בן אלון וליאם אמיל שמבון: בדיאלוג בינינו הכל הפך להיות אמנות

״העניין הדורי ממצב אותנו במקום מסוים בשדה האמנות המקומי״, אומר בן אלון, שמציג בימים אלה את התערוכה המשותפת לו ולליאם אמיל שמבון, ״נבוכים״ – בסדנאות האמנים תל אביב (אוצר: איתן בוגנים). ״הגענו אחרי עידן הסופרסטארים. יש לשנינו איזו כמיהה למשהו שהיה פעם, לנוסטלגיה. אנחנו מגיבים לדבר הזה ופועלים מתוכו, לא כטבולה ראסה״.

אלון (27) ושמבון (24) סיימו שניהם את לימודיהם בשנת 2023. אלון במחלקה לצילום בבצלאל, שמבון במדרשה לאמנות. ההכרות ביניהם קרתה באופן אורגני, באירועי אמנות ודרך האינסטגרם. ״החיבור נבע מאיזו כמיה ה זהה לאתסטיקה דומה״, אומר שמבון. ״הזרמים והמגמות ששנינו מושפעים מהם. הבנו שיש לנו שפה משותפת. שאנחנו מתעניינים באותם הדברים״.

העבודה המשותפת על התערוכה התחילה כפינג פונג של החלפת רעיונות, רפרנסים והשראות. ״אנחנו בני אותו דור״, אומר שמבון, ״והתרבות שגדלנו עליה, במיוחד זו הישראלית, היתה משהו נוכח מאוד בפינג פונג הזה: אירועים, תיעודים טלוויזיוניים, התרחשויות במרחב הציבורי״.

באחד מאותם סשנים נזכר שמבון בסרט ״באזז״ שצפה בו כתלמיד תיכון והוקרן במסגרת בית הספר כאקט חינוכי. הסרט, שנוצר ב־1998, הוא סרט עלילתי בבימויו של אלי כהן, שמבוסס באופן רופף על סיפור הרצח של נהג המונית דרך רוט ב־1994. אותו הרצח בוצע על ידי שני בני 14 מהרצליה – ארבל אלוני ומושיקו בן איבגי, שהוגדרו אז בתקשורת כ״בני טובים״.

ליאם אמיל שמבון: ברית הדם ביניהם היא קצת כמו התערוכה שלנו. גם כי כמו במתווה לרצח, אנחנו השקענו בתערוכה הרבה וזכינו לאיזה קתרזיס בסוף; ובמקביל – בעבודה על התערוכה שאלנו את עצמנו כל הזמן לשם מה ולמה דווקא עכשיו

המקרה הספציפי הזה תפס את שני האמנים, למרות שהוא התרחש עוד לפני שנולדו. ״מה שהיה חזק בסרט הוא שהוא הצליח להעביר תחושה מסוימת של ניינטיז, שאנחנו לא חווינו, תקופה שהתרחשו בה עוד כמה מקרים דומים״, אומר שמבון. ״התקופה הרגישה לנו פרועה, כזו שהיו בה גבולות רופפים״, מוסיף אלון. ״וגם העובדה ששני ילדים ׳טובים׳ לקחו יום אחד אקדח, רצחו נהג מונית וגם התגאו בזה.

״הסרט מתאר את המקרה המאוד־קיצוני הזה בצורה ׳חינוכית׳, מכנית ופוליטיקלי קורקט. זה התחבר לי לעבודות שלי, שבהרבה מהן אני מתייחס לאסתטיקה מוסדית ולאפשרות להכניס אליה מסרים אלימים, רדיקליים או עצובים מבלי שהרגש יתפוצץ, לשמור על משהו עצור״.

״גם החיבור ביניהם סקרן אותנו, שקרה בצורה הכי פשטנית, קצת כמו החיבור שלנו. ליאם ואני התחברנו כי הדת שלנו היא האמנות. אנחנו מסורים ומחויבים אליה״. ״ברית הדם ביניהם היא קצת כמו התערוכה שלנו״, מוסיף שמבון, ״גם כי כמו במתווה לרצח, אנחנו השקענו בתערוכה הרבה וזכינו לאיזה קתרזיס בסוף; ובמקביל – בעבודה על התערוכה שאלנו את עצמנו כל הזמן לשם מה ולמה דווקא עכשיו״.

למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים שאמנות היא הדת שלכם?

״היא מה שמוביל את השיחות שלנו, את מה שאנחנו עושים. אנחנו עקביים בלעשות אותה, לצרוך אותה ולדבר אותה״, אומר אלון. ״אין לי כמעט שיחות חולין עם אנשים שלא עוסקות באמנות״, מוסיף שמבון. ״גם העיסוק היומיומי שאני מתפרנס ממנו הוא הדרכה במוזיאון תל אביב, וגם של בן (עובד בבית לאמנות ישראלית ובגלריה גבעון). זה מקיף אותנו״.

אתם מרגישים שזה יוצא דופן לאמנים בני הדור שלכם?

״אולי אנחנו קצת עוף מוזר כי יש לנו מסירות ורצון להכיר את מה שהיה פה ולהגיב עליו״, אומר אלון. ״אבל באותה נשימה אגיד שאנחנו חלק מדור מדהים, בטח במחזורים שלנו בבצלאל והמדרשה. אני יצאתי מהלימודים עם המון חברים מאוד מוכשרים ואנחנו ממשיכים להפעיל אחד את השני״.

ספק עבודה ספק פרגמנט מהחיים

התערוכה מבוססת על מבנה מבוכי משהו שיצרו השניים בחלל סדנאות האמנים – קוליסות שמחלקות את החלל ומובילות את הצופים במסלול, כשביניהן מוצבות העבודות – במקרה של שמבון מדובר בסדרה של רישומים, סדרה של פסלי עץ ועבודות טקסטיל של אריגה תעשייתית; ובמקרה של אלון צילומים שמוצגים בפורמטים שונים של גודל ומצע.

בנוסף, מוצגים בה שני צעיפים, גם הם ארוגים באותה הדרך ומתכתבים עם אלה שאנחנו מכירים מעולמות מרצ׳נדייז של כדורגל – שעליהם מתנוססים שני משפטים מתוך הסרט המדובר – שהם עבודות המשותפות לשניהם.

״כבר בהתחלה הבנו שזו לא יכולה להיות תערוכה של צילום לצד רישום״, אומר אלון. ״השוני בין המדיומים שלנו הוא מהותי ודורש משהו שיכול להכיל אותם בעת ובעונה אחת. ידענו שאנחנו צריכים עולם שאליו ניצוק את העבודות, מבנה או מערכת שבתוכה נפעל״.

אל המערכת והמבנה שיצרו יצקו השניים כל אחד את עבודותיו. בכניסה לתערוכה שתי עבודות טקסטיל גדולות של שמבון שמדמות ציור של שעון שנעשה עם האצבע בחלל מלא אדים. ״אני עוסק בטקסטיל עוד משנה ב׳ בלימודים״, הוא מספר, ״וגם גדלתי עם אמא שהיתה מעצבת טקסטיל (האמנית לילית שמבון). רישומים זו הפעם הראשונה שאני מציג, והעבודה עליהם מתבצעת מבחינתי באופן אינטואיטיבי.

״הרישומים בתערוכה צמחו מתוך סדרת פסלי העץ שמוצגים בה. בתערוכת הגמר שלי במדרשה היו רישומים בצורת צלב שרפררו לקופסאות הנעליים משה גרשוני. אחר כך שמתי לב שהצלב הזה נראה קצת כמו פיגורה שהזכירה לי עולמות של מיינקראפט, משחק שהייתי גיק שלו כילד. התחלתי לפסל אותם בעץ כדי לתת להם נפח, הנפשה נוספת על הרישום. ה׳עיניים׳ הטבעיות של העץ משמשות כעיניים של הדמויות״.

בן אלון: בדיאלוג בינינו הכל הפך להיות אמנות. מצאתי תעודת זכאות שלי מקורס כדורסל והיא נראתה לי כמו חומר גלם; ליאם מצא סקייטבורד והוא נראה לו כזה גם. אלה המשקפיים שאנחנו עונדים וזו גם פרקטיקת העבודה הרגילה שלי, כמישהו שאוסף דימויים

בין עבודות הצילום של אלון צילום של חגורה שהיה אחד הדימויים שהניעו את המהלך, פרגמנט של פח זבל שצילם בגרמניה, צילום של מפל בארצות הברית שהאסתטיקה שלו ריגשה אותו ״כמו דימוי שחוק של לונגי שתלוי מעל המיטה שהופך להיות איזו לבה ופרץ נעורים״ ועוד.

שעון שעליו מתנוססת תמונה של ילדה הוא מבחינתו ״ספק עבודה ספק פרגמנט מהחיים. זו מתנה שהכנתי בגיל 13 ליום ההולדת של אחותי הקטנה בדוכן בקניון. אני קורא לה עבודת הצילום־פיסול הראשונה שלי. בדיאלוג בינינו הכל הפך להיות אמנות. מצאתי תעודת זכאות שלי מקורס כדורסל והיא נראתה לי כמו חומר גלם; ליאם מצא סקייטבורד והוא נראה לו כזה גם. אלה המשקפיים שאנחנו עונדים וזו גם פרקטיקת העבודה הרגילה שלי, כמישהו שאוסף דימויים״.

חשוב לכם שהצופים יבינו את ההשראות? את הסיפורים שמאחורי?

״עבורי הנרטיב שבנינו בתהליך הוא לא הכרחי להבנה של התערוכה״, אומר שמבון. ״העבודות הן ברוח שלו, הן התבשלו בציר הזה, אז הן מדברות אותו בכל מקרה. זה נמצא שם בזרם התת־קרקעי״. ״אופן הפעולה של שנינו הוא כזה שבו אנחנו מפלרטטים עם המקום שבין מה שהצופים יודעים למה שהם לא״, מוסיף אלון. ״אנחנו חושבים פואטית ואנרגטית. אטמנו לדוגמה את כל החלונות ויצרנו את המבנה הפנימי שהוא אגרסיבי לחלל. הארומה נשארת״.

את הטקסט לתערוכה כתבה מיכל נאמן, שאיתה נמצא שמבון בקשר מאז לימודי במדרשה. ״בחרנו בה גם כי היא חד־פעמית בחשיבה שלה״, הוא אומר, ״והיא גם סמל למה שבן ואני לא חלק ממנו. האמנות של שנות ה־70, ה־80 וה־90, שאנחנו תמיד משתוקקים אליה אבל אין לנו אפשרות לגעת בה. משהו בהיגיון של מיכל ובדרך שהיא רואה את הדברים התאים לנו מאוד״.

שם התערוכה, ״נבוכים״, הגיע אחרי שנבחר השם באנגלית – In Cells, בתרגום חופשי ״בתוך תאים״, אבל גם מרפרר למונח ״אינסל״ שמקובל היום כדי להגדיר תת־תרבות אינטרנטית של גברים צעירים, לרוב מתוסכלים חברתית ומינית, שגם מקושרים למקרי רצח שונים בשנים האחרונות ברחבי העולם.

הנבוכים הגיע במקור ממורה נבוכים, ספרו של הרמב״ם, שאותו למדו השניים כשהשתתפו בתכנית העמיתים של עלמא (בית לתרבות עברית בתל אביב). ״משהו במצלול של המילה הרגיש לנו נכון״, אומר שמבון. ״זו גם מילה ברבים וגם יש לה את האספקט של מבוך שמתכתב עם המבנה של התערוכה״.

יש דיבור על שיתופי פעולה נוספים גם בהמשך?

״החיבור בינינו הוא מאוד פורה אבל אנחנו לא צמד״, אומר שמבון, ״אנחנו ממשיכים ונמשיך לשתף אחד את השני ברעיונות, אבל במקביל לכל אחד מאיתנו יש את הנישה שלו״.

---

בן אלון וליאם אמיל שמבון | נבוכים
אוצר: איתן בוגנים
סדנאות האמנים, התבור 32, תל אביב
נעילה: 19.4