״הילדה השמאלית״: מסרב בתוקף לרומנטיזציה של מסורת ומשפחה

קשה לתאר את התחושה שמלווה אותך הביתה בגמר הצפייה ב״הילדה השמאלית״, סרטה הראשון של הבמאית הטיוואנית שי־שינג צו (בסינמטקים ברחבי הארץ). מעטים הם הסרטים שמרסקים אותך. התחושה הזאת מזכירה במידה רבה את התחושה שהייתה לי בגמר הצפייה בסרט ״אנורה״, סרטו עטור הפרסים של שון בייקר, שאיתו שתפה שי־שינג צו פעולה במשך שנים.

גם בסרט הביכורים שלה – הוא לוקח חלק כמפיק ובעריכת התסריט. יש קו דומה בליהוק של הגיבורה הצעירה ובניצול המיני שמקבל יותר מפרשנות אחת בתוך העלילה. מעבר לזה, הסיפורים כמובן שונים ומתקיימים בספרות תרבותיות אחרות, אבל משהו בדמויות השורדות שמסתבכות עם הגורל, בדומה ל״אנורה״ – דבק גם בעלילה הזאת.

שו־פן היא אם יחידנית קשת יום. אנחנו פוגשים אותה ואת שתי בנותיה, האחת כבת 20 והשנייה בת חמש, במהלך נסיעת מעבר דירה שלהן לטאיפיי, לא רחוק מהוריה של שו־פן. האם עובדת בדוכן נודלס בשוק והבת הגדולה, איי־אן, לא מסתדרת עם אמא שלה ועובדת בפיצוצייה מפוקפקת שבה הבוס מנצל אותה מינית.

עבור עולמה התמים של איי־ג׳ינג, השוק מלא קסם. היא לא שותפה למרמור שצף באופן טעון בסאבטקסט של האם והבת. היא הולכת לגן ומציירת את ציוריה הצבעוניים ביד שמאל. אבל תמימותה של איי־ג׳ינג נסדקת כשסבא שלה נוזף בה על היותה שמאלית, צועק עליה לא להשתמש ביד שמאל בבית שלו ומספר לה שזו יד ששייכת לשטן.

מתחת לריאליזם הפשוט של נשים שורדות דיכוי כלכלי, הסרט מספר דבר עמוק יותר וחושף איך נורמות תרבותיות, אמונות טפלות והיררכיות מגדריות מתרגמות את עצמן לאלימות רכה, יומיומית, שמתחילה בגוף של ילדה

מאותו רגע משהו פסיכולוגי עמוק נוצר בנפשה של איי־ג׳ינג – פיצול ותחושת אשמה ושנאה ליד הסוררת. השימוש ביד ה״לא נכונה״ הופך את גופה הקטן לשדה קרב סימבולי. נקודת המבט של הילדה יוצרת דיסוננס רגשי חזק, כי העולם המבוגר נראה לה לא הגיוני, אבל לנו כצופים הוא מוכר למדי. הילדה לא מבינה למה היד שלה זו בעיה, והפער הזה חושף אבסורד תרבותי ואלימות מוסרית סמויה.

היא מנסה להילחם בידה השמאלית. ברגע קטן של קונפליקט היא הולכת למטבח ולוקחת סכין קצבים, ומתלבטת אם לכרות לעצמה את היד. זה הרגע שבו אנחנו מבינים איך נוצרת השחתה של המנגנונים הפנימיים והעדינים שבנפשנו.

הסרט מותיר טווח פתוח לתהיה מתמשכת; וגם בהמשך, הוא לא יסביר את הדמויות שלו, אלא יראה לנו בהדרגה את המניעים שלהן. זה, במידה מסוימת, עיקר מקור כוחו. ״הילדה השמאלית״ הוא לא סרט פסיכולוגי ויומרני במובן המערבי הקלאסי, אלא יותר סוציולוגי וחושי. אנחנו מבינים את הדמויות דרך מה שהן עושות, כשהן כבר לא מסוגלות לחשוב.

בחסות ההזנחה של האם והאחות ההישרדותיות, איי־ג׳ינג מרשה לעצמה לגנוב עם היד השמאלית מדוכנים בשוק. אלא שמפנה לא צפוי יהפוך את היד ליד הגורל, והשתלשלות העניינים תוביל לחשיפה סוד שומט לסתות.

מתחת לריאליזם הפשוט של נשים שורדות דיכוי כלכלי, הסרט מספר דבר עמוק יותר וחושף איך נורמות תרבותיות, אמונות טפלות והיררכיות מגדריות מתרגמות את עצמן לאלימות רכה, יומיומית, שמתחילה בגוף של ילדה. לא סתם הסקס בסרט הזה – בעולמה של האם (באופן חלקי) ובייחוד בעולמה של הבת הגדולה – לא רומנטי ונחווה כניצול.

״הילדה השמאלית״ הוא סרט שמפרק את מושג המשפחה באמצעות הרכבו הנשי. זוהי משפחה בת ארבע שכבות – אם, נערה מתבגרת, ילדה צעירה וסבתא. השלוש הראשונות נעות בתוך הכלכלה הלא־רומנטית של טאיפיי – דוכן אטריות בשוק לילה, עבודות מזדמנות וחיים על סף קריסה מתמדת. הסבתא מרוכזת בעצמה ומצליחה להושיט יד איפה שצריך רק אחרי שיד הגורל מאלצת אותה.

במקום לצעוק על דיכוי, הסרט מראה איך הדיכוי הופך למסורת של הדחקה והרגל משפחתי, ומסרב בתוקף לרומנטיזציה של ״מסורת״ ו״משפחה״. יותר מזה – המשפחה מתפקדת כמערכת לחץ. כל אחת מהדמויות מקרינה על האחרות חרדה, אשמה וציפיות שלא נאמרות במפורש.

הכלכלה בסרט לא רק חיצונית לסיפור, היא מעצבת את הפסיכולוגיה של כל דמות. הריאליזם בסרט חם, כמעט דוקומנטרי, ונדמה שרגעים מסוימים מוצאים מפלט מהטרגדיה הקיומית באופן משעשע באמצעות הפרספקטיבה והתמימות של הילדה (כמו נפילת הסוריקטה מהמרפסת).

הצילום ידני ברובו, לצד שימוש בטלפונים חכמים, ותנועה בתוך חללים צפופים של שוק לילה בטאיפיי. אלה יוצרים אפקט ותחושה של ״נוכחות בתוך חיים״, לא של צפייה בהם, ללא מרחק אסתטי שמגן על הצופה. הכול קרוב מדי, רועש מדי, חי מדי. הצופה לא רק מביט במשפחה, אלא גם כלוא איתה בתוך המרחב.

״הילדה השמאלית״ מזכיר את המסורת של הניאו־ריאליזם האיטלקי, אבל ללא הפאתוס. במקום זה מתקבלת אסתטיקה של הישרדות רגשית. כל פריים טעון עייפות, תנועה ורעש של חיים שלא נעצרים כדי להסביר את עצמם. אולי זוהי הסיבה שמדובר בקולנוע דחוס שנחווה כאינטנסיבי, ואפילו מעט שוחק בגמר הצפייה.

---

הילדה השמאלית
בימוי: שי־שינג צו
108 דקות; טייוואן, צרפת, ארצות הברית, בריטניה, 2025
4 כוכבים