ענן כבד: הביתן הישראלי בוונציה 2023, על אדריכלות המסתורין של עידן המידע
חגית: בוקר טוב לאורן אלדר ועדית קופסקי, מאוצרי הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה. הביאנלה נכנסה כעת לחציה השני ותימשך עד 24.11. עם פתיחתה התעורר דיון ער (שלא לומר ויכוח ממש) בשאלה מה מציגים כשמדברים על אדריכלות, ומה התפקיד / תחום הפעולה וההשפעה של אדריכלות בעולם כיום – בהקשר פוליטי, חברתי, אקלימי. אמרו עליה שזו ביאנלה ״בלי אדריכלות״. מה התשובה שלכם?
עידית: יש תפקידים שונים לאדריכלות בהקשר לתערוכות – לעורר שיח לחשוף ידע חדש, ניתן לדבר בפועל על טכניקות בניה, ניתן גם לראות אותה לרגע כשחקן בשדה תרבותי רחב יותר. בביאנלה היא משמשת כנקודת מוצא עבור הקשרים ותופעות שונות. הרבה פעמים נאמר שמי שהתחנך כארכיטקט משנה את האופן שבו הוא מתבונן על העולם. כך גם כאן נעשה ניסוי בחלק מהתערוכות – להציע מבט על ארכיטקטורה מתוך פרקטיקות אחרות
אורן: זה מצחיק, כי באיזשהו מובן, זו לדעתי אחת הביאנלות הכי נגישות, גם למי שאינו אדריכל – ומאפשרת למשוך אל השיח האדריכלי ולא להשאיר אותו כלוא בדיון המקצועי גרידא. אחרי ששנים מבקרים את זה שתערוכות אדריכלות לא מצליחות לשבור את הפאטרן של שרטוטים והדמיות, ומותירות את הצופה הלא מקצועי בחוץ.
ובכלל, שוכחים שהביאנלה היא תחרות על קשב – יש 63 מדינות שמציגות, ועוד תערוכה מרכזית עם עשרות מציגים – אנשים לא באים לראות אותך, אלא את הביאנלה. ולכן האתגר הוא להבין איך אנחנו עושים את התערוכה הטובה ביותר בקונטקסט שכזה. איך לפתות את הצופה להסתקרן, לחשוב, לדמיין, לשאול שאלות – ואם הוא רוצה לדעת עוד, כל החומר פרוש בספר שהוא יכול לקחת איתו הביתה. (או לשבת ולקרוא או לעיין בו כמובן בגינה המוצלת שבה נמצאת התערוכה)
עידית קופסקי ואורן אלדר. צילום: דניאל מאיר
חגית: אהבתי את המשפט ״מי שהתחנך כארכיטקט משנה את האופן שבו הוא מתבונן על העולם״. ואני באמת חושבת שאחת השליחויות של הביאנלה היא קודם כל לקרוא לנו להתבונן. גם האוצרת הראשית של הביאנלה, לזלי לוקו, דיברה על שינוי נקודת המבט ועל התפקיד של התערוכה להניע שינוי. ואני, בניגוד לביקורת ההיא, ראיתי בביאנלה הרבה אדריכלות, גם בתוכניות וגם בחשיבה ומחקר. הדיבור על חברה, אקלים, שינויי תפיסה ודאטה – מקבלים טיפול מאוד מעניין ומגוון – למשל בהבדלי הגישה לנושא דאטה בין הביתן הישראלי והפולני. ועכשיו שהורדתי את זה מהשולחן, אשאל על קבלת ההחלטות שלכם, יחד עם האוצרת השותפה, הדס מאור. ספרו על הבחירה במינימליזם
עידית: החלטנו מתוך בחירה מושכלת על תערוכה מינימליסטית. התערוכה והמחקר התפתחו במקביל וביחד. במהלך שמונה חודשים אספנו אין סוף אינפורמציה וסיפורים רלוונטיים, אבל כשמזקקים רעיון צריך לקבל החלטות אמיצות. אנחנו לא רואים את התערוכה הזו כאירוע יחיד, היא נעשתה במקום ספציפי וברוח זמן של שנה לא פשוטה. יכול להיות שבהמשך ובמקום אחר היא תעבור עדכונים, וחומרים נוספים שלא הוצגו יחזרו לפורמט התצוגה
אורן: הביתן הסגור הוא הרבה דברים. הוא יכול להיות חוות השרתים, הוא יכול להיות גם מרכזות הטלפון האטומות – הידיעה שיש מתקנים שמאפשרים את התקשורת שלנו, שמחזיקים את המידע שלנו, ומתחזקים את אורח החיים המודרני. הם גדולים וכבדים, בלתי־נגישים. בניגוד לדימוי המטעה של ענן שמרחף לו איפשהו בשמים
חגית: הביקורת שלי אישית – עם כל הכבוד לנקודת המבט, יש מעט מדי מה לראות והרבה יותר מדי חומר לקרוא. וזה נכון גם בביתן הישראלי – בלי פרופורציה לנראות (ולנשמעות). אתם לא חושבים שנסחפתם במחקר על חשבון התערוכה?
אורן: דווקא היה חשוב לנו שאפשר יהיה לחוות את התערוכה גם מבלי לקרוא מילה אחת, אלא לגשת אליה מתוך עניין חווייתי בלבד. הטקסט בביתן עצמו נותר מינימלי מאוד. את המחקר שהוא בלתי נפרד מהמוצגים, השארנו לספר, שמאפשר הרחבה והעמקה
קופסה שחורה
חגית: אולי נחזור רגע לאחור ולתיאור הדברים עצמם: בביתן הישראלי, תחת הכותרת Cloud to Ground, אתם עוסקים בפרויקט הענן (שימור מאסות גבוהות של מידע דיגיטלי) ועוסקים בחוות השרתים הנסתרות והאטומות ולהבדיל – במרכזות בזק המיותרות, שהפכו להזדמנויות נדל״ן. אבל אתם עושים זאת באופן מאוד מפתיע ואניגמטי – הביתן ניצב כקופסה סגורה. הוא מפנה את הגב לקהל, ומי שמקיף אותו יגלה בחצר מספר פסלי דגמים של בניינים, מזמזמים ומהמהמים סאונד חרישי
אורן: הביתן הסגור הוא הרבה דברים. הוא יכול להיות חוות השרתים, הוא יכול להיות גם מרכזות הטלפון האטומות – והוא בעיקר הידיעה שיש מתקנים שמאפשרים את התקשורת שלנו, שמחזיקים את המידע שלנו, ומתחזקים את אורח החיים המודרני. הם פיזיים, גדולים וכבדים, בלתי־נגישים, אטומים למראה ולכניסה. בניגוד לדימוי המטעה של ענן שמרחף לו איפשהו בשמים
צילומים: דניאל חנוך
עידית: מחשבות על חזית הביתן ליוו אותנו זמן רב. המבנים האסטרטגיים שבהם עסקנו – גם חוות השרתים וגם מרכזיות בזק – הנם מבנים ׳אינטרוברטים׳ שחזותם החיצונית לא מגלה הרבה על תוכנם. מטרתם במידת מה היא להיות בלתי נראים, אטומים ואנונימיים
אורן: זו אותה מחשבה על ״קופסאות שחורות״, מושג שתבע נורברט ויינר, מאבות הקיברנטיקה – על מנגנון שמבצע פעולה כלשהי, שאין לנו שום דרך לדעת מהי
עידית: בחרנו לעסוק בחומר, ולא במידע שמאוחסן או זורם דרכו. לחומר יש מופע. בחרנו בחוויית מבקר שרצינו שתיזכר בגוף. המפגש הראשון עם התערוכה נעשה במעבר לצד הבניין האטום – המהום פנימי שעולה מהמבנה מרמז שמשהו קורה בתוכו. גם אם לא במודע, אנחנו מאמינים שהוא משפיע על חוויית ההולכים
חגית: יפה! אבל לקופסה שחורה יש גם תפקיד של גילוי בדיעבד. וזו אנלוגיה יפה למבני המרכזות – קופסאות לבנות (באוהאוסיות משהו) שאגרו את כל השיחות והמידע בעבר
אורן: באופן מעניין, זה גם מאפיין של עולם התשתיות – אנחנו שמים לב אליהן רק בדיעבד, רק כשהן כושלות, כשיש תקלה. בדיוק כמו מבני התקשורת הללו. היה מרתק לגלות כמה עושר אדריכלי וכמה תשומת לב ניתנה למבנים
עידית: בחרנו לעסוק בחומר, ולא במידע שמאוחסן או זורם דרכו. לחומר יש מופע. בחרנו בחוויית מבקר שרצינו שתיזכר בגוף. המפגש הראשון עם התערוכה נעשה במעבר לצד הבניין האטום – המהום פנימי שעולה מהמבנה מרמז שמשהו קורה בתוכו. גם אם לא במודע, אנחנו מאמינים שהוא משפיע על חוויית ההולכים לצידו. חלק מהאנשים פשוט חולפים על פניו וחושבים שישראל לא עשתה תערוכה השנה. זו אולי הצהרה פוליטית
חגית: מאוד
עידית: אולי. בעיקר עבור מי שמכירים את המבנה ובקונטקסט של הביתנים בג׳רדיני. הדימוי של מבנה סגור, בעיניי לפחות, מציע מצב חד פעמי ובלתי נשכח. באותו האופן השמשת החצר האחורית כמרחב תצוגה, כגן פסלים – זו לא סיטואציה שגורה. מי שמחפש את הכניסה לביתן הישראלי מגיע אל החצר האחורית ופוגש שם חמישה פסלי בטון שהם מודלים של מרכזות בזק מהעבר הקרוב, ובעבודת קיר ובה תכנית חרוטה של מבנה הדאטה־סנטר בבני ציון, שמארח את פרויקט הענן הממשלתי. – מדובר במבנה שצורתו משולש ודומה באופן מפתיע למבנה הביתן הישראלי
חגית: אתם מאוד עדינים (זה עוד משהו שקשור לאדריכלים כנראה). כמו שאורן ציין – הביאנלה היא תחרות על תשומת הלב של המבקרים. מכיוון שכאן העבודה היא קולית ומינימליסטית מבחינה פיזית, אולי הייתם צריכים להגביר את הווליום? להיות קצת יותר פתיינים?
אורן: אני לא חושב שמי שמעורר עניין הוא זה שצועק הכי חזק
עידית: עבדנו על הווליום יחד עם אמן הסאונד דניאל מאיר. העבודה מבקשת תשומת לב, היא אינטרוברטית ואיננה רוצה להתחרות במרחב. זה לא פשוט. גם אנחנו היינו שמחים שיבחינו בה יותר, אבל אי אפשר להשיג הכל בחיים (:
חוות שרתים לענן. צילום: מל
מתוך ספר התערוכה
חגית: אני מסכימה שלא הצעקה היא החשובה. ומאוד מעריכה את החשיבה על ההיבט הפוליטי – הביתן מעין נוכח נעדר
אורן: וגם חשוב להזכיר שהפעולות ה״עדינות״ כביכול, הן חומריות וכבדות – אטימה של ביתן, פסלי בטון כבדים, צריבה במתכת, חריטה בגבס, המהום תמידי – כל אלו מנכיחים פיזית את מה שבדמיון הציבורי הוא באמת ״עדין״ ו״קליל״ )״הענן״)
חגית: איזה תגובות קיבלתם שהרשימו או הפתיעו אתכם במיוחד?
אורן: שמחנו מאוד מהעניין הרב שהביתן ייצר ועל הכניסה לרשימת הביתנים המומלצים של דומוס כבר בסופ״ש הפתיחה. הרשימו אותי מבקרים שיבקשו סיור מקיף והסברים והיו חייבים לדעת עוד, זה באמת לא מובן מאליו בתערוכה כל כך עמוסה, שיש עוד המון להספיק. היו כמה מבקרים שהיה מרגש במיוחד להציג בפניהם
עידית: מעניין לראות את הבלבול שחווים חלק מהמבקרים מחוסר היכולת להיכנס לביתן. זה רגע שבו הקבל מתחלק לשניים, אלו שיתאכזבו עד כדי עלבון, לעומת אלו שיצאו לפענח מה מוצב מסביבם. וגם סלבס – האנס אולריך אובריסט הגיע לביקור בתערוכה עם הצוות שהתלווה אליו. הוא בא בעקבות המלצה חמה, לדבריו, קיבל סיור מעמיק ויצא עם ספר. אותנו זה כבר ריגש שבחר להקצות מזמנו לשיחה
תשתיות כבדות לחיים קלילים
אורן: גם סר נורמן פוסטר, שהצענו לו הסבר של חמש דקות ונשאר בסוף חצי שעה וגם ביקש לקבל את הספר, ודיבר על כמה הנושא הזה מסקרן אותו אישית כיום. חוות השרתים האלו הן המבנים הגדולים ביותר שמוקמים כיום, כמו פטריות אחרי הגשם, ועולם האדריכלות עדיין לא נותן את הדעת עליהם
חגית: זו נקודה חשובה. אתם מפנים תשומת לב למשהו שכמעט לא מקבל חשיפה אבל הוא כאן כדי להישאר (ולהתרחב). אגב, לדעתי החיסרון העיקרי הוא שאתם לא נמצאים שם. כי זה מסוג התערוכות שממש דורשות ״אנגייג׳מנט״, דיאלוג, תיווך
אורן: יש לנו צוות נפלא של מדריכים מקומיים, שהכשרנו אותם במיוחד. הם נמצאים שם כל הזמן ומספרים לנו על שיחות מרתקות עם המבקרים. ברור שהיינו שמחים מאוד להיות שם כל הזמן, אבל החיים עצמם.. 🙂
ואשר לנושא: זה ממש מתרחב בטירוף, זה מפתיע אנשים כל הזמן להבין כמה חשמל ומקום החיים ה״קלילים״ שלנו (טלפון נייד, מחשב נייד, מכוניות אוטונומיות, צ׳אט GPT וכו׳) דורשים וידרשו עוד. ואפילו יותר מזה – שלא עברנו בכלל מעידן התקשורת הקווית. זה עדיין קווי לחלוטין, מרגע שהאות נקלט בראוטר בחדר או באנטנה הקרובה, הכל עובר בכבלים, ונדרשים עוד ועוד מאלו
חגית: יפה. אז מה הלאה? יש לכם תוכנית להמשיך עם הפרויקט לדוקטורט? לוועידות בינלאומיות?
עידית: נתחיל בלנסות להביא אותו ארצה, וכמובן משום שהוא עוסק גם בהווה, ייתכן ויתווספו לו חלקים חדשים ומעודכנים
אורן: ונשמח כמובן על כל הזדמנות להציג את התערוכה או לדבר עליה, בכל מקום שירצה בכך, אנחנו אוהבים אותה מאוד 🙂
חגית: עוד משהו חשוב לפני שניפרד?
אורן: כן – יהיה ערב חגיגי אחרי נעילת התערוכה, בהשתתפות הכותבים מהספר, ביום ראשון, 3 בדצמבר, בסלון העירוני בבית אריאלה. חשוב לומר שהספר הוא חלק בלתי נפרד מהתערוכה. מעצבות הספר דנה גז ואלה יהודאי בראו יצירת אמנות של ממש מהחומרים. ספר שמנגיש ומהפנט אותך לדעת עוד. זו משימה קשה בטירוף.
ועוד משהו: ההפקה של התערוכה הייתה מורכבת מאוד – ״מינימליזם״ דורש דיוק מירבי – ובזה היה לנו המזל, לעבוד עם הדס מאור הנפלאה, ושהיו לנו מפיקים מסורים כל כך, מיכי גוב, מאיה ריבק וערד תורג׳מן הנהדרים
עידית: היה מרגש מאוד לעבוד עם כמות גדולה של אנשים מוכשרים, שהתגייסו לתהליכי הפקת התערוכה והמחקר. הרבה סטודנטים ובוגרים שהתגייסו לעבודה. זה היה תהליך מלמד ועשיר משני הכיוונים
חגית: ומה עכשיו? לאן פניכם?
עידית: אנחנו חוזרים ללמד, ליצור, לחקור, אני רוצה לשוב גם לעבודת סטודיו הקשורה יותר לתהליכים אומנותיים שהשארתי בצד השנה. נקווה שיהיו פרויקטים מרגשים נוספים בקרוב! נחמד גם שאנחנו סוגרים כאן מעגל יפה, ראיינת אותנו ממש בתחילת העבודה על התערוכה, ועכשיו אנחנו כבר משוחחים עליה ברטרוספקטיבה
אורן: לחלוטין 🙂 לא ייאמן שעברה שנה!
חגית: ממש! והנה שאלה לשנה החדשה: אתם אופטמיים?
עידית: משתדלים, לא פשוט כלל כמובן, אבל אם אין אופטימיות אין בעבור מה להילחם
אורן: אני אופטימי מאוד, עצם זה שהתעוררנו ואנחנו נלחמים אומר שיש עוד תקווה
חגית: שמחה לשמוע. שנה טובה ובהצלחה 🫶🏼
Cloud-to-ground | הביתן הישראלי, הביאנלה ה־18 לאדריכלות בוונציה
אוצרים: עידית קופסקי, אורן אלדר, הדס מאור
הביאנלה לאדריכלות בוונציה, עד 26.11.2023
עידן המערות על פני האדמה
הערצת הניכור