אני לא אבא שלך: בן אלון מסתובב ברחובות ואוסף רגעים זעירים במצלמה

יובל: הי בן, בוקר טוב. מה שלומך בתוך כל הכאוס שמסביב?

בן: בסדר, עצוב מהמלחמה הבלתי נגמרת ונמצא בשבוע השני להקמה של תערוכת היחיד שלי ״אני לא אבא שלך״ בלובי מקום לאמנות

יובל: כן, זה באמת עצוב, אבל אני שמח שבתוך כל זה היצירה גם ממשיכה. והנה תערוכת יחיד עם עבודות שראיתי בינתיים רק במחשב ומאוד סיקרנו אותי. אז בוא נתחיל בזה שתספר מה אתה מציג

בן: בטח, התערוכה היא סצנה של משרד / מקום ציבורי, רגע לפני השקיעה המקום נותר ריק ונשארה רק הקליפה – החפצים של העובדים, הרהיטים, המסמכים וכו׳. המזגן הפסיק לעבוד באותו יום וזה הבריח את כל העובדים ופתאום יש רגע שאפשר להתמקד רק במה שמסביב.

אני מסתובב ברחובות ואוסף רגעים זעירים במצלמה. דרך צילום מוקפד עם חצובה נוצר דבר חדש בממד חדש שהוא ספק מציאותי ספק בדיוני. המתח הזה מאפשר לי בשלב שאחרי הצילום להפעיל את העבודות בשלל קונטקסטים ולא להיות מחויב לאמת אחת.

בעזרת הסצנה המוכרת, אני שותל את החוויה האישית שלי. זאת אומרת, זה משרד, ויש בו חפצים, אבל חפצים מסמלים חוויות, שמהם אני יוצר אוביקטים מבוססים דימויים חדשים, ודימויים זה דבר נוסטלגי ומציף. אני עובד עם אותם זכרונות ומשלב טקסט. צילום זה נחלת הכלל, כולן עוסקות בו. אני מחוייב להגיב לציבוריות שלו והדרך שלי היא להתעסק במה שנמצא אבל להשליך מבט סופר רגיש

יובל: אתה יכול לתת דוגמה-שתיים קונקרטית לדימוי שכזה?

בן: השם של התערוכה, ״אני לא אבא שלך״, הוא השם של אחת העבודות המוצגות. היא מבוססת על צילום של סוס במרכז מסחרי: לסוס יש מחסום מעור לפה, ונתקלתי בו במרכז מסחרי בגרמניה. 

חשבתי על החוויה הזו של לחבק אבא של מישהו אחר ולגלות רק במהלך החיבוק שזה לא אבא שלך, ויצא לי לגלות שלהרבה אנשים יש את הזכרון ילדות הזה. אני זוכר שזה קרה לי כשהייתי בקניון פעם בתור ילד.

הפעולה שאני עושה בתערוכה היא לקחת אובייקטים תמימים ולטעון אותם במשמעות. הצופים יכולים ללכת איתי בנרטיב הזה ויכולים גם לא, כי הרי זה בסוף אוביקט עם משמעות פונקציונאלית בעולם. אני מתחבר למקום המתעתע הזה בין מה שהחפץ מסמל לבין מה שאני משליך עליו, זה החוויה הזו של למצוא את האישי בתוך הציבורי.

חשבתי על החוויה הזו של לחבק אבא של מישהו אחר ולגלות רק במהלך החיבוק שזה לא אבא שלך, ויצא לי לגלות שלהרבה אנשים יש את הזכרון ילדות הזה. אני זוכר שזה קרה לי כשהייתי בקניון פעם בתור ילד

הייתי בודד והדימוי הזה ישירות לקח אותי לחוויות שלי בתור ילד, למה מותר ומה אסור, והרי אבא הוא דמות מרכזית בעיצוב הזהות של הרבה נערים וכשמתבגרים דמות האב מקבלת הרבה ייצוגים נוספים. מהמקום הבודד שלי השלכתי עליו את כל המחשבות האלה.

באותה תקופה כתבתי עבודה דרך דמות האם של פרויד, לכן אני גם מקבל בהבנה שכל סיטואציית החיים שלי היא שהביאה אותי להתעכב על אותם הדברים. כל החומרים שאני ניזון מהם, השיחות שאני מנהל עם אנשים, גם אם מדובר בסיבוב רנדומלי וסיטואציות נסיבתיות אפשר להתעכב על כל כך הרבה דברים כי החוץ מלא בדימויים

יובל: אבל יש לי שאלה: יש צילום של סוס, ויש לעבודה שם, אבל את כל הסיפור שאתה מספר לי עכשיו המבקרים בתערוכה לא יודעים, נכון?

בן: טקסט זה נדבך חשוב בעבודות שלי. בתערוכה יהיה אפשר לקרוא גם את השמות של העבודות וגם את הטקסט האישי שאני כתבתי. אני בהחלט מבצע איזה סתירה בין הסיפור לדימוי אבל זה כל מה שמפעיל אותי. הצילום שלי חומרי ואני מייצר חוויה מסויימת בעזרת ההצבה שנועדה להציף את התחושות האלה.

נניח הפורמט של העבודות הוא תמיד אורכי, ממקום שפורמט אורכי משמש לצילום פורטרטים. דרך הפורמט הנ״ל אני מצלם אוביקטים ואני רואה שזה נותן להם אלמנטים אנושיים. אלמנט אנושי זה דבר מקרב ונוצרת איזה תשוקה שאני חושב שמציפה את הרעיונות שהסיפור שסיפרתי לך ולקוראים מציף

יובל: הבנתי. תן לנו עוד דוגמה/סיפור?

בן: מעניין אותי התפקיד שיש לדימויים במקומות ציבוריים. פעם הייתי באכסניה בעין גדי ולאורך גרם המדרגות היו תלויים צילומים מודבקים על קאפה דהויים קצת מהזמן, וזה היה רגע יפיפה. המחשבה של לשתול דימויים במקומות כאלה עם מסרים אישיים מפעילה אותי.

אני מצלם דלי כחול לניקוי רצפה של מקומות ציבוריים, אבל אז אני מאיר אותו באור אדום וזה גורם לכל פרט בצילום להרגיש מבוקר וחשוב. אין לי רצון שהזכרון הספיציפי שלי יעלה מין הדימוי, אבל כן יש לי רצון שהדימוי יפגוש אותך, כי מדובר באבייקטים אוניברסליים.

הבנתי שהדרך של המדיום לחשוב על עצמו ולהתעסק בעניינים רפלקסיביים היא קודם כל להכיר בעובדה שהוא מתעסק במציאות. אני ניסיתי להתחמק מזה

דלי לניקוי רצפה. סוס צעצוע: זו הפעולה שאני עושה בלובי, שותל בלובי של הבניין את העבודות שלי שהדיירים יחלפו על פניהן יום־יום, ויקבלו מבט חדש על חפצים שהם מכירים שאולי יתמלל תחושות דומות שהם חוו

יובל: אתה חושב שאם התערוכה הייתה מוצגת בגלריה/חלל אחר היית מיג עבודות אחרות? או שהיא הייתה נחווית אחרת?

בן: כן. העבודות שלי מתחילות בקובץ דיגיטלי ואז יש תהליך שלם ומהותי של לייצר את העבודה, עבדתי הרבה על מנת לעבוד ספציפית עם החומרים שמצאתי שמתאימים עבור התערוכה בלובי. הרעיון לתערוכה התחיל מהמשיכה החזקה שהרגשתי למבנה של הלובי, וככה התחלתי לייצר את הסביבה במדויק עבור המקום הזה.

אני מאד אוהב את הוורסטיליות של קבצים דיגיטליים ויצא לי בעבר להציג את אותו הצילום במקומות שונים, ובכל פעם הוא קיבל התייחסות אחרת שהייתה קשורה בחלל. הפעם הקירות תופסים נפח משמעותי מהעבודה ואני מרגיש שכל קיר הוא עבודה, מדובר ביחידה שלמה ולא רק הגבולות שהעבודה מציבה

יובל: אז בוא נדבר על הקובץ הדיגיטלי והתוצר הסופי: אני חושב שאחד הדברים שעצרו אותי בדימויים שלך זה הניסיון להבין מה אני רואה, איפה זה צלם, איזה מניפולציה זה עבר, זה AI, זה לא AI, והיה לי ברור שזה איזה תוצר של משהו שקורה עכשיו. מעניין אותי איך הגעת לשפה הזו: זה תהליך? שה היה שם תמיד? זה משהו שקרה בלימודים בבצלאל? משהו אחר?

בן: זה תהליך די ארוך, שאני עדיין בתוכו. בכללי אני מאמין מאוד בלנסות כמה שיותר, אני מצלם מאז שאני ילד באובססיביות. תמיד המתח בין שדה האמנות לצילום מאד הפעיל אותי וחשבתי הרבה איך לשבור אותו, כי משהו בשדה הצילום הרגיש לי לא מדויק וסוגר מידי בשבילי. 

כשהתחלתי ללמוד בבצלאל חשבתי הרבה על כל מה שקורה מאחורי המצלמה, זאת אומרת כל הרעיון איך דימוי נוצר והפוליטיקה של צילום. בתהליך הזה כיסיתי את העדשה של המצלמה בהמון פילטרים מתוך איזה רצון להזיר את הצילום ולהתרחק מהישירות. ואז עם הזמן התחלתי לנקות, דרך חקירה של ההיסטוריה ומה אנשים הבינו על המדיום הזה לפני.

הבנתי שהדרך של המדיום לחשוב על עצמו ולהתעסק בעניינים רפלקסיביים היא קודם כל להכיר בעובדה שהוא מתעסק במציאות. אני ניסיתי להתחמק מזה וזה רק הרחיק אותי מלחשוף את השכבות הטהורות האלה שכל כך ניסיתי למצוא

יובל: ואז מה? מה קרה?

בן: נקודת האור קרתה כשהייתי בגרמניה בחילופי סטודנטים. קודם כל האסתטיקה הגרמנית מאוד הפעילה אותי. הבנתי שהקליניות מאתגרת אותי, זה תהליך שהתחלתי כבר בארץ אך בגרמניה הוא התעצם מאד.

פגשתי צלמת בשם אנט קלם שהשיחות איתה היו פשוטות: אני נורא הייתי עסוק בתחביר, חשבתי שנורא קל לקחת צילום וכל העבודה הקשה היא לייצר תחבירים לאחר מכן. הייתי מגיע לפגישה עם אנט תשוש ומעורער עם המון שאלות והיא הייתה מסתכלת עליי בישירות ואומרת לי פשוט אתה מתעסק בצילום. וזה חדר אליי, נקודת המוצא הזו של רגע לעבוד עם חומר, לתת לו להפעיל אותך בלי לנסות ליצוק משמעות אדירה לתהליך ולהסביר כל פרט, היה מאוד פותח.

תראה, צילום זה מציאות ואני ממש אוהב את המתח הזה בין המציאות לדמיון, אני נמנע כמה שיותר מתהליכים דיגיטליים לעיבוד, פשוט עובד ממש קשה על הקומפוזציה ומתעכב על כל פרט. זה כיף אדיר ואני ממש נהנה מזה שהדימויים מייצרים ממד חדש ומוזר. זה מפעיל אותי וכרגע אני שם

---

בן אלון | אני לא אבא שלך
אוצרת: אורית מור
הלובי מקום לאמנות, ארלוזרוב 6, תל אביב
פתיחה: 7.11; נעילה: 14.12