כל מה שחשוב ויפה
אלכסנדר סקושגורד ב״מלך הצפון״. צילומים: מ״ל
אלכסנדר סקושגורד ב״מלך הצפון״. צילומים: מ״ל

מלך הצפון: השלב הבא בקריירה של רוברט אגרס מגלה כמה הוא כשרוני, חצוף ויומרני

הצילום מרהיב, הקאסט הנפלא והפסקול האפל לא מצליחים להציל את ״מלך הצפון״, סרטו האחרון של רוברט אגרס (המכשפה, המגדלור), מליפול לרגעי קרינג׳ ולחזרה מיותרת על מסרים

סרטו החדש של רוברט אגרס (המכשפה, המגדלור) הוא יצירה שקשה להגדיר. על פניו מדובר באפוס היסטורי, רווי בדם ובצמא בלתי פוסק לנקמה, אך סגנונו של הבמאי הופך את התיאור הזה לבנאלי: התוצאה הסופית היא סרט חצוף כמו שהוא יומרני, השואף גבוה, אולם לא מצליח לספק את הסחורה באופן עקבי ומועד לקרינג׳יות ולמבוכה, העלולה לסחוט גיחוך ברגעים הלא נכונים.

חלקו הטוב ביותר של הסרט הוא תחילתו, שם אנו פוגשים במלך הורבנדיל (אית׳ן הוק), במלכה גודרון (ניקול קידמן), בבנם הנסיך אמלת׳ (כן, כמו המלט, לא במקרה, שכן שני הסיפורים חולקים גנים משותפים), ובדודו של אמלת׳, פוליניר (קלייס בנג). כצפוי הדוד רוצח את האח, מנסה לעשות כך עם הבן, אך נכשל. אמלת׳, שנס משם בסירה אל לב ים, נודר לשוב ולנקום את שעשו לו: ״אני אנקום בשמך, אבי. אני אציל אותך, אמא. אני אהרוג אותך, פולניר״.

אניה טיילור ג׳וי ואלכסנדר סקושגורד

אניה טיילור ג׳וי ואלכסנדר סקושגורד

שנים אחר כך אמלת׳ (אלכסנדר סקושגורד), הוא ויקינג אלים בעולם שזה לא עניין יוצא דופן, אלא מומלץ והכרחי; הוא בוזז כפרים ומכה עם גרזנו בכל הבא ליד. פגישה עם הנביאה (המשוחקת על ידי ביורק), מזכירה לו את שנדר, והסיפור הופך למסע נקמה ברוטאלי, שזור במיתולוגיה ובאמירה נוקבת על טבעו האלים של האדם ועל גורלו הקבוע מראש; סיפור ישן כמו הזמן עצמו. 

יחד עם אולגה (אניה טיילור ג׳וי), אמלת׳ יוצא נחוש למסע הנקמה ולעמוד בנדרו. אבל זהו גם מסע קולנועי, המשלב בין ריאליזם לפנטזיה הזויה ונגיעות ז׳אנריות שמהדהדות את עברו האמנותי של הבמאי, שעד כה התמחה בסרטי אימה עשויים היטב. עם זאת, ככל שהסרט מתקדם קשה להתעלם מפגמיו, גם אם הם לא מעיקים באופן טוטאלי על התוצר הסופי.

קצת כמו סדנת משחק עשירת תקציב

תחילה יש לשבח את אגרס על האסתטיקה ששרטט לאורך הסרט, והאופן שבו מלך הצפון מצליח לשלב, לעיתים אף לזנק, בין הגזמות תיאטרליות ועודפות סימבולית לרגעים מבריקים, שצריך רק להדפיס, למסגר ולתלות בסלון. הצילום מרהיב וכולל שוטים ארוכים ומתוזמרים לשלמות, תאורה מבעיתה וצילומים רחבים של הנוף. 

הקאסט, מהתפקידים הקטנים ביותר (לדוגמה ויליאם דפו) ועד המרכזיים, כמו סקושגורד וטיילור ג׳וי הנפלאים, נותנים הופעות מרשימות. אחטא לתפקידי אם לא אציין שג׳וי הפכה לאחת השחקניות המעולות שרואים על המסך בשנים האחרונות (ואם לא ראיתן.ם גמביט המלכה, לעולם לא מאוחר מדי).

אך הדמויות לא מעוררות הזדהות או חיבה, ולעיתים סוחטות יותר קרינג׳ או פחד ההולם סרטי אימה ממה שאפשר בדרך כלל לצפות מסאגות אפיות שכאלו – התרה, קתרזיס או אמירה מוסרית שאפשר להתחבר אליה. הדבר בא לידי ביטוי כשהקהל מגחך או נחנק מצחוק של מבוכה ברגעים רציניים עד תהום; או כשבמקום להתפתח כל מסר נאמר פעמיים, שלוש, תריסר פעמים.

די. הבנו. חוסר העדינות של אגרס הופך לחרב פיפיות בעודו הולם בצופיו עם וריאציות שונות לדימויים זהים. מה לא יודעים? האם הבמאי המוכשר הרגיש צורך להדגיש כל עקרון תמטי באופן רב פעמי שכן זה תרם לדידו למלאות הסרט, או שהוא חושב שהצופים לא יבינו בפעם הראשונה (או השמינית)? 

הדבר בא לידי ביטוי כשהקהל מגחך או נחנק מצחוק של מבוכה ברגעים רציניים עד תהום; או כשבמקום להתפתח כל מסר נאמר פעמיים, שלוש, תריסר פעמים. די. הבנו

אני לא יודע. זה לא עוצר את האובססיה מלהפוך למעיקה, ומקונצים סימבוליים מתוחכמים ככל שיהיו להפוך להפרעה כפייתית. המיתוס המורכב והרב שכבתי מזדקק לתוך יללת הזאב הבלתי פוסקת של בני אנוש תחת ירח מלא, עד שזה נראה קצת, רק קצת, כמו סדנת משחק עשירת תקציב.

הפואנטה אמנם עוברת היטב, אך גם ממאיסה את עצמה כמו תקליט שבור. לולא העיצוב, הצילום, המשחק, פס הקול האפל והאופן שבו אגרס מותח את מוסכמות הז׳אנר, זה היה תמהיל אודיו־ויזואלי בלתי נסבל כמעט כמו האביר הירוק, שנדמה כאילו מתאמץ להשניא את עצמו על הצופה.

ומבלי לשבח את האביר הירוק, שני הסרטים מבקשים לשנות את כללי המשחק, לעצב מחדש את חוקי הז׳אנר. את שניהם מלווה תחושה אקספרימנטלית, רק שבאביר הירוק זה נכשל אומללות, ואילו כאן, אי אפשר שלא להתרשם.

אית׳ן הוק

אית׳ן הוק

מלך הצפון מבקש לשקף את עולמה הברוטאלי של האנושות מקדמת דנא, ואת האדם עצמו כחיה שבאה מהטבע הפראי והבלתי מרוסן. אולם אגרס אינו מעמיק בנבכי הפסיכולוגיה של הנפש האחת על מנת להגיד משהו על התרבות כניגודו האולטימטיבי, לכאורה, של הטבע.

להפך: הוא מצליח לטשטש את הגבול הדיכוטומי העבה בין טבע לתרבות. לדוגמה, מוטיב חייתי שב וחוזר בעיצוב התפאורה, הצלילים ופס הקול, ובהתנהגות האדם כמו חיית פרא (ששולחת את ידה גם לנושאים אקטואליים, כמו מגדר).

בסופו של דבר מלך הצפון הוא תזכורת לכך שיומרנות אמנותית עלולה להפוך למועקה על הצופה הממוצע. קל וחומר כשמתבססים על מיתולוגיה ועל ארכיטיפ נרטיבי שאין כמעט אדם שלא מכיר. קצת עדינות לא הייתה מזיקה כאן. על מנת לבנות סרט שכזה צריך גם מחט תפירה, לא רק פטיש של טון. 


מלך הצפון
ארצות הברית / איסלנד, 2022, 120 דק׳
בימוי: רוברט אגרס
3.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. תום

    במאי מוכשר ממש. הסרט מאכזב. המסר לא חדש והפואנטה גם לא. חיכיתי לטוויסט של הבמאי אבל לא הגיע. החלק היחידי שהיה שווה צפייה זה הגילוי שאמא שלו מרשעת ובסוף לא יצא מזה כלום. קיצר הסרט ״ההוליוודי״ הראשון של אגרס… מסכים עם הביקורת.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden