כפיר גלאטיה אזולאי // מבנים של נצח

אני לא זוכר מתי התחלתי להתעניין במבנים נצחיים. נדמה לי שהם תמיד היו שם. כילד נמשכתי לפירמידות, למקדשים, לבזיליקות, לכנסיות, לקברים ולמבני פולחן. היום, כאדריכל, אני יודע להסביר מה ריתק אותי בהם – הפרופורציות, הגיאומטריה, המסה והדרך שבה חומר מצליח להפוך לרעיון אדריכלי. אבל במשך שנים לא הצלחתי להסביר לעצמי למה אני חוזר דווקא אליהם.

רק עם הזמן הבנתי שלא רק המבנים עצמם משכו אותי. מה שהעסיק אותי באמת היה ההדהוד שהם משאירים אחריהם. יש מקומות שבהם נדמה שהזמן מתנהג אחרת. כשאני נכנס למקדש מאיה, לבזיליקה עתיקה או למבנה פולחן שניצב על מקומו אלפי שנים, אני לא מרגיש שאני רק מבקר באתר היסטורי. אני מרגיש כאילו נכנסתי למעין מכונת זמן.

לא בגלל ההיסטוריה – בגלל הנוכחות. יש במקומות האלה הד כל כך נוכח, עד שהוא כמעט הופך לפיזי. הם ממשיכים לדבר גם הרבה אחרי שהאנשים שבנו אותם כבר אינם, ומצליחים לעבור מדור לדור מבלי לאבד את כוחם.

במשך שנים נשארה איתי השאלה – מה יש במבנים מסוימים שמאפשר להם להמשיך לגעת בנו גם אלפי שנים אחרי שנבנו. האם זו האבן? הפרופורציות? המשקל? או אולי התחביר המדויק שנוצר בין כל המרכיבים האלה? לא ניסיתי לענות על השאלה. פשוט המשכתי לשאת אותה איתי, במקביל לעבודה שלי כאדריכל.

עמדתי שם בשקט, ולרגע הרגשתי שהעבודות לא מסתיימות בגבולות החדר. ההד שלהן המשיך אל העיר עצמה, כאילו הן נולדו מתוך אותו תחביר אדריכלי שממנו גם ונציה עשויה. לא כי הן מזכירות את המבנים שסביבן, אלא כי הן מדברות באותה שפה

בסוף שנת 2024 קיבלתי פנייה מהמרכז התרבותי האירופי (ECC) להשתתף ב־Time Space Existence, תערוכה בינלאומית המתקיימת במקביל לביאנלה לאדריכלות בוונציה. אנשי ה־ECC עקבו אחרי העבודות שלי במשך תקופה ארוכה, וחשבו שהשפה שלי יכולה להתאים לתערוכה. יחד עם האוצרת ורה פלפול, שמלווה את העשייה שלי כבר שנים, הצעתי פרויקט משותף עם האמנית שולי בורנשטיין וולף.

אני זוכר שברגע שהבנתי שהעבודות יוצגו בוונציה, הרגשתי שהכול מתחבר. לא בגלל התערוכה, אלא בגלל המקום. חשבתי על איטליה כעל ערש האדריכלות הקלאסית. על השיש, על המקדשים, על העמודים, על הכרכובים ועל התחביר האדריכלי שמלווה את התרבות הזאת כבר אלפי שנים. הרגשתי שאין מקום טבעי יותר להתחיל בו את הסדרה הראשונה שלי.

כשהגעתי לוונציה, עוד לפני שנכנסתי לפלאצו מורה, הסתובבתי בעיר והתבוננתי מחדש בפרופורציות, בקצב של החזיתות, באבן, באור המשתקף בתעלות ובשכבות הזמן שנוכחות כמעט בכל פינה. כשנכנסתי לחלל שבו הוצגו העבודות, עצרתי. מאחוריהן היה חלון גדול שפנה אל אחת התעלות, והאור הוונציאני שטף את השיש.

עמדתי שם בשקט, ולרגע הרגשתי שהעבודות לא מסתיימות בגבולות החדר. ההד שלהן המשיך אל העיר עצמה, כאילו הן נולדו מתוך אותו תחביר אדריכלי שממנו גם ונציה עשויה. לא כי הן מזכירות את המבנים שסביבן, אלא כי הן מדברות באותה שפה.

העבודה על הסדרה התחילה מסקיצות פשוטות בעט שחור. כל אוביקט נולד מתוך מלבן או ריבוע. במקום להוסיף, התחלתי לגרוע. בכל סקיצה הוסר עוד חלק, עד שנותרה רק הצורה שהרגישה הכרחית. לא חיפשתי צורה יפה – חיפשתי פרופורציה שיש בה תחושת הכרח. חיפשתי איזון בין מסה לריק, בין אור לצל, בין משקל לשקט.

כל אחת מהעבודות נחצבה מגוש אחד של שיש קררה לבן. בחרתי בשיש לא רק בגלל ההיסטוריה שלו והמטען התרבותי שהוא נושא, אלא גם בגלל המשמעת שהוא דורש ממני כיוצר. אין בו קיצורי דרך. כל חיתוך הוא החלטה שאין ממנה חזרה. במובן הזה, העבודה עם שיש מזכירה לי אדריכלות – כל החלטה משנה את מה שבא אחריה.

אבל יותר מכל, רציתי ליצור תחושת יציבות. אני חושב שאנחנו חיים בתקופה שבה הכול נע במהירות. אנחנו עוברים ממשימה למשימה, ממסך למסך וממחשבה למחשבה. רציתי ליצור עבודות שפועלות בכיוון ההפוך. אני אוהב לחשוב עליהן כעל עוגנים. לא רק כי הן כבדות, אלא כי הן מזמינות לעצור לרגע, להניח עליהן את המבט ולהרגיש שהזמן, ולו לשבריר שנייה, מאט.

אחרי שהתערוכה הסתיימה לקחתי אחד מהאוביקטים הביתה. מאז הוא נמצא איתי. לא כפסל, לא כמזכרת מוונציה – אלא כחלק מהחיים שלי. יש ימים שאני עובר לידו בלי לשים לב, ויש ימים שאני פשוט נעצר מולו ומסתכל. לכמה רגעים המחשבות נרגעות. אני מרגיש יציב יותר, נוכח יותר. רק אז הבנתי שהעבודות האלה לא מבקשות לעצור את הזמן, הן מזכירות לי להיות נוכח בתוכו.

היום אני מבין שמבנים של נצח היא לא סדרה סגורה, אלא תחילתה של שפה שאני רוצה להמשיך לפתח. אני רוצה ליצור נפחים חדשים, גיאומטריות חדשות וקני מידה חדשים – מאובייקטים אינטימיים לחלל הביתי ועד לפביליונים ומרחבים אדריכליים שאנשים יוכלו להיכנס אליהם ולחוות אותם.

העבודות הוצגו בתערוכה בינלאומית במהלך הביאנלה לאדריכלות בונציה במשך שבעה חודשים, ובימים אלו מוצגות בגלריה ורטהימר בתערוכה ״מרחקים קרובים״ (עד אחרי החגים). בעקבות התערוכה בוונציה ב־2025, הוזמנתי להשתתף בפרויקט נוסף שיוצג בתערוכת לווין רשמית של הביאנלה לאדריכלות בוונציה ב־2027.

כילד חיפשתי את התחושה הזאת בפירמידות, במקדשים ובמבנים עתיקים. היום, לפעמים, אני מוצא אותה באחד מאובייקטי השיש שמונח אצלי בבית. אולי זו המשמעות של ״מבנים של נצח״ בעיניי – לא מבנים שנשארים לעד, אלא מבנים שממשיכים להדהד בתוכנו, הרבה אחרי שעזבנו אותם.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו