לארוז סמלים ורעיונות לדרך: תמר כץ בעקבות זולטן קלוגר

נקודת המוצא של ״(אחרי) זולטן קלוגר״, תערוכת היחיד של תמר כץ בגלריה דנה ביד מרדכי (אוצרת: רווית הררי), מתחילה לפני קרוב ל־100 שנה. בשנת 1934 הגיע לארץ ישראל טרום־הקמתה זולטן קלוגר, צלם ממוצא הונגרי, שהפך במהרה לצלם המרכזי של מנגנון התעמולה והתיעוד הציוני בשנות ה־30 וה־40.

״גם אני לא הכרתי את השם שלו״, אומרת כץ. ״התגלגלתי לצילומים שלו, במקרה, בעקבות רזידנסי בברלין שבו עסקתי קצת בצילומים ארכיונים. כשחזרתי ארצה, המשכתי בקו הזה וחיפשתי צילומים היסטוריים מהאזור שבו אני גרה – שכונת שפירא בתל אביב. נתקלתי בצילום של מחסום משטרתי מימי המנדט הבריטי, שמוצב בדיוק איפה שנמצא היום הבניין של התואר השני באמנות בבצלאל ברחוב הרצל. זה היה צילום של קלוגר, ותוך כדי החיפושים – ראיתי שאני נתקלת יותר ויותר בשם שלו.

״התחלתי להעמיק ולחקור מי האדם. הבנתי שהוא היה הצלם המרכזי של המוסדות הציוניים, והשאיר אחריו ארכיון ענק של 50 אלף תצלומים, שרבים מהם נשמרו כי במקור היו בידיהם של מוסדות גדולים. בחלק מהם אפשר אפילו לצפות אונליין באתר ארכיון המדינה, בארכיון קק״ל, באוסף התצלומים הלאומי ועוד״.

ההתאהבות שלה בסיפור של קלוגר, מספרת כץ, קרתה דווקא כשהיא גילתה שהוא עזב את הארץ אחרי שעבד פה 25 שנה. ״מה שעניין אותי הוא הדיסוננס בין העובדה שהוא עיצב זיכרון קולקטיבי של דורות קדימה, שהוא היה בכל מקום, בכל הנחת אבן פינה ובכל הקמת מפעל, הוא התחתן פה ונולד לו ילד – ואז עזב לארצות הברית.

הצילומים המוכרים שלו הם אלה שקשורים בבניית הארץ. אני בחרתי דווקא צילומים שמשרטטים עולם מלאכותי, כזה שנבנה בידי אדם. קצת אנטיתזה לצילומים של המפעל הציוני, של החקלאים והפועלים וריקודי ההורה

״הוא נמחק מהזיכרון הקולקטיבי הציוני, למרות שהוא יצר הרבה מהצילומים שבנו את הנרטיב החלוצי של בניית הארץ. עניין אותי הפער הזה, בין הנוכחות שלו בכל כך הרבה רגעים היסטוריים לבין העובדה שהוא תמיד הרגיש קצת זר״.

כץ (36) עובדת במהלך השנים בעיקר בווידיאו ובפרפורמנס. היא בוגרת התואר הראשון בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר (2014) והתואר השני באמנות בבצלאל (2020). ״ברמה האישית הסיפור שלו נגע בי, גם בגלל המצב העכשווי של אמנים שעובדים פה ועוזבים, וגם בגלל הפניית העורף של המדינה. באחד הטקסטים הביוגרפיים על קלוגר נתקלתי בעובדה שבשלב מסוים הוא לא מצא עבודה, זה התחבר לי לאופן שבו המדינה מעריכה עד היום אמנים, גם אחרי שהם מבצעים את תפקידם. זה כמעט לא השתנה״.

החיבור עם אוצרת התערוכה והגלריה, רווית הררי, קרה עוד לפני שצללה כץ אל תוך הארכיון של קלוגר. ״התלבטתי במשך תקופה מה לעשות עם הצילומים האלה. כשפגשתי את רווית, נסחפנו שתינו לתוך המחשבה להפוך אותם למשהו שחי בהווה, שיוצא מתוך מדיום הצילום״.

זה מה שהוביל לתערוכה (בתמיכה של עמותת ידידי שנקר, הגלריה, מנהלת תקומה ומשרד התרבות), שכוללת עבודת וידיאו מרכזית בת 11 דקות, הצבה בחלל של מודלים מתוך הצילומים ומתוך הווידיאו; וגם ספר שמלווה אותה בהוצאת מינוס ספרים, שכולל צילומים מקוריים של קלוגר (שלא מופיעים פיזית בתערוכה), לצד עבודותיה של כץ וטקסטים של הררי ועידית קופסקי.

האמנות היא מודל מחשבתי

ראשיתו של התהליך היה בבחירת צילומים ספציפיים מתוך הארכיון הנרחב של קלוגר. ״הצילומים המוכרים שלו הם אלה שקשורים בבניית הארץ. אני בחרתי דווקא כאלה שמציירים ישראל אחרת – מרחבים של מבנים אדריכליים, פסלים סביבתיים, אנדרטאות, וכאלה שבהם היוצרים עובדים על בנייתם. צילומים שמשרטטים עולם מלאכותי, כזה שנבנה בידי אדם. קצת אנטיתזה לצילומים של המפעל הציוני, של החקלאים והפועלים וריקודי ההורה.

״בחרתי גם צילומי אוויר מאוד מרשימים שלו. בגלל שהוא שימש כצלם מוטס בצבא האוסטרו־הונגרי, זלמן שוקן מימן כמה סדרות של צילומי אוויר מדהימים. זה נדבח נוסף ופחות מוכר של העבודה שלו, כזה שמצייר דימוי כמעט מופשט של ארץ ישראל מהאוויר.

״הצילומים שבחרתי הם נישה יחסית שולית בגוף העבודות שלו, כזו שמספרת סיפור אלטרנטיבי שהתחבר לי יותר לביוגרפיה שלו – לזהות המסתורית ולזרות שלו. הרגשתי שאני קצת נכנסת לדמות שלו ומנסה לייצר נרטיב אחר. אני לא היסטוריונית אלא אמנית, וככזו יש לי את החופש להעלות ספקולציות ונרטיבים חליפיים״.

מתוך אותם תצלומים חילצה כץ אובייקטים של מבנים שונים, כמו מגדלי מים, מגדלי שמירה, פסלים ואנדרטאות. היא מידלה והדפיסה אותם בתלת ממד בגודל קטן, ואז ציפתה אותם בחומרי בנייה. ״החלטתי שאני הולכת לייצר מודל של ארץ ישראל שחומר הגלם שלו הוא הצילומים. זה מה שעומד במרכז עבודת הווידיאו.

״בווידיאו מופיעות שתי דמויות – אחת מהן נמצאת במרחב סגור, חשוך ובלתי מזוהה ובונה לעצמה מרחב מדומיין, ואז מגיעה סופת אבק ומחריבה אותו. הדמות השנייה היא ספק אדם ספק פסל אנושי. יש בעבודה משחק של קנה מידה בין גוף האדם ולבין הפסלים – שהם בעצם מיניאטורות. הסרט מתחיל בפריקה ומסתיים בהרס, חורבן ונדודים.

״המחשבה שליוותה אותי היא איך אפשר לקחת תרבות – האם היא דבר שנישא? איך אפשר לקחת פיזית את הסמלים ואת הרעיונות איתנו בצורה קומפקטית? לארוז אותם כמו ערכה לדרך? מודל השימור הזה בא לידי ביטוי בארכיונים, זו הקרקע שלנו. וגם התקציבים והאמצעים שלהם הולכים ומדלדלים״.

חלק מהאובייקטים שמידלה והדפיסה ומככבים בעבודת הווידיאו מוצבים גם בחלל הגלריה, לצד אחת הבמות שמופיעה בו. ״ העיסוק שלי במודלים התחיל בשנת 2021, כשרותי דירקטור, אז האוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון תל אביב, הזמינה אותי לייצר פרפורמנס תלוי מקום לרחבה המרכזית של בניין המוזיאון. יצרתי מודל של המרחב הזה והפכתי אותו לשולחן שנעשה בו שימוש במסגרת של משחק כוריאוגרפי של שלושה רקדנים, שהשפיע על התנועה שלהם.

״הוא הוצג לראשונה בשיא תקופת הקורונה, במסגרת סדרה של עבודות פרפורמנס שנקראה ׳הריבוע החי׳, ואז בגרסה מורחבת במסגרת תערוכת הפרפורמנס ׳דמיינו מוזיאון (או: הגוף זוכר)׳ ב־2023. זו היתה הפעם הראשונה שהשתמשתי במודל – אבל שם הוא נשאר כחלק ממסגרת הפרפורמנס, ולא הפך לפיסול בפני עצמו״.

כשהחלה לעבוד על התערוכה בשנת 2024, גלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי שבעוטף עזה עוד לא חזרה לפעילות בקיבוץ, ונדדה בין חללים מארחים. ״זה היה רגע של תקווה, כי היה ברור לנו שהיא תחזור לעבוד בקיבוץ ושתהיה תערוכה״. עכשיו, כשהיא נפתחת תוך כדי מלחמה נוספת, הרעיון של תקווה מתחדד אל מול המאבק החוזר להמשיך לצד המגבלות.

״המרחב התרבותי נסגר עלינו. יש פה להט יצירה גדול, ואני מרגישה שגם האמנות היא כמו איזה מודל מחשבתי שאי אפשר באמת להביס. הוא חיצוני לנו ומתקיים למרות שהתנאים הפיזיים מצטמצמים והתקציבים מצטמצמים, והמחשבות על עזיבה – כמו במקרה של זולטן קלוגר – תמיד נמצאות ברקע״.

---

תמר כץ | (אחרי) זולטן קלוגר
אוצרת: רווית הררי
גלריה דנה, קיבוץ יד מרדכי