״מורפוזה״: להתאים את האופנה לגוף הפצוע שנמצא במקום אחר - פיזית, רגשית ומנטלית

את הכתבה על פרויקט ״כוונות טובות״ מהשנה שעברה, שבמסגרתו סטודנטיות במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר עיצבו פריטי לבוש לחיילות ולחיילים שנפצעו במלחמת חרבות ברזל, סיימתי עם שאלה למאיה ארזי, ממובילות הפרויקט, אם יהיה לזה המשך. ״בודאי״, היא ענתה. ״זה פרויקט שמכניס ללב הפרקטיקה העיצובית גם ערכים של אמפתיה, הכלה ומעורבות חברתית. הסטודנטיות עברו כאן תהליך אישי ויצירתי עמוק מאוד. הם למדו לעצב מתוך הקשבה, מתוך שותפות״.

שנה לאחר מכן, ורגע לפני תצוגת האופנה שתתקיים בשבוע הבא בככר ביאליק בתל אביב, היא מספרת ש״השנה הפרויקט עבר שינוי משמעותי: אם בשנה שעברה פגשנו את הלוחמים בתוך תהליך השיקום עצמו, השנה פגשנו אנשים שכבר בנו לעצמם מסלול חיים חדש. הם נמצאים במקום אחר: פיזית, רגשית ומנטלית. ככל שההיכרות איתם העמיקה, הבנו שגם הסיפור של הפרויקט השתנה״.

למה הכוונה?

״בעוד שהפרויקט הראשון התקיים כולו בתוך מחלקת השיקום הייעודית בבית החולים שיבא, ופעל מתוך הצרכים המיידיים של תהליך ההחלמה והשיקום, השנה פגשנו את המשתתפים במרחב החיים החדשים שבנו לעצמם. אלה אנשים שכבר חזרו ללמוד, לעבוד, להקים משפחות, לעסוק בספורט ולהגדיר מחדש את הזהות שלהם.

״המעבר הזה משיקום למרחב החיים עצמם שינה גם את נקודת המבט שלנו: פחות עיסוק במגבלה ויותר עיסוק בזהות, בנראות ובאדם שהפציעה הפכה לחלק מסיפור חייו״.

מציאות חדשה

מה קורה כשהאופנה מפסיקה להסתיר את הפציעה ומתחילה לעצב סביב הפציעה? על השאלה הזו עונה כם השנה ההפרויקט שנקרא הפעם ״מורפוזה״, שיתוף פעולה בין המחלקה לעיצוב אופנה ובית הספר לתקשורת חזותית בשנקר, ועיריית תל אביב־יפו. בפרויקט ביקשו לבחון מחדש את היחסים שבין גוף, זהות ואופנה במציאות הישראלית שלאחר 7 באוקטובר. במרכזו עומדים 11 לוחמים שנפצעו במלחמה, שהיו שותפים מלאים לתהליך היצירה, לא רק למושא ההתבוננות בו.

הפרויקט נולד מתוך ההבנה שפציעות המלחמה הן לא אירוע חולף, אלא מציאות חדשה שתלווה לנצח אלפי צעירים לאורך כל חייהם. במקום לנסות להתאים את הגוף הפצוע לאופנה קיימת, במורפוזה מציעים נקודת מבט הפוכה: להתאים את האופנה לגוף המשתנה וליצור שפה חדשה של נראות, הכלה ושייכות. ״הבגד לא נועד להסתיר את הפציעה, אלא להיבנות סביבה; להדגיש אותה ולהפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהזהות ומהנוכחות במרחב הציבורי״.

בפרויקט השתתפו השנה 12 סטודנטיות וסטודנטים מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, בראשות אילן בז׳ה, ושישה סטודנטים מבית הספר לתקשורת חזותית בשנקר, בראשות תמר בר־דיין. ביחד עם ארזי הובילה את הפרויקט גם תמר מני כמנחות אקדמיות והלן סופרין כמנחה טכנית. על ההפקה וניהול הקריאייטיב של פרויקט מורפוזה היה אמון המעצב בן שנפר.

כשהכימיה בין הלוחם לסטודנט עובדת, נוצר דיאלוג אמיתי שמאפשר לספר את הסיפור האישי דרך הבגד. לא רק לעצב עבור אדם, אלא לעצב איתו יחד

רן פיצ׳ון, אחד הסטודנטים לתקשורת חזותית, הציע להזמין את שנפר, בוגר המחלקה בשנקר ומעצב בכיר במיקרוסופט שהיה המפקד שלו בצבא, להצטרף להנחיית הפרויקט. שנפר הצטרף לשיעור אחד, התאהב בפרויקט ״והמשיך ללוות אותו, לסחוף את כולנו ואת עיריית תל אביב לקיים יחד את תצוגת האופנה בכיכר ביאליק״.

בדיעבד, מספרת ארזי, הסתבר להן שאביו של שנפר היה נכה צה״ל ומכאן החיבור העמוק שלו לנושא. כבן לאב נכה צה״ל, שנפר הגיע גם הוא לפרויקט עם ההבנה שפציעה היא לא אירוע חולף אלא מציאות חיים שנוגעת באדם, במשפחה ובחברה כולה.

בין הלוחמים שהשתתפו בפרויקט בלטו ארבעה צעירים שפציעתם שינתה את חייהם, אבל לא את נחישותם להמשיך לנוע קדימה. החיבור בין הלוחמים לסטודנטים נעשה מתוך ניסיון ליצור מפגש אנושי משמעותי. לאחר מפגש היכרות ראשוני, שבו שוחחו המשתתפים על חייהם, תחביביהם, זיכרונותיהם, האתגרים שאיתם הם מתמודדים והשאיפות לעתיד, יצר צוות ההוראה את הזוגות המלווים.

במהלך החודשים שאחר כך נפגש כל צמד באופן קבוע, והסטודנטים למדו להכיר מקרוב את המגבלות הפיזיות ואת עולמם האישי של הלוחמים: תחביבים שנזנחו, חלומות שנקטעו, אהבות חדשות שנולדו בעקבות הפציעה, זיכרונות ורגשות.

דרך השיחות האלו נחשפו הסטודנטים גם לסיפורים אינטימיים, לאובדן, לחברות ולכמיהה לחיים שהיו ולחיים החדשים שנבנים כעת. התובנות הללו תורגמו לשפת האופנה, ועבור כל לוחם נוצרו שתי מערכות לבוש: האחת פונקציונלית ואדפטיבית, המותאמת לצרכים הפיזיים החדשים, והשנייה אופנתית, אישית ונועזת יותר, המאפשרת ביטוי של זהות, כוח ורגש.

מערכות הלבוש שעוצבו עבורם ממחישות את הרעיון העומד בלב הפרויקט: לא עיצוב סביב הפציעה בלבד, אלא עיצוב סביב האדם. כל בגד נולד מתוך היכרות עמוקה עם סיפור החיים, האופי, השאיפות והדרך החדשה שבחר כל אחד מהלוחמים לבנות לעצמו, והפך לביטוי של זהות, כוח, זיכרון והמשך תנועה קדימה.

עדי תימור, סרן במילואים בפלח״הן צנחנים, נפצע קשה בפיצוץ בבניין ממולכד. מערכת הלבוש שעיצבה עבורו תאיר גבאי, הושפעה מאהבתו לספורט אתגרי ולחיים בתנועה, ושילבה פתרונות אדפטיביים לצד אסתטיקה המשדרת חופש, עצמאות ויכולת הסתגלות. הבגדים נועדו לאפשר מעבר טבעי בין פעילות ספורטיבית אינטנסיבית לחיי היומיום, ולשקף את הבחירה שלו להמשיך לחיות חיים מלאים ופעילים.

אלון הינדי, קצין בעורב צנחנים, עבר תהליך מורכב של שיקום ושחזור ידו ורגלו לאחר שנפצע בחאן יונס. מערכת הלבוש שעיצבה עבורו תמרה זרביב, עסקה בזיכרון, בזהות ובבחירה להבליט את סימני הפציעה במקום להסתירם. בהשראת אהבתו לכדורסל ולספורט, שולבו בבגד אלמנטים גרפיים, בדים מאווררים ורקמה אישית של שמות חבריו שנפלו, שהפכו את הבגד למרחב אינטימי של זיכרון והנצחה.

עמרי רוזנבליט, קצין בסיירת הצנחנים שאיבד את רגלו השמאלית, היווה השראה למערכת לבוש המחברת בין עולם העסקים והמנהיגות לבין המציאות החדשה של גופו. העיצוב של שלי זיו התבסס על חייטות מדויקת, קווים גיאומטריים וא־סימטריה מכוונת, המשקפת את בחירתו להשאיר את הפרוטזה גלויה כחלק מזהותו. הבגד מבטא שאפתנות, ביטחון עצמי ויכולת להפוך את השינוי לחלק בלתי נפרד מהנוכחות האישית.

שליו ביטון, לוחם נח״ל שנפצע באורח אנוש ואיבד את רגלו, עמד במרכז מערכת לבוש שעסקה ברעיון המטמורפוזה. הפריט המרכזי שעיצבה עבורו דריה פורמן הוא מעיל טרנץ׳ שניתן לשינוי ולקיפול, ששיקף את מסע השיקום וההתחדשות שעבר. לצד פתרונות אדפטיביים המותאמים למגבלות התנועה בידו, העיצוב בחר להותיר את הפרוטזה גלויה ולהציג אותה כחלק מהשפה האסתטית של הבגד, כסמל לקבלה עצמית ולצמיחה מתוך משבר.

״אחד המרכיבים החשובים ביותר היה החיבור האנושי. כשהכימיה בין הלוחם לסטודנט עובדת, נוצר דיאלוג אמיתי שמאפשר לספר את הסיפור האישי דרך הבגד. לא רק לעצב עבור אדם, אלא לעצב איתו יחד.

״בניגוד לפרויקטים רבים העוסקים באופנה נגישה, כאן לא ביקשו להסתיר את הפציעה – להפך. מערכות הלבוש נבנו סביבה. פרוטזות, צלקות ומגבלות תנועה לא מוסתרות, אלא הופכות לחלק מהשפה העיצובית. הפציעה לא מוצגת כחוסר, אלא כחלק מהסיפור.

״במהלך העבודה גילו הסטודנטים שרבים מהלוחמים לא מבקשים לטשטש את סימני הפציעה שלהם. הם גאים בהם. הם לא רוצים להסתיר את מה שעברו. מבחינתם אלה סימני הדרך שהם עברו, והם חלק ממי שהם היום״.

העבודה המשותפת הולידה גם רגעים מרגשים במיוחד. הקדשות לחברים שנפלו שולבו ברקמות נסתרות, זיכרונות הפכו למוטיבים עיצוביים ורגשות של אובדן, כאב, כוח והתחדשות קיבלו ביטוי דרך גזרות, חומרים ופרטים קטנים. כל בגד הפך לדיוקן אישי של האדם שלבש אותו.

במהלך העבודה גילו הסטודנטים שרבים מהלוחמים לא מבקשים לטשטש את סימני הפציעה שלהם. הם גאים בהם. הם לא רוצים להסתיר את מה שעברו. מבחינתם אלה סימני הדרך שהם עברו, והם חלק ממי שהם היום

איך הגיבו הפצועים לפריטים שעוצבו עבורם?

״אחד הדברים שהפתיעו אותנו היה דווקא המפגש הראשון של הלוחמים עם מערכות הלבוש האופנתיות. חשבנו שהבגדים הפונקציונליים יהיו המשמעותיים ביותר עבורם, אבל ברגע שהם עמדו מול המראה – ראינו משהו אחר. הם פתאום ראו את עצמם דרך העיניים של מישהו אחר. לא דרך הפציעה, אלא דרך העוצמה, האישיות והנוכחות שלהם״.

עולים על המסלול

עבור עיריית תל־אביב-יפו, השותפה לפרויקט במסגרת פעילותה לקידום שילוב והכלה של אנשים עם מוגבלויות, מדובר בהמשך ישיר של תפיסה עירונית הרואה בתרבות, בעיצוב ובאמנות – כלים ליצירת שינוי חברתי.

במסגרת הפרויקט חיברה העירייה בין תושבים פצועי מלחמה לבין הסטודנטים, ליוותה את תהליך היצירה ותומכת באירוע השיא שיתקיים ביום שני (15.6) בכיכר ביאליק. על המסלול שיוקם סביב המזרקה יצעדו הלוחמים במערכות הלבוש שעוצבו עבורם – לא כדוגמנים ולא כסמל, אלא כבני אדם המבקשים לתפוס מחדש מקום במרחב הציבורי.

״עבור העירייה, העוסקת בשילוב ובהנגשת המרחב העירוני לאנשים עם מוגבלויות, מורפוזה הוא לא רק פרויקט אופנה, אלא יוזמה חברתית המבקשת להעניק נראות לסיפוריהם של הפצועים, ולהפוך אותם לחלק טבעי וגלוי מהמרחב הציבורי בעיר״, אומרת ארזי.

איך נבחר השם – מורפוזה?

״מתוך התהליך שעברו הפצועים צמח גם השם של הפרויקט. המילה מורפוזה נגזרת מתוך מטמורפוזה – השתנות. לא רק של הגוף, אלא של הזהות. זו הייתה התובנה המרכזית שלנו. כל אחד מהמשתתפים עבר טרנספורמציה. הם לא אותם אנשים שהיו לפני הפציעה, אבל הם גם לא מוגדרים על ידה. הם בנו את עצמם מחדש״.

כך, מורפוזה הוא פרויקט אופנה שבו היא חדלה להיות רק בגד. היא הופכת לשפה של נראות, הכרה וקבלה. שפה שמבקשת להזכיר לנו שפציעה היא לא סוף הסיפור, אלא חלק מהאדם שהפצוע הפך להיות.