידורם, ספרד 1997
מרטין פאר, בנידורם, ספרד 1997

מרטין פאר בפריז: ״אנחנו בדרך לאסון אבל כולנו הולכים לשם ביחד״

תערוכת היחיד של מרטין פאר בפריז מבקשת לקחת את המבט הישיר, הכנה, החומל והמשועשע של הצלם, שמת בחודש דצמבר, ולהזכיר לנו שבסופו של דבר, המציאות היא לא עניין מצחיק

באחת הסצינות בסרט ״חופשייה ומאושרת״ (2008) בבימויו של מייק לי, גיבורת הסרט פופי (בגילומה המופלא של סאלי הוקינס), יושבת במטבח עם שותפתה לדירה וחבריהן. פופי היא מורה בבית ספר יסודי בעלת אופטימיות בלתי נלאית ואנרגיה גבוהה, שלפעמים מאתגרת את הסובבים אותה.

כשחבריה לכאורה מתבדחים עליה, היא מגיבה בדרכה הרגילה, אבל אז אחת מחברותיה אומרת לה בתגובה את המשפט הקלאסי ״אנחנו לא צוחקים עלייך, אנחנו צוחקים איתך״. פופי, ברגע נדיר של רצינות שחושפת את המורכבות של הדמות שלה, עונה, ״אבל אני לא צוחקת״.

בנידורם, ספרד 1997

בנידורם, ספרד 1997

ניו יורק, ארצות הברית, 1999

ניו יורק, ארצות הברית, 1999

נזכרתי בסצינה הזו כשביקרתי בחודש שעבר בתערוכת היחיד של מרטין פאר, שנפתחה במוזיאון ז׳ה דה פום בפריז. פאר מתבונן במבט ישיר וכנה באנשים פשוטים, במצבים יומיומיים, ומתעד דפוסי התנהגות אנושיים בהרבה הומור. התערוכה מבקשת לקחת את המבט שלו צעד נוסף, ולהזכיר לנו – כמו פופי – שהמציאות בסופו של דבר היא לא עניין מצחיק. 

רמז לכך אפשר למצוא כבר בשם התערוכה – אזהרה גלובלית (Global Warning), משחק מילים עם תופעת האקלים ״התחממות גלובלית״ (Global Warming) – שמטעין את הצילומים של פאר במשמעות קודרת יותר. אם מקובל לראות בעבודותיו של פאר מבט חומל שמשולב בביקורת חברתית משעשעת, כעת הן מקבלות תפקיד של תמרור אזהרה כנגד חברת השפע, הנתפסת כאחד הגורמים הישירים לקטסטרופה הסביבתית. אפילו הצבעים העזים והרוויים בעבודות של פאר, שנתפסו בעבר כ״פופיים״ ולא מזיקים, מייצגים את המלאכותיות ואת הזיהום של העולם המודרני.

אם מקובל לראות בעבודותיו של פאר מבט חומל שמשולב בביקורת חברתית משעשעת, כעת הן מקבלות תפקיד של תמרור אזהרה כנגד חברת השפע, הנתפסת כאחד הגורמים הישירים לקטסטרופה הסביבתית

האוצר קוונטין באז׳אק – שאצר את התערוכה ביחד עם פאר וקלמונטין דה לה פרון, הגלריסטית שלו – מזמין אותנו לבחון מחדש את גופי העבודה השונים של פאר דרך כ־180 תצלומים המקיפים 50 שנות עבודה – מצילומיו המוקדמים בשחור לבן ועד ליצירתו האחרונה. ״תצלומיו של פאר לוכדים את האבסורד והשיבושים של עולמנו המודרני״, הוא כותב. ״במשך למעלה מ־50 שנה, במיקומים בכל רחבי הגלובוס, בנה פאר אוסף עבודות המתאר את חוסר השוויון וההגזמות של אורח החיים המודרני שלנו.

״מספר נושאים חוזרים על עצמם לכל אורך הדרך: נזקי התיירות, השכיחות של תרבות הרכב, התלות שלנו בטכנולוגיה, עודף צרכני, ואפילו מערכת היחסים האמביוולנטית שלנו עם עולם החי. פאר מביא את נקודת המבט הייחודית והבלתי שגרתית שלו לכמה מהגורמים המרכזיים לשינויי האקלים ולנזק הסביבתי: נסיעות גלובליות ללא בקרה, הסתמכות על דלקים מאובנים וצריכת יתר כלל־עולמית״.

הציפיות והאכזבות של התייר הגלובלי

פאר, יליד 1952, שנחשב לאחד הצלמים החשובים בתקופתנו’ מת בחודש דצמבר האחרון בביתו בבריסטול, חודשיים בלבד לפני פתיחת התערוכה. הוא החל לצלם בנעוריו והתבלט כצלם בעל עין חדה ויד זריזה, שיודע לתפוס לא רק אירועים מרכזיים אלא גם את הרגעים הקטנים, השוליים לכאורה, מנקודת מבט מקורית.

התערוכה הנוכחית, בקומה העליונה של המוזיאון, מחולקת לחמישה פרקים, המאורגנים לפי נושאים חוזרים, מוטיבים ואובססיות, שמעבירים את הטווח והעומק של עבודתו של פאר. פרקים אלה בוחנים את האופן שבו עיסוקי הפנאי שלנו משפיעים על הסביבה.

מיאזאקי, יפן, 1996

מיאזאקי, יפן, 1996

דורסט, אנגליה, 2022

דורסט, אנגליה, 2022

טוקיו, יפן, 1998

טוקיו, יפן, 1998

ציריך, שוויץ, 1997

ציריך, שוויץ, 1997

גלאזגו, סקוטלנד, 1999

גלאזגו, סקוטלנד, 1999

קליין שיידג, שוויץ, 1994

את הפרק הראשון, ״פנאי ושממה״, ממלאים חופים – והאנשים שגודשים אותם: שיזוף יתר על המידה, משקפי שמש מגוחכים, צפיפות מיוזעת, ערימות זבל – כולם נוכחים. למרות שמעולם לא למד לשחות – בניגוד לאשתו סוזי, שהיא שחיינית מצוינת – פאר בילה זמן רב בחופים. לאורך הקריירה שלו הוא המשיך לחזור אליהם תוך שהוא יוצר כמה מהעבודות המפורסמות ביותר שלו.

״אפשר ללמוד הרבה על מדינה מתוך התבוננות בחופיה״, כתב פאר ב־2013. ״בכל התרבויות, חוף הים הוא אותו מרחב ציבורי נדיר שבו ניתן למצוא את כל האבסורדים וההתנהגויות הלאומיות המוזרות ביותר״.

האוצר באז׳אק מוסיף: ״חופי הים, שהם בעת ובעונה אחת מלאי חיות וכאוטיים, הם מקומות של רוגע שבאופן פרדוקסלי עמוסים בגופים, בצבעים, ואפשר לומר שאפילו ברעש. אלו הם אתרים שבהם אנו משחזרים את הרגלינו העירוניים הרגילים, ושבהם תרבות הצריכה כרוכה ללא הפרד באשפה ובפסולת בכל צורה שניתן להעלות על הדעת: נושא פוטוגני להפליא שפאר לכד בנאמנות עוד מראשית הקריירה שלו״.

בפרק ״הזדמנות אחרונה לקנות!״ פאר בוחן את הצרכנות האובססיבית שלנו. סופרמרקטים, קניונים, ירידים ותערוכות מספקים את הרקע למרוץ חומרי תזזיתי המשותף לכל המעמדות בחברה. בפרק ״עולם קטן״ הוא בוחן את המבוי הסתום של תעשיית התיירות בחיפוש אחר אותנטיות. בכמה מהיעדים האיקוניים ביותר בעולם, הוא מתמקד בהרגלים, בהתנהגויות, בציפיות ובאכזבות של התייר הגלובלי, על רקע חוסר האיזון בין צפון לדרום ובין מערב למזרח.

״אני אוהב במיוחד חופשות ש׳נמתחו יותר מדי׳ – יותר מדי אנשים, יותר מדי ציפיות״, אמר פאר לחגית פלג רותם, בראיון לפורטפוליו שהתקיים ב־2020 לרגל הרצאה בפסטיבל הצילום. ״אני מנסה לחקור את המתח בין המיתוס של מקום ומה שאנחנו חושבים שיהיה, לבין המציאות. אני מתבונן במגוון התנהגויות מרוכז. כך לדוגמה, בשנים האחרונות אני מצלם אנשים עושים סלפי. זו טריטוריה נהדרת למחקר״.

לאס וגאס, ארצות הברית, 2000

לאס וגאס, ארצות הברית, 2000

פריז, צרפת, 2012

פריז, צרפת, 2012

ג׳איפור, הודו, 2019

ג׳איפור, הודו, 2019

ונציה, איטליה, 2005

ונציה, איטליה, 2005

קליפורניה, ארצות הברית, 1998

קליפורניה, ארצות הברית, 1998

בפרק ״ממלכת החיות״ פאר מתבונן במערכת היחסים המעורפלת בין בני אדם לבעלי חיים, מהיקסמות ופינוק ועד להזנחה וניצול. המבט שלו עומד בניגוד מוחלט למוסכמות של צילום בעלי חיים, שבדרך כלל נשענות על ייצוגים אידיאליים של יצורים פראיים שנתפסו מבלי משים בסביבתם הטבעית. עבור פאר, בעלי חיים לעולם אינם נתפסים מחוץ לחברה האנושית: הם תמיד אובייקטים של חיבה, ביות, האנשה, טריפה ושעבוד.

בפרק האחרון, ״התמכרויות טכנולוגיות״, הוא עוסק במערכת היחסים שלנו עם מכונות מכל הסוגים: טלפונים, מכוניות, מטוסים ומחשבים, שדרכם אנו מנווטים במרחב, בזמן ובמציאות על בסיס יומיומי. כל עשור בקריירה שלו מסומן בהתלהבותו מחפצים חדשים שהובאו בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית: בשנות ה־70 וה־80 המכונית; בשנות ה־90 וה־2000, הטלפון הנייד; ולאחרונה, מסכי מחשב, טאבלטים, סמארטפונים ומכשירי משחק.

גלויות תיירותיות, צילומי טבע, הרגלי אכילה, צילומי סלפי – כל אלה ועוד מאפשרים לפאר, ולמבקרים בתערוכה – להטיל ספק, לבקר ומדי פעם ללעוג לאורחות החיים ולדמיון של חלקים נרחבים מאוכלוסיית העולם. אבל האם התערוכה אכן מהווה תמרור אזהרה?

גם בפרק זה נותר פאר הומניסט, הן בפרקטיקה והן בפרויקט הכולל: מה שמעניין אותו הוא הקשר שלנו לטכנולוגיה ולא לאוביקט או למכונה עצמה. הוא בוחן את תפקידה הגובר של הטכנולוגיה בחיי היומיום ובדמיון, ואת התלות שהיא מייצרת. במקביל הוא בוחן באופן מרומז את האופן שבו הטכנולוגיה משנה באופן עמוק את תפיסת המציאות שלנו ואת הקשר שלנו למרחב ולזמן.

בסופו של דבר גלויות תיירותיות, צילומי טבע, הרגלי אכילה, צילומי סלפי – כל אלה ועוד מאפשרים לפאר, ולמבקרים בתערוכה – להטיל ספק, לבקר ומדי פעם ללעוג לאורחות החיים ולדמיון של חלקים נרחבים מאוכלוסיית העולם. אבל האם התערוכה אכן מהווה תמרור אזהרה?

לשם כך דרוש מבט מעמיק יותר שספק אם מצליח לעבור, במיוחד אם לשפוט לפי כמות החיוכים שעלו על פני המבקרים הרבים בתערוכה אל מול העבודות. נדמה שגם פאר יודע את זה.

״אני יוצר בידור המכיל מסר רציני אם אתם מוכנים לחפש אותו, אבל אני לא מנסה לשכנע אף אחד, אני פשוט מראה לאנשים את מה שהם חושבים שהם יודעים״, הצהיר פאר ב־2021. ״אנחנו בדרך לאסון אבל כולנו הולכים לשם ביחד. מי יעז לאסור על מכוניות או על טיסות?״.

מעבר לתוכן מרכזי, for shortcut key, press ALT + zמעבר לסגיר, for shortcut key, press ALT + x
Silence is Golden