לברוא עתיד (ועבר): חמישה מבטים חוזרים במוזיאון הרצליה

החלל המרכזי־תחתון במוזיאון הרצליה הוא אחד מחללי התצוגה הכי יפים ומיוחדים בארץ, הודות לתקרה מחורצת שמכניסה אליו המון אור טבעי. זהו גם החלל היחיד שפעיל במוזיאון בימים אלה, בזמן שכל שאר חלקיו עוברים שיפוץ, וגם הוא יכנס לתהליך שיפוץ ביולי הקרוב.

עד אז מוצגת בו התערוכה ״חמישה מבטים חוזרים״ – שיתוף פעולה בין המוזיאון ומרכז אדמונד דה רוטשילד, שאצרו נגה ליטמן וענבל ראובן. ולמרות שמדובר בתערוכה אחת בלבד – היא כוללת חמישה פרויקטים נרחבים ומושקעים של אמנים ואמניות מפרקטיקות שונות, שלכאורה אין בהם הרבה במשותף, אבל כולם מעוררים מחשבות – על העבר, ההווה והעתיד.

נקודת המוצא הקונספטואלית של התערוכה היא ״החורבות המעגליות״, סיפורו של הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס (מתוך קובץ הסיפורים ״בדיונות״, 1998). בסיפור, אדם מגיע אל חורבות מקדש עתיק במטרה לבצע כישוף: לחלום אדם ולהפוך אותו למציאות. לילה אחרי לילה הוא בורא אותו בדמיונו, איבר אחרי איבר, רק כדי לגלות שגם הוא עצמו אינו אלא חלום של מישהו אחר.

״רגע הגילוי מציף את התודעה שכל אדם הוא חוליה בשרשרת של בריאה״, כתבו ליטמן וראובן בטקסט התערוכה, ״שכל אחד הוא חלק מסיפור גדול יותר – ומעורר שאלות על מקורותיו, ממשותו והשתייכותו. במרכז מעשה היצירה עומדת התשוקה האנושית לברוא עולם יש מאין; להפוך מחשבה לחומר וחלום למציאות״.

נגה ליטמן: כשהתחלנו לכתוב את הטקסט הבנו שאנחנו צריכות איזו הסתכלות אחורה, והסיפור של בורחס הוא בדיוק המהות של מעשה היצירה – מה קדם למה, איך אנחנו מסתכלות על העבר כדי לייצר משהו חדש

הבריאה הזאת היא אחד הדברים שמחברים בין חמשת האמנים שמשתתפים בתערוכה: נגה אור־ים, ליז מאר, חן פלמנבאום, אולגה סטדניוק ויובל נאור. הם נבחרו באמצעות קול קורא שהוציאו האוצרות לחברי וחברות הרשת של מרכז אדמונד דה רוטשילד – רובם אמנים ומעצבים בתחילת דרכם היחסית, כאלה שברזומה שלהם לא קיימת עדיין תערוכה מוזיאלית.

״ראינו אצל רבים מהאמנים הצעירים עיסוק בנושאים שעולים מרוח התקופה״, אומרת ליטמן, שעובדת כאוצרת המשנה במוזיאון לצד האוצרת הראשית איה לוריא. ״הסיפור של בורחס הגיע תוך כדי. כשהתחלנו לכתוב את הטקסט הבנו שאנחנו צריכות איזו הסתכלות אחורה, והסיפור הזה הוא בדיוק המהות של מעשה היצירה – מה קדם למה, איך אנחנו מסתכלות על העבר כדי לייצר משהו חדש״.

״הבחירה של אמנים מדיסציפלינות שונות היא לא מקרית״, מוסיפה ראובן. ״לכל אורך העבודה שלי עם אמנים העניין של מולטי־דיסציפלינריות הוא חשוב לי, ומה שנוצר בתערוכה הזו הוא דוגמה טובה לגוון, צבע וחיבורים לא צפויים שנוצרים כשדברים לכאורה לא חייבים לשבת יחד – אבל יושבים יחד בכל זאת״.

להשאיר משהו לאחרי

נגה אור־ים מציגה מיצב סאונד בשם ״משיב נפש״, המשך לפרוייקט שהציגה בתערוכת הגמר של התואר השני באמנות בבצלאל ב־2024. ״נגה יוצאת מתוך הסיפור האישי שלה ושל אבא שלה – ניצול שואה וגורו בדימוס (למרות שלא אהב להיקרא ככה) שהיה הראשון שהביא את היוגה לארץ״, מספרת ראובן.

״מערכת היחסים הסבוכה שיש ביניהם לאורך השנים זוכה פה להעמקה בדמות שיחות ארוכות שהיא ערכה איתו, למעלה מ־100 שעות שהקליטה ומתוכן ערכה 17 דקות של שיחה (כולל אלמנטים של סאונד שיצר ניב גפני). השיחות האלה יוצרות חיבור מחדש אבל גם סוג של פרידה מאביה המבוגר, היא משאירה לעצמה משהו לאחרי״.

״עבודת הסאונד כוללת מעברים בין רגעים של תרגול מדיטציה לבין כאלה שבו שעון מצלצל מזכיר לו לקחת כדורים״, מוסיפה ליטמן. ״כל זה קורה בתוך אוהל גדול שאין לו איפיון ספציפי – הוא גם אוהל מונגולי, גם טיפי, גם יורט. כילדה נגה גדלה באשראמים, והאוהל (שעיצב עמית פורטמן) הוא גם חיבור בין זיכרון לחלום. באחת השיחות המוקלטות היא מספרת לו שחלמה על אוהל שעף בים, והוא מספר לה בתגובה שבתקופה שהוא ואמה של אור־ים נפרדו, הוא עבר לגור באוהל מחוץ לבית.

״האוהל הוא כזה שמספק חוויה גם ברמה המוזיאלית – זה מקום נעים ואינטימי לשבת בו ולהקשיב לשיחות, אבל גם מקום של זיכרון שהיא מפרקת באמצעותן״. אלמנט חוויתי נוסף שנובע מתוך התצוגה המוזיאלית הוא חלון האוהל העליון שנפתח ונאטם לסירוגין, מבוסס טכנולוגיה שעובדת על בסיס חיישן, מה שמאפשר לראות את התקרות המיוחדות של המוזיאון – שדרכן רואים את השמיים.

ליז מאר מציגה סדרת ציורי שמן ועבודת פחם גדולת בשם ״ציפורים זה לא דבר אמיתי״. ״ליז מגיעה עם עולם פנימי וגם חיצוני עמוס ברפרנסים״, אומרת ראובן. ״היא עושה תואר שני בפילוסופיה וכותבת תזה על מטאפיזיקה של הזמן, אז המורכבות מתחילה עוד לפני שמדברות איתה על האמנות שלה״.

״היא גדלה בברית המועצות, מדינה שניתקה את הדת מהמדינה באופן מוחלט״, מוסיפה ליטמן. ״היא הושפעה מאיקונוגרפיה נוצרית ביזנטית וימי־ביניימית מאוחרת, בלי להכיר את הקשר שלה לדת. החיות בציורים הביזנטיים, לדוגמה, היו ציורים שהגיעו מסיפורים. הם לא ראו חיות באמת. זו גם הדרך שבה מאר מציירת – סמל של אריה, סמל של עורב. הכל מאוד שטוח.

״השם של הסדרה מגיע מתוך תיאוריות קונספירציה שלפיה ציפורים הן מצלמות מעקב. את כל הרפרנסים ההיסטוריים היא מחברת למימז, לתרבות אינטרנטית. אין לה מיתוס משפחתי או דת שגדלה איתה, ומתוך הריק הזה היא צורכת הרבה אמנות, פילוסופיה ותרבות, ויוצרת בעצמה את המיתוסים״.

העורבים מככבים גם בפרויקט של יובל נאור, הצבה צילומית בשם ״אין הרצון יכול לרצות לאחור״. היא כוללת תצלומים מטופלים של עורבים לבנים – חיה שלא קיימת במציאות. ״ב׳מטמורפוזות׳ של אובידיוס יש סיפור על העורב, שהיה בהתחלה לבן״, מספרת ליטמן. ״אבל בגלל שהוא היה רכלן וריכל על האלים – הוא קיבל עונש להפוך לשחור. זה אחד הדברים שהובילו את יובל, לצד מחקר התנועה הצילומי של אדוארד מייברידג׳ שאיתו הוא מתכתב בהצבה של התצלומים״.

״הצילום של יובל הוא צילום אנלוגי״, מסבירה ראובן, ״שאותו הוא סורק למחשב וצובע – אמנם בפוטושופ – אבל בטכניקה שמדמה מכחול ידני. צביעה בלבן של כל עורב לקחה לו בין 20 דקות לכמה שעות. העבודה הסיזיפית הידנית היא אחד הדברים שמובילים אותו בתהליך. העמלניות הזו היא מה שסימל פעם את העבודה האובייקטיבית, את הדבר הכי אמיתי שיש ואת זה שמתועד בפעם הראשונה״.

ענבל ראובן: זה לא במקרה שהתערוכה כוללת הרבה ארכיטיפים מההיסטוריה, מתולדות התרבות והאמנות – אש, אוהל, ציפורים, באר. כל האלמנטים האלה זורקים אותנו אל איזשהו עבר, אבל נוכחים כל הזמן גם בהווה – של האמנים ושל כולנו

חן פלמנבאום מציג את ״הגן״, מיצב פיסולי שמורכב מדמויות היברידיות ויצורים מיתולוגיים פלאיים. המרחב שיצר משלב תרבות פופ, מוצרי צריכה, איקונות מתולדות האמנות ואגדות מתרבויות רחוקות. ״את חן פגשנו בתערוכה שהציג בגלריה BY5״, מספרת ליטמן, ״שבה הוא הציג טוטם קרמי גדול, שכאן הוא פירק למשפחה אופקית.

״כל אחד מהחלקים זכה לאופי נפרד והוא ׳גילה׳ מה כל אחד מהם רוצה – אחד הוא הביריון שצריך לקשור אותו בקצה של האולם, אחד מוצב בתוך ספה ועוד. הוא מורה ומחנך שמלמד ילדים אמנות וקרמיקה – והמקום של משחק ניכר מאוד בעבודות שלו״.

״כשראינו את הסקצ׳בוק שלו, שעל מה שהוא יוצר בו מבוססים כל הפסלים, הבנו שהוא חייב להכנס לתערוכה״, אומרת ראובן. ״היה לנו ברור שזה לא יהיה בשולחן מחקר, אלא צריך להופיע בצורה יותר פרפורמטיבית. הוא העלה את הרעיון של הווילון, ואז קורנית דיגיטל נכנסו לתמונה והפיקו אותו. זו היתה התרגשות גדולה. הווילון שמכסה את קירות החלל הוא ממש הרישומים מתוך הסקצ׳בוק שעברו סריקה של אחד לאחד והודפסו״.

״הרעיון של חן לייצר תפאורה או רקע הופך את החלל שלו לגן של ממש״, מוסיפה ליטמן, ״כזה שהמבקרים מסיירים בו. הוא עטף אותו והפך אותו למרחב נפרד, ללא התערבויות של התערוכות האחרות״.

עבודה נוספת של פלמנבאום נמצאת ממש בכניסה לתערוכה, והיא הדבר הראשון שהצופים פוגשים כשהם נכנסים אליה, לצד טקסט הקיר. זו עבודת וידיאו שבה הוא מתועד שורף את הפסלים בתוך בור באדמה. ״זו עבודה שמבשרת את הבאות״, אומרת ליטמן. ״זה תיעוד של פעולת השריפה עצמה, כשהוא צילם אותו הוא לא חשב על להציג אותו בכלל, אבל לנו היה ברור שזה חייב להיות שם – כי זו הרחם שממנה נולדו כל היצורים האלה שהוא יצר.

״לפתוח תערוכה במדורה זה גם טריגרי ומתקבלות לגבי זה תגובות שונות; אבל השריפה של הקרמיקה היא כזו שיש בה אוקסימורון – מצד אחד היא הרס וחורבן ומצד שני זו הדרך היחידה להפוך את הקרמיקה למשהו שלא מתפרק״.

העבודה שחותמת את מסלול השיטוט בתערוכה היא מיצב הבאר הדיגיטלי של אולגה סטדניוק – עבודה השתתפותית, שבה תנועת הקהל מפעילה ״חוש קולקטיבי״ ומתחברת לחוויה משותפת – ״גוף־יחיד־רבים״. ״אולגה הגיעה עם הרעיון של באר דיגיטלית שמבוססת על סנכרון בין אנשים, עוד לפני שהיא התחילה לעבוד על הטכנולוגיה. הקונספט של הסנכרון דומה לכזה שקיים בין ענן ציפורים שזזות כולן יחד, קבוצת אנשים במועדון שזזים למוזיקה אחת או סנכרון של פעימות לב״.

המיצב מורכב מהקרנה של עבודה דיגיטלית־גנרטיבית על רצפת המוזיאון, שסביבה ספסלים לישיבה המסודרים במעגל. המנגנון מזהה את נוכחות האנשים וככל שיותר כאלה יושבים סביב הבאר, הווידיאו והסאונד (שיצר ניר ג׳ייקוב יונסי על בסיס הקלטות ממקומות שונים בעולם) – משתנים. ״זו עבודה שמבקשת לשהות כדי לחוות את הדימויים ואת הסאונד״.

״הדימויים מבוססים על צילומים של עננים״, מסבירה ליטמן, ״והם לעולם לא חוזרים על עצמם. לא סתם מיקמנו את העבודה בחלל האחרון של התערוכה. יש משהו באמנות עכשווית שלרוב מרחיק אותך כצופה מהאובייקט; ובאמנות השתתפותית אתה מרגיש חלק ממנו – זו פעולה מכנסת״.

אלמנט נוסף וספונטני־כמעט שנכנס למערך של התערוכה קרה במהלך המלחמה עם איראן, בזמן שההקמות לתערוכה הוקפאו ונדחו. ״באחד הימים כתבנו לאמנים בקבוצת הווטסאפ ושאלנו, בלי הכנה, על מה הם חלמו הלילה״, מספרת ליטמן. ״חלק ענו בזריזות ובספונטניות ולחלק לקח קצת זמן. הטקסטים שהם שלחו מופיעים בחלל התערוכה לצד העבודות, ללא עריכה, אחד לאחד.

״הרעיון היה לחבר בין השאר לחלום של הדמות בסיפור של בורחס, ובמקביל גם לתת לחיים ולתקופה להיכנס פנימה. וזה היה גם תרגיל בכתיבה ספונטנית״.

״זה לא במקרה שהתערוכה כוללת הרבה ארכיטיפים מההיסטוריה, מתולדות התרבות והאמנות״, אומרת ראובן. ״אש, אוהל, ציפורים, באר. כל האלמנטים האלה זורקים אותנו אל איזשהו עבר, אבל נוכחים כל הזמן גם בהווה – של האמנים ושל כולנו״.

---

חמישה מבטים חוזרים
אוצרות: נגה ליטמן וענבל ראובן
מוזיאון הרצליה, הבנים 4, הרצליה
נעילה: 4.7