העמלנות של שולי בורנשטיין־וולף: מחווה לקסם, לדמיון ולפנטסיה

שתי תערוכות יחיד של אמן המוצגות בו־זמנית בשני מקומות שונים הן תופעה חריגה. אבל ככל שהשיחה עם האמנית שולי בורנשטיין־וולף נמשכת, כך מתחוור שמדובר בסיפור של תשוקה אינסופית, של יוצרת בלתי נלאית עם יכולת יצירה בלתי נדלית. 

ולראיה; השעה שבע בבוקר של יום שישי. מרבית האנשים כבר מאטים בזמן הזה את הקצב ונכנסים ל״מוד״ נינוח לקראת סוף השבוע, אבל בורנשטיין־וולף כבר בדרך לסטודיו שלה. ״כשאני קמה בבוקר הכמיהה והצורך ליצור קמים יחד איתי. הם נמצאים שם כל הזמן״ היא אומרת, ואולי מספקת כך הסבר ליבול האדיר בכמותו ובאיכותו שמולידה התשוקה ליצירה, וכפועל יוצא גם לעובדה ששתי תערוכות יחיד שלה המשלבות עבודות חדשות מתקיימות במקביל.

האחת, ״ויטראז׳ים רכים״, בבית האמנים בתל אביב (אוצרים: ורה פלפול ואריה ברקוביץ); השנייה, ״גופים״, במוזיאון המזגגה שבקיבוץ נחשולים (אוצרת: לימור מרגוליס). ואם לא די בכך, אזי בפתח כבר ממתינה לה השתתפות ביריד צבע טרי שיתקיים בשבוע הבא ושבו תציג ציור שלה מסדרת באוהאוס ואוביקטים מזכוכית, ואחת נוספת כמציגה ביריד אמנות שיתקיים ברומא בחודש הבא.

״כבר כילדה קטנה ידעתי שאני הולכת ׳לעשות אמנות׳. אימא שלי הייתה שוחרת אמנות שחשפה אותי לעולם האהוב עליה, ונראה לי שעוד לפני שידעתי מה זה א־ב ידעתי מה זה אימפרסיוניזם״, מספרת בורנשטיין־וולף, אמנית רב־תחומית ילידת סאו־פאולו, ברזיל, לשם מילט סבה את המשפחה אחרי ליל הבדולח, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה.

ויטראז׳ים רכים, בית האמנים תל אביב. צילומים: אבי אמסלם

מי שמעידה על עצמה שהיא אוטו־דידקטית ״על אף שבמהלך השנים השתתפתי בקורסים פרטיים כאלה ואחרים״, פועלת כבר 25 שנים כ״אמנית על מלא״ עם יריעת עשייה רחבה וגוף עבודות ומרשים. הקשרים אישיים־רגשיים לצד קולקטיביים, תכנים תרבותיים והיסטוריים, ספרות, זרמים באמנות (ארט־נובו, ארט־דקו, אימפרסיוניזם) אדריכלות (אורבניות ובנייני באוהאוס), טבע, רגישות לסביבה ונושאי קיימות, נמהלים אלה באלה וחוברים לעולם יצירה עשיר ורב־גוני.

מציור ועד קולאז׳ים, תבליטי קיר וגופים שהיא יוצרת מחומרי רדי־מייד, חומרים יומיומיים ו/או שאריות ופסולת, ההופכים תחת ידיה לאוביקטים אמנותיים־דקורטיביים: אלה מביאים לידי ביטוי אני מאמין במיחזור, ובאסתטיקה המרשימה שלהם מאתגרים וקוראים תיגר על מה שנתפס לא פעם כאקט פונקציונלי גרידא, נעדר חן ויופי.

מחווה לקסם, לדמיון ולפנטסיה

התערוכה ״ויטראז׳ים רכים״ מציגה מכלול המשלב עבודות קיימות של ציור ויצירות בתלת־ממד עם סדרות של עבודות חדשות שנוצרו בשנתיים האחרונות, במהלך של התכנסות פנימה אל הבית, האישי והפרטי. הבולטת בהן היא סדרת הוויטראז׳ים הרכים, שממנה אף נגזר שם התערוכה; עבודות עגולות וצבעוניות, המהדהדות בתצורתן ובצבעוניותן רוזטה – אלמנט אדריכלי שהינו חלון ויטראז׳ עגול דמוי שושנה, שמזוהה כמאפיין של הסגנון הגותי ושהשימוש בו רווח בעיקר בקתדרלות ובכנסיות. 

הרוזטות/ויטראז׳ים הרכים של בורנשטיין־וולף הם.ן קולאז׳ים שנרקמו בעבודה עמלנית מתגזירים בתצורת עלעלים קטנים, והודבקו בצפיפות על גבי קנבס רך תוך יצירת עושר מרקמי של שכבות וצבע. התגזירים אינם אלא ציורים של בורנשטיין־וולף עצמה, שנגזרו על ידה באקט שממחזר אותם לכדי יצירות חדשות, המרתקות את עין הצופה בעירוב מוטיבים מהטבע; מוטיבים מעוגלים – רכים; צורות גיאומטריות או גליות – המייצרים מופע עז־ביטוי שנע בין הגלוי לנסתר, בין החומרי לפואטי והרוחני. 

״כשעבדתי על העבודה הראשונה בסדרה, נזכרתי בספר של איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מהעין, שבו מספר מרקו פולו לקיסר הסיני קובלאי חאן על ערים פנטסטיות, ומפליג בתיאורים על היווצרותן, התפתחותן וקסם יופיין. הספר הנפלא הזה אהוב עלי במיוחד, וחשבתי לעצמי שלמרות שאני יכולה רק להצר שלא אני כתבתי אותו, אני כן יכולה לתת לו פרשנות בשפה האמנותית משלי, סוג של מחווה לקסם, לדמיון ולפנטסיה שמקופלים בו״.

משיחות המכחול הן אימפרסיוניסטיות אבל התוצאה ריאליסטית; לפעמים אני משלבת בציור עד 20 שכבות של צבע עד שהן מסברות את דעתי ואת הדיוק שאני רוצה להשיג

העמלנות הנחשפת בסדרה שזורה בכל עבודותיה של וולף־בורנשטיין כחלק בלתי נפרד משפת יצירתה, המאופיינת בדיוק מוקפד שמייצר אסתטיקה נקייה וקריאה, נגישה ומזמינה. העבודות ככלל, היא משתפת במהלך היצירה שלה, תמיד נוצרות כסדרות ולא כיחידות, מה שמעצים לדידה את הממד הרעיוני העומד בבסיסן וגורם לה להעמיק את תחושת החומר והחיבור איתו.

״אמנם העבודה הראשונה היא תמיד הכי אותנטית, אבל מאידך, היד שבתחילת התהליך הייתה ׳מגושמת׳, הופכת לקלילה יותר ככל שהוא ממשיך וכבר ׳מכירה׳ את התנועה שנכונה לו. גם הציורים אף פעם לא נוצרים כמשיחת מכחול אחת, אלא מתהווים. משיחות המכחול הן אימפרסיוניסטיות אבל התוצאה ריאליסטית; לפעמים אני משלבת בציור עד 20 שכבות של צבע עד שהן מסברות את דעתי ואת הדיוק שאני רוצה להשיג״. 

ויטראז׳ים רכים, בית האמנים תל אביב. צילומים: אבי אמסלם

סדרה חדשה נוספת שנוצרה ייעודית לתערוכה, מבוססת על דפי כרומו צבעוניים שנתלשו מגליונות של מגזין האופנה הפופולרי ווג, וגולגלו לגלילים דקים דמויי קשיות שתייה שמהם יצרה בורנשטיין־וולף תבליטי קיר ששפתם האסתטית מתקבלת כהנחה אקראית, אך בה בעת מאורגנת ומהוקצעת. מילים מודפסות מהמקור המגזיני שמבצבצות מהעבודות מקנות להן רבדים נוספים; הן טיפוגרפי שמחבר אותן לשפת עיצוב גרפי, והן רובד שמדגיש את ממד המחזור שטמון בהן, מרמז לאידיאולוגיית השימוש החוזר של האמנית, וככזה יכול להיקרא כקריצה ביקורתית על חברה צרכנית. 

עבודה מרשימה אחרת שמוצגת בוויטראז׳ים רכים, היא מעין ויטראז׳ עגול, כבד וגדל ממדים, המורכב משברי זכוכיות, ירוקה בעיקר, שנאספו בחוף הים. ״בהליכות היומיות שלי נתקלתי בזכוכיות השבורות ולא הבנתי איך זה קורה ואיך הן הגיעו לשם, אבל הצבע הירוק הזכיר לי את אבן האזמרגד האהובה עלי״.

בעבודה משובצים גם שברי זכוכיות חומה ושקופה בפטרן לא סדור, והתחושה היא של אינטרפרטציה חופשית למושג ויטראז׳, שמרפררת לרוח קבוצת ממפיס האיטלקית, שפעלה בשנות ה־80 של המאה הקודמת, ולאופן שבו ביקשה לצקת רגש ועניין אסתטי חדש לעיצוב הקר והפורמלי שרווח עד אז. 

ארכיאולוגיה עכשווית

החומרים המשמשים אותה מגוונים, ״כל מה שאני מוצאת בדרך״ לדבריה, כשבכלל זה היא מונה שאריות פלסטיק, גלילי קרטון של נייר טואלט, חתיכות עץ שהיא ״מקוששת״ אצל נגרים, פקקים של בקבוקי בושם ועוד ועוד. ״גלילי הקרטון שעליהם מלופף נייר הטואלט, הם לדוגמה חומר שאפשר ליצור ממנו הרבה מאד אוביקטים מפתיעים״, היא אומרת – כפי שאפשר היה לראות בתערוכה ״שבירת הכלים״ בגלריה פריסקופ  לפני מספר שנים, שבה הציגה בין היתר קערות מלבבות שהיו מבוססות על שימוש בהם.

עם זאת, במשפחת החומרים המגוונים שמשמשים אותה, עניין מיוחד שמור מבחינתה לזכוכית, ומקורו הולך שנים אחורה. ״הסיפור על ליל הבדולח שסופר לי בילדותי נצרב אצלי ושנים רבות הייתה לי רתיעה מזכוכית. יום אחד נשבר לי בקבוק בושם והשברים שלו שהיו פזורים על הרצפה הציפו את זכרון סיפור הבדולח וחוללו אצלי מהפך רגשי, סוג של ׳הארה׳ שגרמה לי דווקא לאמץ את הזכוכית כחומר יצירה ולסגור בכך מעגל.

״החלום שלי הוא לחזור לאוסטריה וגרמניה וכסוג של שליחות יהודית־ציונית להציג שם, להראות את היופי שנולד בעקבות זכרון הלילה ההוא, שלדעתי הוא האירוע הכי משמעותי שקרה בתקופה הנוראית שעברה עלינו כעם״. 

שולי בורנשטיין וולף. צילום: מ״ל

גופים, מוזיאון המזגגה בקיבוץ נחשולים. צילומים: ורה פלפול

גלריה פריסקופ. צילום: אבי אמסלם

ART TLV. צילום: טינו ואקה

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ואכן, זכוכית במשחקי צבע מרהיבים עד כדי פתייניות, שקיפות, טקסטורות וצורות, מככבת בתערוכה גם במקבץ יפהפה של אוביקטים פיסוליים ברוח הארט־נובו, שאותם יוצרת האמנית במהלך של פירוק, מיון והרכבה מחלקי גופים שהיא אוספת, דוגמת אהילים, בקבוקים, אגרטלים וכדים, מהם שיוצרו ידנית ובטכניקות מסורתיות ומהם תוצרי ייצור תעשייתי.

כך, באמצעות שילוב בין סוגי זכוכית (מורנו, בוהמית, קריסטל ו״רגילה״), כמו גם בין תקופות שונות וטכניקות יצירה/ייצור מגוונות, מחברת בורנשטיין־וולף בין חדש לישן, בין פונקציונלי לקישוטי, ובין עבודת יד לייצור המוני לכדי אסתטיקה שובת לב בקסמה הייחודי. 

״גופים״, התערוכה שמתקיימת במוזיאון המזגגה בקיבוץ נחשולים, מתמקדת ביצירות הזכוכית ועוטה ממד מיוחד שמעניק לה תוכן העבר של האכסניה שבה היא מוצגת; מבנה אבן עתיק שהוקם על ידי הברון רוטשילד בשנת 1891, כמפעל לייצור בקבוקי יין עבור היקבים שפעלו בזכרון יעקב ובראשון לציון.

התערוכה מוצגת בסמוך לאוביקטים היסטוריים שיוצרו במקום בעת ששימש כמפעל ולצד ממצאים ארכיאולוגיים מהאוסף הקבוע של המוזיאון, וככזו היא מנהלת דיאלוג מעניין בין אמנות עכשווית וארכיאולוגיה; מחד אכן מדובר באמנות עכשווית שנוצרה היום, אך העבר שאצור בחלק ממרכיבי האוביקטים מקנה להם ערך היסטורי, כעין ״ארכיאולוגיה עכשווית״ שמביאה את העבר לתוך ההווה.

אחד הדברים שלא הבנתי כילדה היה איך יכול להיות שאמנים המשיכו ליצור גם בתקופת השואה. היום אני מבינה שאמן לא יכול להפסיק ליצור. זה בנפשו

בדומה לתערוכה בבית האמנים, כך גם בגופים יש עבודות שיוצרו ייעודית בעבורה, אחרות שנבחרו מתוך מנעד קיים, וכן עבודות שנוצרו בעבור הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל, ועכשיו, אחרי שהסתיימה, ״השתחררו״ לתצוגות נוספות: גופים לבנים כעין ״מבנים״ בתצורות שונות, המגלמים מכלול מקורות השראות שהביא ליצירתם, וביניהן אדריכלות, עיצוב, טקסטיל, עולם הצומח ועוד. 

החללים ספוגי העבר שבהם מוצגת התערוכה מספקים לה רקע מרגש ומעצים. כך לדוגמה, הצבה של מקבץ אוביקטים על גבי פודיומים שקופים במרכזו של חלל גבה־תקרה שקירותיו בנויים מאבן, מייצר מרחב פואטי ומתח חזותי וחומרי בין צבעוניות הזכוכית ושקיפות הפודיומים לבין גולמיות האבן. בחלל אחר, ששימש קדרים ומנפחי הזכוכית, מוצגים הגופים ששבו מהביאנלה, מבהיקים בלובנם ובאסתטיקה המדויקת שלהם, אל מול מדפים המאכלסים ממצאים ארכיאולוגיים בעבודת קדרות קדומה־ מחוספסת.

״היצירה היא מבחינתי עבודה לכל דבר ועניין, לא הובי, ואני גם לא יכולה אחרת. אחד הדברים שלא הבנתי כילדה היה איך יכול להיות שאמנים המשיכו ליצור גם בתקופת השואה. היום אני מבינה שאמן לא יכול להפסיק ליצור. זה בנפשו״, מסבירה בורנשטיין־וולף את ההספקים מעוררי ההשתאות, ובאותה נשימה מבהירה שהיד עוד נטויה.

״יש עוד המון רעיונות שמתרוצצים אצלי וחייבים להיוולד. על יד המיטה שלי מונחים קבוע פנקס ועט, כי כבר קרה שהתעוררתי באמצע הלילה אחרי שחלמתי על דברים שאני רוצה לעשות וככה אני מיד כותבת אותם כדי שלא אשכח. מצד שני קרה גם שחלמתי על דברים ובבוקר הבנתי שכבר עשיתי אותם״.

גופים, מוזיאון המזגגה, אוצרת: לימור מרגוליס, נעילה: 30.11
ויטראז׳ים רכים, בית האמנים תל אביב, אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ׳, נעילה: 23.10