רווית הררי: העבודות אינן מנסות ״להגיב למצב״ אבל כל כך מרגישות אותו

יובל: הי רווית, בוקר טוב, מה שלומך בימים אלו? איך התמודדת עם השבועות האחרונים?

רווית: שאלה חשובה שמצדיקה תשובה רצינית… אני עוד מעבדת ומעכלת, ומנסה להבין מה שלומי ואיך אני מרגישה. את רוב הזמן ביליתי מחוץ לבית וליד מרחב מוגן, אבל גם להיות אורח בכזה מצב קיצון זה לא פשוט

יובל: כן, זה לא היה פשוט בכלל הח*א הזה. בכלל התקופה הזו לא פשוטה, ועוד נדבר גם על איך המציאות נכנסה לתוך מקבץ התערוכות ״גוף הפך מקום״ שאצרת במוזיאון ארץ ישראל. שנעשה רגע תקציר הפרקים הקודמים ותספרי בכמה מילים על החממה?

רווית: בשמחה. היא אכן קשורה בחבל הטבור למציאות סביבנו, כי נהגתה אחרי השבעה באוקטובר.

הקול הקורא של מפעל הפיס לגיבוש הצעות לחממה יצא מספר חודשים אחרי השבעה באוקטובר. מצד אחד, אי אפשר היה להתעלם מהטראומה הנוראית ומהכאב שהקיף אותנו מכל עבר, מצד שני – עדיין היה מוקדם מדי לתגובה אמנותית רצינית לכל המתחולל. זה היה קצת אחרי ששוחררו הנשים והילדים החטופים בפעימה ההיא, הראשונה, ולרגע אפשר היה לדמיין מרחבים של ריפוי ותיקון… (כמה תמים מצדי). 

כך נולד נושא החממה ״גוף הפך מקום״ – הזמנתי עבודות המתייחסות לגוף האנושי כאל כלי לעיבוד טראומה, אובדן וכאב מחד, וגם כערוץ של ריפוי ושיקום מצד שני. דמיינתי יצירה משותפת עם קבוצות אנשים, אולי אפילו מפונים, אולי כאלה שכבר חזרו לביתם אחרי הטלטלה הבלתי נתפסת שעברו – כמו בקיבוץ יד מרדכי

יובל: ואיך זה התקדם מפה?

רווית: קיבלתי עשרות רבות של פניות עם הצעות מצוינות מאמנים נהדרים, הלוואי ויכולתי להיענות ליותר, ובסיום תהליך מיון קפדני נבחרו חמישה אמנים נפלאים אחד אחד – נבחרת (מגוונת!) מהחלומות שהיה פשוט תענוג ללוות: גילי אבישר, חן כהן, יעל סרלין, רננה אלדור וקארן דולב. 

החממה היא מקבץ של חמש תערוכות יחיד חדשות שמרכיבות יחד את התערוכה ״גוף הפך מקום״, המתארחת במוזיאון ארץ ישראל (עד 30.11). יש בין התערוכות השונות זיקות משמעותיות ויפהפיות, הן רעיוניות וסמליות והן חזותיות ופורמליסטיות, ויחד הן יוצרות שלם הגדול מסך חלקיו.

השנה המורכבת שעברנו ניכרת היטב גם בעבודות האמנות שהתגבשו במהלכה. ככל שהתארכה המלחמה כאב חדש הצטרף לכאב ישן, החלומות על ריפוי התרחקו מאיתנו, ואני מרגישה שהתערוכה מצליחה לבטא בדיוק את התהליך הזה, את הצער הגדול של כולנו

השנה המורכבת שעברנו ניכרת היטב גם בעבודות האמנות שהתגבשו במהלכה. ככל שהתארכה המלחמה כאב חדש הצטרף לכאב ישן, החלומות על ריפוי התרחקו מאיתנו, ואני מרגישה שהתערוכה מצליחה לבטא בדיוק את התהליך הזה, את הצער הגדול של כולנו

יובל: מסכים, האמת היא שקצת חששתי מהביקור במקבץ התערוכות, גם כי גם ככה רע ועצוב ואני לא צריך להוסיף לזה עוד קושי, וגם כי חלק גדול מהאמנות שנעשתה בארץ מאז 7.10 ומגיבה לה – חסרה את הפרספקטיבה, או שהיא מנסה להיות מגוייסת, וזה לא המקרה

רווית: אל תחשוש. כלומר, לא מהתערוכה 🙂 היא יפהפיה ועדינה, וכן, היא נוגעת בלב, אבל גם מרטיטה אותו ביופיה, במורכבות של העבודות, שכלל אינן מנסות ״להגיב למצב״ אבל כל כך מרגישות אותו. מעבר לכך, גיליתי בה גם רעיונות ארכיטיפיים, דתיים, אפילו נוצריים, והמון רפרנסים פנים אמנותיים מרתקים

יובל: אה, כן, ביקרתי בה, זה אחרי הביקור. וזה אולי ההבדל, אני מסכים שהיא לא ״מגיבה למצב״. ובואי נדבר על העבודות

רווית: התערוכה נפתחת בפרויקט המצמרר של יעל סרלין ״שיר ערש״ – וידאו דו ערוצי המתקיים בשתי סביבות קיבוצתיות – חדר אוכל נטוש של קיבוץ שהופרט ושדה חרוש שטרם נזרע. בשניהם מתקיימת פעולה נשית, אישית וקולקטיבית, המנסחת קינה לחברה הקיבוצית ולערכיה שנזנחו. 

היא ממשיכה בווידאו דו ערוצי נוסף ״בראשית״ של רננה אלדור – המשחזרת בעזרת קבוצת רקדנים מופע אוריתמיה הזכור לה מילדותה בחינוך האנתרופוסופי, המשחזר את סיפור הבריאה והגירוש מגן עדן. העבודה צולמה בתוך בריכת ימק״א ההיסטורית בירושלים, חלל אדריכלי מיתולוגי שטוען את העבודה במשמעויות רבות. 

ככל שהתקדמה השנה העמקנו לתוך הכאב, שהעבודות כל כך מיטיבות לבטא. אז התמסרתי לזה, ליופי ולכאב. שוב נוכחתי בכוחה של אמנות טובה ללכוד את רוח השעה ולבטא אותה באופן שמאפשר מגע ושהייה עם הדברים, לחשוב ולהרגיש אותם, לעבד אותם, אולי אפילו לנבא אותם

בהמשך מוצגת עבודת הוידאו הלופתת של חן כהן, שאומנם נובעת מתוך מילותיה של אם שכולה בראיון בתקשורת, אבל עוברת כל כך הרבה תהליכי עיבוד והרחקה עד שהופכת לעבודה אל־זמנית ולביטוי כלל אנושי של אבל. מיצבי הווידאו הגדולים עוטפים חדר פנימי שהוא חדר התצוגה הכה־מפתיע של גילי אבישר, אמן שמזוהה עם מיצבי טקסטיל ואוביקטים לבישים, וכאן הוא מציג אותם לצד אסופת סרטוני וידאו צבעוניים, משחקיים, גופניים מאוד בכיכובו. 

והי, מזל שיש גם את ״שנים עשר המרפאים״ – הפרויקט של קארן דולב שחותם את הביקור בתערוכה בסוג של הזדככות, אולי התעלות רוחנית, בעזרת שדות הצבע המופשטים והמופלאים שלה הנובעים מתוך רעיונות בתורת הריפוי של פרחי באך

יובל: תגידי, זה במקרה יצא כל כך הרבה עבודות וידאו? מה ההסבר שלך לזה?

רווית: בראש ובראשונה וידאו הוא מדיום מבוסס זמן שמסוגל לבטא היטב גם תנועה, פעולה, כוריאוגרפיה, שירה. מאחר שהחממה מתמקדת בגוף האנושי כערוץ ביטוי ופעולה, היה טבעי שהיא תכלול עבודות במדיום שמבטא בבדיוק את סוגי הפעולה האלה.

העבודות בתערוכה אכן כוללות פעולות פרפורמנס, מחול, תנועה ושירה, ומשתמשות בסוגים שונים של מבע קולנועי כדי לבטא אותם. התוצאה עשירה מאוד, וגם יוצרת סביבות תצוגה נפרדות שעוטפות את הצופה, כל אחת בתורה. ויש גם אותי 🙂 זה מדיום שמאפשר לבטא היטב את הקשר בין אדם, פעולה ומקום ואני אוהבת אותו מאוד.

אני אוהבת גם את הקשר בין חומר לאין־חומר שיוצר השילוב בין הווידאו לשאר העבודות בתערוכה – כמו מיצב רישומי הפסטל של קארן דולב, או האוביקטים הצבעוניים והכל כך חומריים של גילי אבישר

יובל: יפה. אז לפני שניפרד, יש לי איזו שאלה של פרספקטיבה על המקבץ הזה, על התהליך, על איפה התחלת, מה היה בדרך, עכשיו כשהתערוכות נפתחו ופוגשות קהל. זה שאלות קצת גדולות ולא בטוח שלכולן יש תשובה, או תשובה אחת, אז תעני איך שאת מבינה – מה את מבינה היום על התערוכות שלא חשבת בתחילת הדרך? איך את רואה אותן היום? משהו השתנה באופן שבו את רואה אותן? או אולי מה נשאר אותו דבר?

רווית: לא חשבתי שנהיה כל כך עצובים. כשיצאתי לדרך – חלמתי מרחבי ריפוי, וככל שהתקדמה השנה העמקנו לתוך הכאב, שהעבודות כל כך מיטיבות לבטא. אז התמסרתי לזה, ליופי ולכאב. שוב נוכחתי בכוחה של אמנות טובה ללכוד את רוח השעה ולבטא אותה באופן שמאפשר מגע ושהייה עם הדברים, לחשוב ולהרגיש אותם, לעבד אותם, אולי אפילו לנבא אותם. 

מה שהשתנה הוא האופן שבו הכאב הקולקטיבי הפך לכל כך אישי, הוא נוגע פשוט בכולם, כפי שקרה באסון שפקד את יעל סרלין האהובה שלנו, שאיבדה את בנה בעת מילוי תפקידו בזמן שערכה את עבודת הווידאו המצמררת שלה. אז יש בתערוכות האלה מצד אחד משהו מאוד מקומי, אבל גם אוניברסלי וכלל אנושי, אל־זמני ועל־מקומי, ולכן אני מאוד אוהבת את השם שבחרתי לה בדיעבד, ציטוט משיר של יהודה עמיחי האלמותי: ״גוף הפך מקום״.

חוץ מזה, אני גאה בחמשת האמנים הנהדרים ״שלי״ ואוהבת אותם, ואסירת תודה להרבה שותפים יקרים ולקסמים שקרו לנו בדרך, כמו השתתפותה של מלכת הפרפורמנס תמר רבן בוידאו של יעל סרלין, או של בריכת ימק״א ירושלים בעבודה של רננה אלדור (כן, כמו שחקנית :)), וכמובן למוז״א שמארח את התערוכה בנדיבות

יובל: משהו חשוב נוסף לסיום שלא אמרת?

רווית: כן. ביום שישי 25.7 בשעה 11:00 נקיים בתערוכה שיח גלריה נוסף, הפעם עם יעל סרלין ועם אמנית הפרפורמנס המרכזית והחשובה תמר רבן – שמככבת בעבודת הווידאו של יעל. אני שמחה על השידוך הזה וגאה בו. נוצר ביניהן חיבור מיוחד שהשפיע על העבודה, ואני מתרגשת וסקרנית לקראת השיחה ביניהן

---

רננה אלדור, חן כהן, יעל סרלין, גילי אבישר, קארן דולב | גוף הפך מקום
חממת מפעל הפיס של דנה גלריה לאמנות מקיבוץ יד מרדכי
אוצרת: רווית הררי
מוזיאון ארץ־ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
נעילה: נובמבר 2025