״מיקי 17״: אפילו הטרלול לא באמת מטורלל

עם עליית ״פרזיטים״ לאקרנים בשנת 2019, הקולנוען בונג ג׳ון־הו תבע לעצמו מקום במילייה הנחשב של הוליווד ונכנס אחר כבוד למועדון זוכי האוסקר הנכסף. סרטו של הבמאי הקוריאני עשה אחלה סוויפ וגרף ארבעה פרסי אוסקר, אחד מהם לסרט הטוב ביותר (והיו גם פרסים נוספים בדרך לשם).

אוסקר זה נחמד, מנצנץ והכל, ובמיוחד מלטף את האגו של היוצר. מנגד, הפסלון הכבד הזה ליטרלי מכביד ומעלה את הרף בכל הנוגע ליצירותיו הבאות של האמן. כולם כולל כולם מחכים ומצפים לראות מה יהיה סרטו הבא והאם הוא יעמוד בציפיות שנסקו השמיימה עם קבלת האוסקר. זה הסיפור של ״מיקי 17״, סרטו החדש של ג׳ון־הו והפיצ׳ר השני שלו בשפה האנגלית, שלקרוא לו ״בסדר גמור״ לא תהיה העלבה נוראה כל כך.

עלילת ״מיקי 17״ מבוססת בעיקרה על הרומן ״מיקי 7״ של הסופר אדוארד אשטון, ומתרחשת בעתיד הלא כל כך רחוק, שבו על כדור הארץ אין כל כך מה לחפש כי הפלא ופלא – הכל בו דרעק. רוברט פטינסון מגלם את מיקי בארנס, אדם זניח ולא חשוב בחייו האישיים שמחליט בלית ברירה להפוך את זה לקריירה ולהפוך לזניח, או תחליפי, באופן פיזי.

החלטה עסקית כושלת והלוואת מזומנים מהשוק האפור מובילה אותו למסלול בריחה והוא מצטרף לחללית עמוסה במתיישבים שנמצאים בדרכם ליישב כוכב לכת נידח וקפוא. מיקי מתנדב להיות אדם תחליפי או במילים אחרות: שפן הניסיונות במעבדה, שמת וקם לתחייה בכל פעם מחדש, עד שהוא מגיע לגרסה ה־17 שלו. אממה, כל הבלאגן מתחיל כשמיקי מספר 18 מודפס בזמן שמיקי 17 נחשב בטעות לז״ל.

איך שלא בוחנים אותו, ״מיקי 17״ הוא סרט מוזר. מאוד. קשה במבט ראשון להבין מה הוא רוצה מהצופים. מצד אחד, זו קומדיה שחורה ומטורללת ביותר, משל קפקאי על חוסר משמעות וחזרתיות אינסופית, או מהתלה משעשעת ומדכאת בו־זמנית על פועלים שחורים ושגרת יומם השוחקת.

ל״מיקי 17״ הביזארי היה פוטנציאל לרתק, אבל הבחירות הטכניות של ג׳ון־הו הופכות אותו לסרט שיגרום לכם לפהק. הוא קצת משעשע, קצת טמבלול, אבל יותר מדי Meh

מצד שני, ג׳ון־הו קלירלי רוצה למסור לעולם מסר פילוסופי עמוק ומלא ברבדים על מוות והפחד התמידי שמלווה אותנו – שאולי היום הוא היום שבו מלאך המוות יקפוץ להוריד נימוס. אבל ל״מיקי 17״ יש בעיה: הדרך שבה ג׳ון־הו מוביל את הקהל לתוך התמה ה־לא־כל־כך־מרתקת הזו היא מתישה, מעיקה, ארוכהההה, ונטולת עומק אמיתי בעל יכולת לייצר הזדהות.

האמת היא שרוברט פטינסון עושה עבודה נפלאה לגמרי. הבריטי הידוע בנצנוציו כערפד חיוור עור, עשה בשנים האחרונות סיבוב עוקף קריירה והפך לשחקן רציני. אחרי ״באטמן״, ״טנט״ ו״המגדלור״, הוא מתפנה לעשות קצת טירלולים והרבה שטויות תחת שרביטו של הבמאי הקוריאני. אבל אפילו פטינסון המחוייב לתפקיד לא מצליח להושיע את ספינת החלל הזו מלאבד גובה ולצלול. ובמשך 140 דקות (!!!), מאמצי התצוגה שלו מרשימים, אבל הם לא עולים בקנה אחד עם מה שג׳ון־הו מנסה להגיד.

ל״מיקי 17״ הביזארי היה פוטנציאל לרתק, אבל הבחירות הטכניות של ג׳ון־הו הופכות אותו לסרט שיגרום לכם לפהק. הוא קצת משעשע, קצת טמבלול, אבל יותר מדי Meh. טו מאץ׳ סצנות בסרט נמתחות ונמרחות ומרגישות כמו בדיחה ארוכה ונטולת פאנץ; כמו סקס ללא אורגזמה; כמו צימקאו שמתחזה לשוקולד מריר 85%.

הבחירה הזו, שגובלת בהתלהבות עצמית של הבמאי מיצירתו, ממסכת את מקצת הדברים הטובים שיש ב״מיקי 17״. הם לא רבים, אבל קשה לא לחשוב שקיצוץ דקות נרחב יותר והקפדה יתרה על הדבר המינימלי שנקרא ״עריכה״, היה הופך את הפיצ׳ר הזה למשהו יותר… מעניין? בתצורתו הנוכחית, ״מיקי 17״ הוא בסדר גמור, אבל לא מלהיב או משהו שהולך איתנו הביתה מהאולם.

ועם ״בסדר גמור״ לא הולכים למכולת. אולי ההתלהבות היצירתית של ג׳ון־הו שליוותה את הפרזיטים ב״פרזיטים״ לא עוברת בסרטים דוברי אנגלית? בכל מקרה, זו תיאוריה שראויה להיבחן לאורך זמן ולא הביקורת הזו תחרוץ את גורלו. קשה לקחת מג׳ון־הו את החזון הקולנועי שלו, ולמרות שרוב הדברים ב״מיקי 17״ לא עובדים, דווקא הבימוי שלו מורגש היטב, למרות חסרונם של רגעים דרמטיים קריטיים.

על הנייר, ״מיקי 17״ מבטיח: מד״ב מצחיק ושחור, רוברט פטינסון, מארק רפאלו בתור מנהיג שוביניסט, מיזוגן, גועלי ופאשיסט, נעמי אקי הלבבית וטוני קולט. וואלה, רק השם בונג ג׳ון־הו על הפוסטר מספיק לכמה חובבי קולנוע קוריאני לרוץ ולקנות כרטיס.

אבל בשורה התחתונה – הסרט מפוספס וחסר איזון. אין בו רגש ואפילו הטירלול שלו, מבורך ככל שיהיה ואלוהים יודע שאנחנו צריכים את זה – לא באמת מטורלל. במקרה הטוב הוא ביזארי, ובמקרה הרע – סתם קרינג׳י.

---

מיקי 17
בימוי: בונג ג׳ון־הו
140 דקות; ארצות הברית, 2025
3 כוכבים