הביאנלה ה־61 לאמנות בוונציה: בסולמות מינוריים, לצד אמנים מג׳וריים

באפריל 2025 התכנסה בדקאר, בירת סנגל, חבורה קטנה של אנשי אמנות שהתקבצו מקצות תבל: מברלין ומביירות מקייפ טאון ומניו יורק. אלה היו אנשי הצוות המצומצם שגייסה האוצרת המיועדת של הביאנלה ה־61 בוונציה, קויו קואו, במרכז התרבות שהיא עצמה יסדה,RAW Material Company . הם באו עם נקודות מבט שונות, רקע ותרבות שונים ומגוונים, ובילו יחד שבוע של סיעור מוחות, למידה ותכנון, ומשם יצאה הבשורה של קואו והכותרת שנתנה לביאנלה: בסולמות מינוריים.

כחודש לאחר מכן, ממש בסמוך למועד החשיפה של הכותרת והתמה, קואו נפטרה בפתאומיות. הנהלת הביאנלה החליטה להותיר את המשימה בידי הצוות שלה. לדבריהם, באותו שבוע נחשפו יותר מכל לאופן החשיבה והפעולה האוצרותית שלה, שמבוססת על מערכות יחסים ופתוחה לבלתי־צפוי. ״באותו שבוע מכונן בדקאר מיפינו פרקטיקות ופרויקטים, זיהינו הדהודים, זיקות, סינכרוניות ושיחות, חילצנו מוטיבים שיבנו את מבנה התערוכה ועמודים שעליהם תישען.

״מושגים כמו קסם, זריעה, יצירה משותפת ופרקטיקות מחוללות, המזמינות לעשייה משותפת – עלו באופן אורגני. ביום האחרון של הכינוס, קויו הטילה משימות על כל אחד מאיתנו. משם התגלגלה התערוכה וקיבלה את צורותיה המוחשיות, יכולנו לשמוע את המוזיקה שהיא הלחינה יחד איתנו ולהדהד אותה הלאה.״ כך מתארים אנשי הצוות – שהופקדו על הוצאתו לפועל של החזון של האוצרת המנוחה – את העומק הרגשי והמקצועי של התהליך, והדרך שבה התערוכה נבנתה.

דווקא הרקע השונה והמקורות שלהם, הפרוסים על פני הגלובוס, איפשרו להם לאסוף את חומרי התערוכה מחמש יבשות. בתהליך שכלל עבודה אינטנסיבית, רב־שכבתית ומשותפת, שבה כל תרומה העשירה את הבנייה הקולקטיבית של התערוכה. נדגיש שמדובר בתערוכה המרכזית האצורה של הביאנלה. סביבה מוצגות בשני אתרי הביאנלה – בג’רדיני ובארסנלה תערוכות עצמאיות של כמאה מדינות, וישראל ביניהן.

לפני כשבועיים נחשפה לראשונה התוכנית הכללית של התערוכה המרכזית הבינלאומית של הביאנלה. 111 אמניות ואמנים הוזמנו לתערוכה – ביניהם אמנים יחידים, צמדים וקולקטיבים של אמנים. לראשונה מזה יותר מעשור, יש בין המציגים בתערוכה האצורה גם שני שמות ישראליים – הגר אופיר, שהייתה בעבר חלק מקבוצת ״תנועה ציבורית״ וכיום פועלת מברלין, ואיש הקולנוע אבי מוגרבי. בין המציגים בולטים גם שמות של אמנים ידועים ורבי השפעה כמו ניק קייב, קאדר עטיה, וונגצ׳י מוטו, אוטובונג נקנגה, כרסטן הולר ואפילו מרסל דושאן.

התערוכה תחולק לפי מוטיבים מושגיים, שלדברי הצוות משקפים ״אמנות הפועלת באופן עמוק על הנפש והמחשבה״. לא במקרה הם משתמשים במונחים מתחום המוזיקה – הן בכותרת הביאנלה ״בסולמות מינוריים״ והן בתיאור התערוכה כ״קומפוזיציה שאינה מאורגנת לפי חלוקה ידועה מראש, אלא לפי סדרי עדיפויות תת־קרקעיים״.

הכותרות למוטיבים השונים הן מקדשים (Shrines); אסיפות ותהלוכות; קסם – כזה שאמנות יכולה לחולל – עם או בלי ציניות; נאות מדבר ״האיים הקטנים והעולמות שבוראים האמנים״ למנוחה רוחנית ופיזית. כותרת זו נוגעת גם למנוחה והנחלה שמצאו קהילות שסבלו מקולוניאליזם, עבדות ומשטרים עריצים, ויצאו מעבדות לחירות.

״נושא המנוחה אינו רומנטי כמו חופשה בקאריביים, אלא להיפך. הוא נוגע במטעים ובהתיישבות הקולוניאלית בדורות הקודמים, באסון סביבתי וזיכרון גאולוגי״, מסבירים האוצרים. בנוסף הם מציינים את ״השקט שאחרי הסערה״ בהתמודדות של אזורים בעולם, ובעיקר יושביהם, עם אירועים מטלטלים, תרתי משמע, כמו רעידות אדמה, שריפות ואסונות, שמותירים את פני השטח שונים משהיו.

מוטיב נוסף מדבר על גופים עצמאיים ומוסדות ״מונעי־אמנים״, שאותם כינתה קואו Schools, לא במובן של בתי ספר אלא של להקות וקבוצות בעלות כוח רך ובלתי ממוסד, שמתעל אנרגיה ומשאבים למטרות חברתיות.

עוד מוטיב מתמקד ב״מופעים״, אמנות מיצג (פרפורמנס) שירה וספרות. ״תכנית המופעים מציבה את הגוף כאתר של ידע וזיכרון, וכן ככלי פוליטי להתנגדות קולקטיבית ולריפוי״. תהלוכת משוררים תתקיים באתר הג׳רדיני, בהשראת ״שיירת השירה״ – עבודה מכוננת של קויו קואו משנת 1999, שבה הובילה מסע עם תשעה משוררים אפריקאים מדקאר לטימבוקטו. הפרפורמנס שיוצג בג׳רדיני בתקופת הביאנלה מוקדש לזכרה, ופותח מרחב לשירה ולסיפור, עבור ״אלה המחפשים את מקור החלום האנושי כדי לפרוש את כנפי הידע וכוח המילה״.

מסע בין כוכבים ברחבי ונציה

בין התערוכות שסובבות את הביאנלה ברחבי העיר – כמו בכל שנה, גם הפעם מתנהלת תחרות עזה: על ההפתעה הגדולה ביותר, על המקום הראשון בתשומת הלב, בחשיבות, בתזמון. ההופעה בוונציה בתקופת הביאנלה היא נקודת אחיזה חשובה גם לאמנים מבוססים. עבור אמניות ואמנים בתקופת הפריצה והעלייה שלהם, זהו ציון דרך משמעותי, שמסמן את עבודתם ונוכחותם בזירה העולמית. התערוכות שיצליחו לדלג מעל רעשי הרקע וההיצע הרב, ולהיכנס לרשימות ה״חובה לראות״, הן של אותם אמנים שייראו בהמשך יותר ויותר בירידי האמנות הגלובליים – שם התגובה מהירה יחסית – ובמוזיאונים וגלריות מובילות בשנים הקרובות.

הראשונים ברשימה הם, כתמיד בשנים האחרונות, ״שלושת הגדולים״ המוזיאונים של פרנסואה פינו והגלריה דל׳אקדמיה – שתארח השנה את מרינה אברמוביץ׳. אברמוביץ׳ חוגגת 80 והיא האמנית (אישה) החיה הראשונה שמוזמנת להציג באקדמיה. אך כדרכה, היא לא מסתפקת בהישג הפעוט הזה ומגדילה לעשות. כך, לראשונה יוצאות עבודות עכשוויות מאזור התערוכות הזמניות ופולשות אל אולמות האמנות הקלאסית, שם הן מתעמתות פנים אל פנים עם יצירות מהרנסנס.

על האוצרות מופקד הישראלי שי ביתל, המנהל האמנותי והאוצר של מוזיאון האמנות המודרנית בשנחאי, ששיתף פעולה בתערוכת ענק קודמת עם אברמוביץ. בוונציה יוצגו מיצבי ענק מסדרת האנרגיה הקוסמית של אברמוביץ, עם קריסטלים שהיא מייבאת ממעמקי האדמה בברזיל, שקוראים לאינטראקציה גופנית עם הצופים, כטרנספורמציה של אנרגיה רוחנית. ובמקביל עבודות הווידאו של מיצבים מוקדמים יוצגו בדיאלוג עם האולד מסטרס הוונציאניים, טינטורטו, ורונזה וג׳ורג׳ונה, בין אלה, כך נמסר – ״פייטה״ משנות ה־80, של מרינה אברמוביץ ושותפה לחיים וליצירה אוליי, מול הפייטה של טיציאן – עבודתו האחרונה והבלתי גמורה של האמן, שהושלמה ככל הנראה על ידי תלמידו, כ־400 שנה מוקדם יותר.

בפונטה דלה דוגנה תוצג תערוכת יחיד של האמנית האמריקאית לורנה סימפסון (בהמשך לתערוכת יחיד שהוצגה במט בניו יורק בשנה שעברה), והיא כוללת צילום, קולאז’, ציור, וידאו ומיצב. סימפסון מתמקדת בשנים האחרונות בציורי ענק, שהולמים במיוחד את החלל המהדהד של מחסני המכס העתיקים – שהפכו למוזיאון תחת ידיו הטובות של האדריכל טדאו אנדו. עבודותיה מושכות את הצופים לאזורים לימינליים של אי ודאות. קומפוזיציות צפופות, המאוכלסות בדמויות מסתוריות, הדים היסטוריים ומתחים פוליטיים; פנורמות ארקטיות, בגווני כחול ליליים ואפורים קפואים; דמויות נשיות מרהיבות ומסתוריות, שצצות מתוך החומר הציורי.

תערוכת יחיד של הרנאן באס, היא הומאז׳ שמתמקד בפרדוקס התיירות – ממנה העיר שואבת את פרנסתה, וונהרסת מהשלכותיה. ״התיירים״ של באס, שרויים במרדף אחר ריגושים ב״רשימת משאלות״, רצופת שיאים, אכזבות ומלכודות תיירים

בפלאצו גראסי תוצג תערוכת יחיד מרגשת של האמן הקנייתי־בריטי מייקל ארמיטז׳ (יליד קניה, 1984), ותערוכת יחיד לאמן ההודי עמאר קנוואר. המיצב האחרון של קנווואר מאוסף פינו, ״בית הקברות של הטווס״ (2023), מתואר כחוויה קולנועית מדיטטיבית״, שעוסקת במעגלי החיים והמוות, ראייה חריפה של התקופה והפוליטיקה בעידן שבו למול כל ״אמת״ ואמונה אנושית, ניצבת ״אמת״ נגדית אכזרית.

את התערוכה הגדולה של מייקל ארמיטז׳ אוצרים במשותף הנס אולריך אובריסט, כיום מנהל גלריה סרפנטיין בלונדון, וז׳אן־מארי גאלה, אוצר אוסף פינו. בתערוכה יוצג מקבץ גדול של עבודותיו של ארמיטאז׳ מהעשור האחרון. בהן הוא עוסק בהיסטוריה רחוקה וקרובה של מזרח אפריקה, בשילוב עם מיתולוגיה והיסטוריה של האמנות המערבית, בקומפוזיציות צפופות וצבעוניות, לעיתים בקנה מידה מונומנטלי. בנופים מרהיבים ומבלבלים , בין דמיון לריאליזם, לצד סצינות אנושיות גדושות התרחשות ודרמטיות, הוא נוגע בנושאים רגישים וכאובים, במיניות, בהגירה, בביקורת פוליטית ובנרטיבים אישיים.

במוזיאון לאמנות מודרנית בוונציה, קה׳פזארו, יוצגו שתי תערוכות ציור מרתקות: תערוכת יחיד של האמנית הבריטית הנפלאה ג׳ני סאביל, תציג מיני־רטרוספקטיבה של עבודותיה מהפריצה הגדולה בצעירותה, בשנות ה־90 ועד היום.

תערוכת יחיד של האמן האמריקאי הרנאן באס, שמקדיש את ציורי הענק הצבעוניים והאישיים שלו הפעם לוונציה – בעקבות שהות אמן בעיר. בהשראת ונציה הוא מציג גוף עבודות חדש, הומאז׳ שמתמקד בפרדוקס של התיירות – ממנה העיר שואבת את פרנסתה, וסובלת ונהרסת מהשלכותיה. ״התיירים״ של באס, בעיקר גברים לבנים ומערביים, שרויים במרדף אחר ריגושים ב״רשימת משאלות״, רצופת שיאים, אכזבות ומלכודות תיירים. אתרים היסטוריים, מקומות קדושים, טבע, תרבות וצרכנות של בידור מפוקפק מעורבבים יחד, ומדגישים את האבסורד, באמצעות קלישאות תיירותיות אייקוניות, כמו המונה ליזה או מזרקת טרווי, לצד יעדי תיירות אפלים, כמו צ׳רנוביל ואלקטרז.

בין ההפתעות המובטחות לתיירי העונה הזו בביאנלה של ונציה נמצא גם מיצב מיוחד של אמן הצילום המנומנטל JR, שעדיין לא מגלה כיצד יתערב במראהו של מלון הפארThe Venice Venice , על גדת הגרנד קנאל.

תערוכה קבוצתית של אמנים מאיראן ״נוורוז – מראות, קולות וצלילים מאיראן של ימינו״ תציג יצירות אמנות, עיצוב וקראפט של אמנים מאיראן. שיתוף פעולה בין KOOCH מיזם עצמאי שמייצג ומוכר יצירות של אמנים איראניים ופועל כבר שנים בוונציה, והחלל העצמאי Bea Vita. ״התערוכה אורגנה במקביל למחאות החברתיות שפרצו באיראן והנסיון לשינוי מבפנים. לאור הסלמת המצב הפוליטי והלחימה באזור, יוצגו בשלב הראשון רק עבודות שכבר הגיעו למחסני המארגנות״, נמסר.

תערוכת יחיד נדירה של האמן הדרום קוריאני לי אופאן תיפתח באחד מחללי האמנות בכיכר סן מרקו, כחלק מאירועי הלוויין הרשמיים של הביאנלה. אופאן הוא יוצר מינימליסט ופואטי, שמשלב טבע ועבודת יד – קרמיקה, משיחות מכחול והצבות סביבתיות המזכירות גני זן.

---

הביאנלה ה־61 לאמנות בוונציה: בסולמות מינוריים
אוצרות: צוותה של קויו קואו
6.5.26-22.11.26
תערוכות הלוויין והמוזיאונים ברחבי ונציה – מועדים משתנים במקביל לביאנלה
סיורים בביאנלה בוונציה עם חגית פלג רותם – פרטים בלינק