״ליברמן זה לא בדיוק השם הנפוץ בקרדיטים של אנימה״

יובל: הי יותם, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו?

יותם: הי יובל, בוקר טוב. אני בסדר גמור. תקופה לא פשוטה ומאתגרת לכולנו בימים אלו, מקווה מאוד שגם אצלך ואצל קרוביך הכל טוב

יובל: להגיד הכל טוב תהיה זה יהיה היסחפות אבל בסך הכל מתעסקים ביצירה ובדברים טובים אז בסדר גמור. יש לי הרבה מה לשאול אותך, נראה לי נתחיל בשאלה המתבקשת – איך סטודנט בשנה ד׳ בבית הספר לתקשורת חזותית בשנקר מגיע לתעשיית האנימה היפנית? בפעם האחרונה שבדקתי יותם ליברמן הוא לא יפני נפוץ…

יותם: לגמרי! ליברמן זה לא בדיוק השם הנפוץ למצוא בקרדיטים של סדרות אנימה יפניות. האמת שזה שילוב של חלום ילדות, המון עבודה קשה וקצת חוצפה ישראלית. במשך שנים במקביל ללימודים שלי בשנקר, ישבתי ולמדתי באופן עצמאי את השפה היפנית ואת שיטת העבודה הספציפית והנוקשה של האולפנים ביפן. 

העליתי עבודות ואנימציות שמשקפות את הידע שלי באיך הם עובדים ברשתות החברתיות, ולאט לאט התחילו לעקוב אחריי אנשים מהתעשייה. יום אחד, מפיק של סטודיו נחשב ומוכר ביפן שלח לי הצעה לעשות מבחן כדי לראות אם אני מסוגל לעבוד בסטנדרטים שנהוגים ביפן.

עברתי את המבחן בהצלחה, ומשם הכל התגלגל מפה לאוזן. בתעשייה הזו, ברגע שאתה מוכיח את עצמך בפרויקט אחד ומראה שאתה אמין ועומד בזמנים, מפיקים ובמאים מתחילים להעביר את השם שלך הלאה, וכך הגיעו אליי גם ההצעות מ־a1 pictures או cue animation, הפרויקט של אדידס ופרויקטים נוספים שאסור לי לגלות כרגע

יובל: למדת יפנית לבד? זה לא אמור להיות נורא מסובך?

יותם: זה אכן מסובך, אבל עם כוח רצון הכל אפשרי. הבנתי מוקדם מאוד שהשפה היא מפתח קריטי כדי להיות חלק אמיתי מהדבר הזה (למרות שכיום, בעיקר מאז הקורונה והמעבר לעבודה מרחוק, יש המון אנימטורים זרים שעובדים שם בלי לדעת מילה ביפנית).

ההזדמנות הגיעה דווקא בתקופה פחות נעימה: במהלך השירות הצבאי נפצעתי, וניצלתי את זמן ההחלמה כדי ללמוד לבד דרך ספרים והאינטרנט. בשלב מסוים הבנתי שאני חייב לדבר, אז לקחתי שיעורים פרטיים בארץ, ובהמשך גם טסתי לטייל לבד שלושה חודשים ביפן כדי לתרגל ולהכיר אנשים.

היום אני משתדל לנהל שיחה פעם בשבוע עם אנשים משם כדי לשמר את זה. עם העומס של שנה ד׳ בשנקר קשה להתקדם עוד, אבל זה לגמרי משהו שאני ממשיך ואמשיך איתו

יובל: יפה. אז תן רגע סקירה ממש תמציתית של הפרויקטים שעכשיו באוויר, ואז נחליט עם מה להתחיל

יותם: הקליפ של אדידס והזמרת היפנית אדו (Ado): פרויקט ענק שיצא ממש עכשיו לקראת פיפא 2026 (השיר הרשמי של נבחרת יפן). עבדתי שם כאנימטור ראשי ובימוי אחד השוטים בקליפ. 

הסדרה kill blue רצה ממש עכשיו בנטפליקס, מבוססת על מנגה סופר מצליחה מהמגזין ״שונן ג׳אמפ״ (הבית של מותגים כמו דרגון בול, וואן פיס ונארוטו), שם הייתי אחראי ל־12 שוטים בפרק 6, שגם שם הייתי בתפקיד אנימטור ראשי וגם הייתי אחראי על גנגה ( אנימציית מפתח).

בשניהם התפקיד שלי בגדול היה לקחת את הסטוריבורד המופשט הראשוני של הבמאי, ולתרגם אותו בפועל לתנועה, קומפוזיציה של השוט ולמראה הסופי של הדמויות. אני מייצר את השלד האמנותי של הסצנה לפני שממשיכים לשלבי צבע, השלמות והוספת אנימציית משנה

התפקיד שלי היה לקחת את הסטוריבורד המופשט הראשוני של הבמאי, ולתרגם אותו בפועל לתנועה, קומפוזיציה של השוט ולמראה הסופי של הדמויות. אני מייצר את השלד האמנותי של הסצנה לפני שממשיכים לשלבי צבע, השלמות והוספת אנימציית משנה

יובל: ספר קצת על הקליפ של אדידס, מה קורה שם ומה אתה יכול לספר על תהליך העבודה

יותם: הקליפ של אדידס הוא שיתוף פעולה של קבוצת הדגל של יפן ושל זמרת בשם אדו, אחת הזמרות המפורסמות ביותר ביפן שהצליחה להתפרסם מאוד גם בחו״ל. הקליפ, שנועד לעורר מוטיבציה עבור היפנים לקראת הטורניר, מראה את הקבוצה היפנית שנלחמת (משחקת) נגד שאר קבוצות העולם שמוצגות כסוג של מפלצות – ניסיון של להפוך משחק כדורגל למשהו יותר אנרגטי, אנימטיבי (סטייל אנימה), כדי לעורר התלהבות מהקהל היפני, קליפ שעורר קנאה עבור שאר המדינות והתלהבות גדולה.

האנימציה היפנית היא קלאסית, פריים ביי פריים (ציור אחר ציור), בדומה לסרטי דיסני של פעם, אבל יש בה המון חוקים נוקשים שחייבים להכיר, וזאת עבודה מאוד סיזיפית. בתחילת העבודה אני מקבל חומרים בצורה הכי מסודרת ומאורגנת שניתן לדמיין (קלאסי ליפן): קונספט ארט של הדמויות, תסריט רשום, עיצובי של אביזרים, וסטוריבורד מהמפיקים

יובל: איך זה נראה?

יותם: הסטוריבורד שהבמאי מצייר מורכב לרוב מציורים מאוד מופשטים (לפעמים אפילו אנשי קו) שמגדירים מה קורה בכל קאט וכמה שניות הוא אמור לקחת. ישנם במאים שמפרטים יותר ויש שפחות, אבל האחריות והיצירתיות של האנימטור הראשי היא לעצב איך השוט הזה ייראה בפועל. אני מקבל את החופש להחליט איך התנועה תיראה ואיזו אנרגיה היא תעביר, כל עוד אני שומר על ההנחיות המיוחדות של הבמאי ועל הפרופורציות המדויקות של הדמויות (מבנה פנים, גוף, בגדים ואביזרים).

בנוסף לציור עצמו, חלק מרכזי מהתפקיד שלי הוא לכתוב ״דו״ח הוראות״ מפורט מאוד. אני מתווה את הדרך ומנחה את האנימטורים שיבואו אחריי בדיוק איך להשלים את הפריימים החסרים.

יובל: ומה קורה אחר כך?

יותם: אחרי שאני מסיים, השוט חוזר לסטודיו לתיקונים או הערות של הבמאי/מנהל האנימציה. משם זה עובר לאנימטורים שמנקים את הקווים, לאנימטורים שמציירים את הפריימים החסרים, ואז לשלבי הצביעה, ההצללות, האפקטים, ולבסוף הדיבוב והסאונד

יובל שנפתח רגע טאב ונדבר על AI? למי שפחות מתמצא בתהליכים האלו נשמע לכאורה שחלק גדול מזה עוד שנייה (אם לא כבר) הבינה יכולה או תוכל לעשות, ואז איפה נמצא היתרון האנושי?

יותם: בטח! כמובן שזה לא טאבו, זאת מהפכה שמתרחשת עכשיו בכל העולם וחשוב להיות מודעים אליה ולהבין את ההשלכות שלה. האנימציה ביפן נחשבת לאומנות, בדומה לטקס תה, קליגרפיה וכדומה. לדעתי האנימציה ביפן תישאר כפי שהיא היום למרות ה־AI, כי זה ישאר קראפט. כמובן שיש לזה כרגע השפעה גדולה גם ביפן, יש סטודיואים רבים שמנסים לשלב AI והם מקבלים על זה לא מעט ביקורות. 

הבינה המלאכותית, למרות האיום הגדול שלה עבור אנשי ארט, יכולה דווקא לעזור בהרבה דברים, בטח בתחום כמו אנימציה שזה תחום מאוד מתיש וסיזיפי, אם זה בניקוי הקווים, השלמת פריימים חסרים (in betweens) או צביעה, מה שיאפשר יותר זמן להתעסק בחלק היצירתי במדיום הזה, בבימוי הסצנה ובתנועה

למזלי הצלחתי להיכנס ישר

יובל: תגיד כמה מילים על הסדרה בנטפליקס? כמה אנשים בכלל עובדים על כזו סדרה?

יותם: וואו. עשרות אם לא מאות. יש את הסטודיו שאחראי על הסדרה עם אנימטורים ומעצבים משלו. בנוסף יש את אנשי הפרילנס, שמאז הקורונה יפן מחפשת כשרונות נוספים מהמערב. פרק אחד של אנימה הוא בערך 24 דקות. יש 24 פריימים (ציורים) לשנייה, אז זה אומר שלפרק אחד צריך הרבה מאוד ציורים (וכפי שאמרתי כרגע אין שימוש ב־ai לדברים הללו). וזה בלי לציין בכלל את כל הקשור לעריכה סאונד וכן הלאה. 

בפרק הזה היינו בערך 12 אנימטורים ראשיים. מספר האנימטורים שהגיעו אחרינו להשלים את הציורים הוא כפול אם לא יותר. ביפן נהוג להתחיל מלמטה, כאנימטור שעושה רק את הפריימים החסרים, או כמי שעושה ניקוי וצביעה, ורק אחרי שנים של ניסיון מתקדמים לתפקיד של אנימטור ראשי, מה שלמזלי הצלחתי להיכנס ישר

יובל: ספר עוד על הסדרה, מה העלילה, מה קורה בפרק שאתה עבדת עליו, מה היה האתגר שם מבחינת אנימציה?

יותם: בגדול, kill blue היא קומדיית אקשן על מתנקש בגיל העמידה שבעקבות תקרית מסוימת (לא אתן ספוילרים) הוא הופך חזרה לנער בתיכון ונאלץ להשתלב בחברת תיכוניסטים, זאת בזמן שהוא עדיין מחוייב להמשיך עם המשימות שלו בתור מתנקש. הפרק שאני עבדתי עליו עוסק בתחרות כדורגל בתיכון, בין גיבור הסדרה ליריב שהוא פוגש. 

האתגר האנימטיבי היה להעביר מהלכים דינמיים של משחק בעיטות, והעברת הכדור עם הרגליים בצורה אמינה וסוחפת. ביליתי שעות בצפייה ברפרנסים של שחקני כדורגל אמיתיים וניתחתי פריים ביי פריים איך הגוף שלהם זז. איך מרכז הכובד משתנה וכן הלאה

האתגר האנימטיבי היה להעביר מהלכים דינמיים של משחק בעיטות, והעברת הכדור עם הרגליים בצורה אמינה וסוחפת. ביליתי שעות בצפייה ברפרנסים של שחקני כדורגל אמיתיים וניתחתי פריים ביי פריים איך הגוף שלהם זז. איך מרכז הכובד משתנה וכן הלאה.

יצא אירוני ששני הפרויקטים האלה היו קשורים לכדורגל, אך הפרויקטים שיצאו בקרוב יהיו יותר קשורים לפנטזיה ו־sci fi

יובל: מגניב. אני יכול לנחש שפרויקט הגמר שלך בשנקר גם יהיה קשור לאנימציה ומנגה ויפן?

יותם: קלעת בול! סרט הגמר שלי הוא סרט אנימציה קלאסי באורך של כארבע דקות, והוא אכן שואב השראה עמוקה מהסגנון והשפה הקולנועית של האנימציה היפנית. כדי להצליח לסיים את התואר ולתת את כל כולי לפרויקט נאלצתי לקבל החלטה לשים כרגע הולד על העבודה מול חלק מהאולפנים ביפן ולסרב להפקות רבות שהציעו לי בחודשים האחרונים. 

האתגר העיקרי הוא שבסטודיו ביפן יש צבא של אנשים מהתסריט עד הביצוע וכאן אני מתמודד עם עבודה של איש אחד, זה סיזיפי אבל אני מקווה שיצא משתלם בסוף

יובל: יש למה לחכות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

יותם: אני מאוד שמח על ההזדמוניות שנתנו לי, ואני מקווה שעוד חברה ישראלים יצליחו להיכנס לעולם המשוגע הזה יחד איתי. ואני מאחל לכולנו ימים שקטים יותר