״אנורה״: עוצמתי, לופת ומפתיע

צריך לקחת יום חופש אחרי הצפייה ב״אנורה״, סרטו של הבמאי והתסריטאי שון בייקר, זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן (ומועמד בולט לאוסקר האמריקאי), שגם בסרטיו הקודמים דן במיניות לא פחות מבסרטו החדש. זה סרט עוצמתי המתרחש במועדון חשפניות, שלופת בחוזקה כבר מדקות הפתיחה.

סיקוונס הפתיחה הוא על גבול הפורנו (מה שמכונה פורנו רך), ובו גברים מבוגרים זוכים להתגפפות אינטימית ופורקן עם שדיים וישבנים של נשים צעירות. אבל גם מחוץ למועדון, כשנדמה שהכל מאחורינו, מין – ומיניות – ממשיכים להיות מרכז הסרט והעלילה.

במרכז העלילה אנורה, המכונה אני (מייקי מדיסון), חשפנית צעירה שעובדת במועדון לילה בברייטון ביץ׳ – אזור המזוהה עם דוברי הרוסית של ניו יורק. אני הצעירה בת ה־21 מתגוררת אצל אחותה, כשביום היא ישנה ובלילה היא משעשעת גברים שמבוגרים ממנה בעשורים.

באחד הלילות מגיע וניה (מארק אידלשטיין), בנו של אוליגרך רוסי עשיר, צעיר ממנה, שניכר שהמיניות והפורקן המיני חדשים לו. בשל היותה דוברת מעט רוסית, אני נשלחת לשעשע את וניה, שנהנה ומתלהב ממנה ומהגילוי המיני ומציע לה ללוות אותו כבת זוג, באופן פרטי ובשכר הגון למשך שבוע. למחרת, היא עוברת לגור בווילה המשפחתית ומספקת לווניה חוויות מיניות מסעירות.

הסרט היה יכול בקלות להתדרדר ולהצטייר כרדוד. אבל הוא מצליח בזכות מה שנתפס כ״חולשות״ לפרוץ את המנגנונים שלנו, ללכוד ולבטא משהו אמיתי ולרגע אפילו לצעוק אותו מתוך המגע עצמו

נדמה כשלפתע היא מגלה גם את הימים, כשהיא מסתובבת עם צעירים בני גילה, חבריו של וניה, מבלה איתם במסיבות ואפילו טסה איתם בטיסה ספונטנית ללאס וגאס, שם הם מהמרים ומשתכרים ללא הכרה, ושם גם מציע לה וניה נישואין.

השניים מתחתנים בנישואים אזרחיים, אלא שמהר מאוד השמועה מגיעה להוריו של וניה והעניינים מתחילים להסתבך עד לכדי קטסטרופה קומית ומרדפים ליליים. וכן, קטסטרופה מוגדרת תמיד כקומית, אבל כאן היא טרגית, משפילה, כואבת ושוברת לב.

הסרט שמתחיל במוסכמות קולנועיות שגורות, עושה שימוש בתפיסה שלנו את גיבורי הסרט, ויוצר טוויסט מבריק, וככל שהעלילה מתפתחת עד לסופו של הסרט (סוף שהוא גם שיאו הרגשי המטלטל של הסרט) – הוא תופס אותנו לא מוכנים. כך הוא מותיר אותנו נדהמים מגודל המסר המובן מאליו והמוחשי כל כך. מין הוא לא אהבה והוא אפילו לא אינטימיות; מין הוא ביטוי והוא יכול להגיע רק ממי שרואה את פניך ורוצה לנשק את שפתיך.

אור של אמת

הסרט, שבשל הנושא שלו והעיסוק שלו במיניות לצד הנטייה לסקיצות במקום פיתוח מערכות היחסים, היה יכול בקלות להתדרדר ולהצטייר כרדוד. אבל הוא מצליח בזכות מה שנתפס כ״חולשות״ לפרוץ את המנגנונים שלנו, ללכוד ולבטא משהו אמיתי ולרגע אפילו לצעוק אותו מתוך המגע עצמו.

זה מהלך יפה, בייחוד כי הוא עוסק בשבריריות ופיכחון ומראה איך מעבר לזיוף, לכאב, לסבל, לייאוש ואפילו לגורל, לציצים ולישבנים – יש בכל זאת אור קטן, יקר ולא צפוי של אמת. הגילוי הקטן הזה של רגע זעיר, בתוך שפע האירועים הבלתי נסבלים, כשברקע האורבניות הניו יורקית המקפיאה – הוא מרגש, והופך את כל השאר לזניח. הביטוי המיני נכשל והופך לטכני אם הוא לא מגיע עם עבודת הלב ועם כנות.

פורנו תמיד היה החלום ושברו; שרשרת של שולטים ונשלטים. הנשים המשרתות שמגלות שכבודן נרמס ונלקח מהן, הופכות מאישה ל״משהו״ המקביל לחפץ או דבר מה, כשהן מקוטבות פיזית, רגשית ונפשית ומאבדות צלם אנוש. לצידן הגברים, שמעצם היותם גברים שייכים לצד המנצל והפוגע, הם ״משרתי״ היצר שתמיד רעב ולכן הם צרכניו העיקריים.

גם הגברים וגם הנשים שמערכת היחסים ביניהם מותנית במין, הם חסרי פנים. או כמו שהגדיר זאת מושלם עמנואל קאנט, עצם האנושות היא כבוד ולכן, היא אינה רק אמצעי אלא גם מטרה בפני עצמה. לכן האדם האהוב נעשה ל״מושא״ ולאחר שימוש מיני – הוא הופך ל״דבר״. מה שברור הוא שהאנושיות של האדם ההופך למשמש מינית – נפגעת.

תעשיות המין הן משהו שהחברה המודרנית לצערנו לא הצליחה למגר. נשים (לא רק נשים אבל בעיקר נשים) הן אלו שלרוב נאלצות לקטב את נפשן כשהן מוכרות את גופן. לצד זה, יש קשר הדוק בין הקולנוע לתעשיות האלו, כשסרטים שבמוקד שלהם ״מין״ ממשיכים למשוך קהל והצרכנים העיקריים של סרטי הפורנו ממשיכים להיות גברים.

מ״נערות שעשועים״, דרך ״הזאב מוול סטריט״ ו״כחול הוא הצבע החם״, ועד אינספור סרטים כשהרבה מתוכם נשענים על הקלאסיקה התמימה של ״גברתי הנאווה״ (פיגמליון) כשהגבר מהמעמד הגבוה והאישה היא מהמעמד הנחות (״אישה יפה״). כך או כך, אלו סרטים עם 50 גוונים של פורנוגרפיה והם ממשיכים לעורר דיון ולזכות בפרסים. אנורה לא שונה מהם, אבל לאנורה אין את הסוף שדומה להם, ולכן הסוף הוא השיעור של הסרט – כמו קו גבול דק שעובר בין זיוף לאמת וטורף הכל.

מיותר להוסיף שמין משקף את יחסי הכוחות בין גברים לנשים ואולי לכן מוסיף מתח לכל התפתחות דרמתית. לכן אנורה מצליח להיות יוצא דופן. מצד אחד – סרט שכמתבקש, עמוס מין לצד רפרנסים לקלאסיקה הידועה המצביעה על פער מעמדות ופריבלגיה שנמצאת בצד הגברי.

מצד שני – הפתעה! סרט שמצליח לחדש כי הוא מציג רומן מתבגרים שזהותם המינית מוסללת באופן צפוי למעמדם הכלכלי, אבל קושר בין מין להומור ומשתמש בקטסטרופה דווקא בנושאים רציניים כמו הונאה רגשית וניצול. ככזה, הוא מצליח להעביר לצופיו את התחושה, שכל אחד מהם יכול להיות או היה פעם אחד הגיבורים – התמימה, הילדותי, הרע או הטוב.

אסכם בכך, שנדמה לי שמעולם לא ראיתי קהל מוכה תדהמה כמו הקהל שמילא את האולם בטרום הבכורה הירושלמית לסרט. לרגע נדמה היה לי שכמה מהיושבים סביבי אפילו מתקשים לנשום.

האמת, בגלל שמין בחיים הבוגרים הופך להיות דבר כל כך מודחק שקשור למוסר וחשיפה, אשמה ובושה, הרגשתי שאני מחבבת את הסרט הזה; במיוחד על זה: על הכאפה החזקה שהוא מנחית בפניהם של הצופים השמרנים, שישובו הביתה והסרט והגיבורה שלו ימשיכו לנשוף בעורפם.

---

אנורה
בימוי: שון בייקר
138 דקות; ארצות הברית, 2024
5 כוכבים