״מומיה״: המפלצת החנוטה אפילו יותר אימתנית

ב־2023 הצליח הבמאי לי קרונין לתבוע לעצמו שם של יוצר אימה שחובה להתייחס אליו. להעיר את השד (Evil Dead Rise) שכתב, ביים וביסס על סדרת ״מוות אכזרי״ של המאסטר סם ריימי, היה אחלה של קריאת השכמה למותג הרדום וסרט שהצליח באמת להפחיד, כשאחרים סביבו כשלו בכך.

קרונין לא עסק ב״אימה עילית״ ולא ניסה למלא את המסך באלגוריות ותמות בסגנון האניגמטי של ארי אסטר או רוברט אגרס. בסרטו האלים, הקריפי והעמוס בדם, הוא שאף להביא אל המסך את האימה הפשוטה והטראשית, תוך שימוש בלתי מתנצל בכל טכניקת הבהלה או הגעלה אפשרית.

שלוש שנים אחרי ההצלחה ההיא (הקופתית והביקורתית כאחד), קרונין המבטיח חוזר עם ״מומיה״, סרט אימה שחותר להציג את המפלצת החנוטה באור הרבה יותר אימתני וגורי משאר סרטי המומיה המוכרים. ולא, אין כאן שום קשר ל״המומיה״ בכיכובו של בוריס קרלוף או לסרטי המומיה ההרפתקניים בכיכובו של ברנדן פרייז׳ר.

בעלילת ״מומיה״ אנחנו פוגשים את צ׳רלי קנון (ג׳ק ריינור, ״מה שריצ׳רד עשה״), כתב חדשות אמריקאי שגר עם אשתו ההריונית לאריסה (לאיה קוסטה) ושני ילדיו ברילוקיישן זמני בקהיר, עד שיקבל תפקיד בכיר בחברת החדשות במולדת האם. יום אחד בתו קייט נחטפת על ידי אישה מסתורית, אבל המשטרה המקומית נכשלת במציאתה.

״מומיה״ נותן תחושה חזקה מדי של חיקוי נוסף ל״מגרש השדים״. לא השראה, לא רפרנס, אלא ליטרלי חיקוי. כל מה שקורה לקייט במהלך הסרט – או לפחות הרוב – קורה גם לריגן בקלאסיקת האימה האייקונית של ויליאם פרידקין

לאחר שמונה שנים של התמודדות ורגשות אשם שמציפים אותם, שני ההורים מקבלים את הבשורה – בתם נמצאה בחיים בתוך סרקופג פרעוני עתיק. קייט, שנמצאת במצב פיזי מחריד וקטטוני, חוזרת הביתה, אבל לא ממש עצמה. לאט לאט דברים מחרידים מתחילים לקרות, תוך כדי שצ׳רלי חותר לדעת מה באמת קרה לבת שלו ומגלה שהכל קשור בטקסי חניטה עתיקים ושד מצרי שמטרתו להרוס משפחות.

את ״מומיה״ צריך לחלק לשני חלקים, מאוד לא שווים באיכותם: החלק הראשון נוגע באפקטים ובחתירה להגעלה ולאימה בלתי נגמרת שקרונין כל כך אוהב. בדיוק כמו ב״להעיר את השד״, גם הפעם הוא לא ממש מנסה לעדן את התמונה, והגרפיות הבוטה של ״מומיה״ היא־היא עמוד התווך שלה.

בתחום הזה, קרונין יודע בדיוק מה הוא רוצה להשיג, ומשתמש בכל כלי ומבע קולנועי שיש לו בארגז הכלים. גם כאן יש זוויות צילום עקומות וקלוז־אפים חריגים שאף יוצר או צלם לא משתמש בהם כסטנדרט. בקיצור, ברמת האימה, הגועל והגור – ״מומיה״ הוא לחלוטין שחקן מצטיין.

החלק השני והחלש יותר של הסרט נוגע, איך לא – בדרמה. כמו כל סרט אימה שני בערך, גם בו יש עיסוק בתא המשפחתי, או יותר נכון – בהתפוררות שלו. צ׳רלי אוכל את עצמו מאשמה נצחית, לאריסה מביטה בו כל הזמן במבט מאשים, והאח הקטן והמתבגר נותר מרוחק. רק מוד, האחות הקטנה, שנולדה שנים אחרי המקרה, מגלמת את התמימות ואת מצב הביניים.

 

אבל קרונין כושל מלפתח את הדרמה הזו למחוזות מעניינים באמת. אם היה עושה זאת, ״מומיה״ היה סרט מעניין הרבה יותר ובעל עומק אמיתי. גם ״להעיר את השד״ היה חסר את האפקט הדרמטי (גם במרכזו עמד תא משפחתי מצומצם), אבל שם זה היה אפקטיבי הרבה יותר ברמת האימה הטהורה, ובתור סרט ראשון בפריצה קולנועית משמעותית – זה נסלח קצת יותר.

קרונין אמנם לא צריך להיות ארי אסטר וליצור את הגרסה המצרית של ״תורשתי״, אבל עם דרמה יותר מזוקקת ואפקטיבית, ״מומיה״ היה מקבל התייחסות הרבה יותר רצינית.

בסופו של דבר מדובר בעוד סרט של גירוש שדים, אבל ״מומיה״ נותן תחושה חזקה מדי של חיקוי נוסף ל״מגרש השדים״. לא השראה, לא רפרנס, אלא ליטרלי חיקוי. כל מה שקורה לקייט במהלך הסרט – או לפחות הרוב – קורה גם לריגן בקלאסיקת האימה האייקונית של ויליאם פרידקין. זה אולי מעקם את הפרצוף לכיוונו של קרונין, שפספס קצת במקוריות, אבל לחובבי אימה הארדקור זה לא דיל ברייקר – ״מומיה״ – על אף פשטותו הרבה, יהיה עבורם הנאה גדולה.

בשורה התחתונה, ״מומיה״ של לי קרונין הוא סבבה של סרט לערב טראש עם חברים. הוא לא מתוחכם או חכם במיוחד, וטובל במים הכי רדודים של הדרמה הקולנועית. העניין הוא שמיוצר מבטיח כמו קרונין היה מצופה לכל הפחות להשקיע קצת יותר בחלק הזה, ולהגיש משהו אפקטיבי מעבר לסצנות שנועדו לזעזע את הצופים פיזית; כי בשלב המתקדם הזה של הקריירה שלו – זה מרגיש קצת שטחי מדי.

---

מומיה
בימוי: לי קרונין
134 דקות; ארצות הברית, 2026
3 כוכבים