״הדרמה״: מבקש להיות חתרני - ויוצא טרחני

״הדרמה״, סרט שהגיע באיחור לאקרנים בישראל, כבר הספיק להעלות בארצות הברית גבות, להרגיז לא מעט אנשים ולחולל שיח פוליטי סוער. לא קשה להבין למה. הוא נמכר כסרט רומנטי קטן וקליל, אבל מתחת למעטפת הזאת מסתתר משהו הרבה פחות נעים.

הרעש סביבו לא נולד רק מהפער בין האריזה לתוכן, אלא גם ובעיקר מהקונפליקט הקיצוני שעומד במרכזו. השאלה היא רק – האם זו דרמה ששווה לפגוש על מסך גדול, או סתם כזו שעושה הרבה רעש מחוצה לו?

העלילה עוקבת בקפיצות זמן אחרי זוג חמוד וקצת מביך, צ׳רלי (רוברט פטינסון) ואמה (זנדאיה), בזמן שהם מתכוננים לחתונתם המתקרבת. מזל טוב. שניהם עובדים על הנדרים שיישאו בטקס, ותוך כדי כך נפרשים רגעים וסיפורים מתוך מערכת היחסים שנרקמה ביניהם.

הוא, לדוגמה, רוצה לדבר על המפגש המביך שבו ניסה להתחיל איתה בבית קפה למרות שהיא לא שמעה אותו. היא מדפדפת בדפי הזיכרון בחיפוש אחרי הדוגמה סוחטת הדמעות או הצחוק לנדר שלה.

לכאורה זו כמעט קומדיה רומנטית, אלא שדי מהר הסרט נתקל בקונפליקט רציני מאוד ורגיש מאוד. מאוד, מאוד. במהלך מפגש טעימות עם שני חברים שחולקים מהו הדבר הכי גרוע שעשו, אמה מציבה רף חדש למושג ״גרוע״.

כולם המומים, נגעלים, סולדים. גם היא עצמה מצטערת שבכלל סיפרה. הווידוי הזה מתחיל לערער את חייהם של בני הזוג, לעורר אצל החתן לעתיד ערימות של ספקות, פחדים וסיוטים, ולייצר שרשרת של תסביכים פנימיים וחיצוניים שמעמידה את הזוגיות כולה במבחן. ככל שהחתונה מתקרבת, הכל רק מסתבך ומדרדר, כמו פלונטר שמתהדק ככל שמושכים.

מתחת לכל הפרובוקציה מסתתר משהו פשוט ומוכר: ספקות לגבי זוגיות, חרדת מחויבות, הרגע שבו אדם שחשבת שאתה מכיר מתחיל להיראות זר ולעורר ספקות

על הנייר, זה דווקא נשמע מבטיח. הומור שחור, פחות פוליטיקלי קורקט מהרגיל, שני שחקנים נפלאים בחזית, ודמויות שנמצאות במצב קיצון אבל עדיין נשענות על מכנה משותף בר־הזדהות: חרדת מחויבות זוגית. היה מקום לחשוב שמדובר בעוד וריאציית דקונסרוקציה על הקומדיה ה(לא)רומנטית, אותו תת ז׳אנר שכותב מילים אלו נהנה ללרלר עליו בכל הזדמנות, כי הוא מעניין כמגמה חברתית.

גם השאלה שבמרכז הסרט אפקטיבית: האם בן או בת הזוג שלך הם באמת מי שחשבת שהם, או שמא מסתתר בהם אדם אחר לגמרי? במקרה של צ׳רלי החמוד והמסכן, מדובר באישה עם עבר שהוא לא באמת יודע איך להכיל.

במילים אחרות, מתחת לכל הפרובוקציה הזאת מסתתר משהו פשוט ומוכר: ספקות לגבי זוגיות, חרדת מחויבות, הרגע שבו אדם שחשבת שאתה מכיר מתחיל להיראות זר ולעורר ספקות. במובן הזה, ״הדרמה״ עוסק בפחדים הכי בסיסיים של קשר אינטימי, רק בווליום שמגיע עד כדי צרימה.

אבל התמהיל הפוטנציאלי – ז׳אנר, תמה שערורייתיות, אי תקינות פוליטית והומור רעיל – לא מצליח להתכנס ליצירה חכמה ומרובדת. הסרט מבקש להיות להיות חתרני ויוצא – ובכן – טרחני. הוא חזרתי ולא נעים, בנוי ברובו משרשרת של אינטראקציות ודיאלוגים שנשענים פעם אחר פעם על אותו חוסר נוחות שאין איך לפתור.

במקום לפתח את הדילמה או לחלץ משמעות מאותו מבוי סתום רגשי ומוסרי, הסרט ממחזר אותו בכמה וריאציות שונות. הכול הולך ומצטבר עד שכבר קשה לקנות את זה, וקשה אפילו יותר להכיל. מה שלא קשה זה להתכווץ מול הקרינג׳ שזה מעורר שוב ושוב.

מי שעושים שעות נוספות כדי להקצין את תחושת אי הנוחות הם הצילום והעריכה. יש משהו מעובד וכבד באופן שבו הסרט נחתך ונבנה. כל הזמן יש יד שדוחפת, מושכת ומדגישה בכוח. כאילו לא די במבוכה, ברעל ובתסביכים של הסיטואציה עצמה, הסרט מתעקש לעטוף אותם גם בצורה שמסמנת שוב ושוב את מה שכבר ברור ממילא.

מה שכן עובד הוא המשחק. פטינסון וזנדאיה עושים עבודה טובה מאוד. שניהם מצליחים לאחוז בסיטואציה אבסורדית והזויה בלי לנתק אותה מהאנושי. מזל שהם שם, אחרת זה היה באמת בלתי נסבל.

ובכל זאת, יש משהו ראוי להערכה בנכונות לגעת בנושא שיושב בבטן הרכה של ארצות הברית, וזה אפילו מרענן במידה מסוימת – קצת פחות תקינות פוליטית. מצד שני, יש גם משהו מאולץ בניסיון למסגר נושא רגיש כל כך בתוך מסגרת סאטירית משהו, חצי קורצת וחצי מתחננת שייראו עד כמה היא פרובוקטיבית ונועזת. מהלך כזה דורש עדינות וטאקט, ונדמה שלבמאי, כריסטופר בורגלי, פשוט אין מספיק משניהם.

אם להזכיר דוגמה אחרת ולא מספיילרת: באותה סצנה מכוננת עולה הרגזה מכוונת: הקבלה בין התקליטנית של חתונת בני הזוג – לכאורה מכורה לסמים – לבין פדופיל, כחלק מדיון בשאלה אם צריך לפטר אותה. פרובוקטיבי? בהחלט. עוד נקודה רגישה? כנראה. האם יש שם תבונה? אפילו תובנה? ממש כלום ושום דבר.

בסופו של דבר ״הדרמה״, אם לשפוט לפי הכותרת שלו ולא לפי האלמנטים השיווקיים, דווקא כן מקיים את מה שהבטיח. יש בו דרמה, בעודפות. דרמה קיצונית, מעוררת דריכות ומתח. אבל הכל כל כך שקוף במאמץ שלו לטרגר ולאתגר ולכווץ את הטוסיק של הצופה במבוכה, שבפועל הוא בעיקר מעצבן.

במקום סרט שנוגע בפחדים הכי עמוקים של זוגיות ושל התרבות האמריקאית, מתקבלת יצירה שמסתפקת בללחוץ שוב ושוב על אותה נקודה רגישה, בלי לדעת באמת מה לעשות איתה מלבד להקרינג׳.

---

הדרמה
בימוי: כריסטופר בורגלי
105 דקות; ארצות הברית, 2026
2 כוכבים