כל מה שחשוב ויפה
עודד הירש, מתוך ״מעבר בטוח״, 2022
עודד הירש, מתוך ״מעבר בטוח״, 2022

ממציא את הגלגל: עודד הירש מייצר אורגניזם קולקטיבי

בתערוכת יחיד במוזיאון חיפה עודד הירש מציג סדרת עבודות וידיאו שמציגות פעולות מורכבות אבל חסרות תכלית. לצד המסכים מוצגים גם אוביקטים שמופיעים בסרטים, ומחברים את הפנטזיה אל הממשי

ענבל: בוקר טוב עודד, מה שלומך בימי סתיו־חורף אלה?

עודד: היי, בוקר טוב, מצוין. אני מת על חורף

ענבל: אם כבר מדברים על החורף, אני מדמיינת את המסע שצילמת את אחיך ואביך בעבודה ״50 כחול״, שבו אחיך מסיע את כיסא הגלגלים שאביך יושב עליו בדרך הררית ומלאת בוץ. לחורף יש תפקיד בסרט

עודד: נכון, אני בדרך כלל מצלם את עבודותיי בחורף. לא שהחורף פה הוא כזה דרמטי, אבל אני נורא אוהב את מה שזה עושה לנוף שלנו

ענבל: אולי זה תורם לאווירת הפנטזיה בסרטים שלך. נדמה שבחורף אנחנו במקום אחר, כי לרוב השמש קופחת והצבע השולט הוא חום, ואצלך ירוק ורך מסביב

עודד: יש בקיץ הארצישראלי משהו נורא חשוף, הכול בחוץ, הנוף משיל את כל הבגדים ונותר עירום. אני מחכה שהשדות יתכסו שוב בירוק, האדמה תיספג במים. עבור העבודות שלי אני מחכה לעננים וערפל. זה גם נותן תחושה חידתית לגבי המקום שבו זה מצולם. אחת השאלות הראשונות ששואלים אותי היא איפה צילמתי את העבודות והאם זה בארץ. לא מרגישים מיידית שזה מכאן

ענבל: לי זה נראה גם מקומי וגם זר בה בעת. אולי כי האנשים תמיד נראים מכאן, וגם משהו בצמחייה ובנוף תמיד על גבול הזיהוי. אבל קפצנו ישר פנימה ואולי נעשה רגע זום אאוט. אנחנו נפגשים כדי לשוחח על התערוכה שלך במוזיאון חיפה, ״ממציא את הגלגל״. תספר עליה קצת?

עודד: בתערוכה מוצגים שישה סרטים שלי מהשנים האחרונות, לצד כמה עבודות פיסול. יש בה הזדמנות לראות מהלך שעשיתי בשנים האחרונות. הסרטים קצרים, באורך של כעשר דקות כל אחד, והם ונרטיביים, מספרים סיפור. אלה הפקות גדולות ומורכבות מבחינה טכנית, ובכולן הנושא המרכזי הוא עבודה עם הקהילה

מתוך ״50 כחול״

מתוך ״50 כחול״

אני בונה את הפריימים והשוטים בסרטים כאילו היו אלמנטים במיצב ומשקיע המון מחשבה באיך לסדר את הדברים. בסופו של דבר אני גם בונה אוביקטים פיסוליים שמשמשים כחפצים בסט הצילומים

ענבל: מלבד הסרטים אתה מציג גם שלושה אוביקטים. זו פעם ראשונה שאובייטים מהסרטים נכנסים לתערוכה שלך?

עודד: עבדתי בעבר גם עם פיסול ואוביקטים בחלל. אבל בתערוכה הזאת, ביחד עם האוצר קובי בן מאיר, הרגשתי שיש הזדמנות לשלב את האוביקטים ממש בתוך חלל התצוגה, באופן כזה שתיווצר תחושה כאילו הם חלק מהיצירה הקולנועית שעל גבי המסכים. אותם אוביקטים שרואים בסרטים כאילו יצאו מהמסכים ונמצאים במוזיאון

ענבל: אלה הם פיזית אותם אוביקטים? הטרקטור והגלגל שמופיעים בסרטים?

עודד: כן, ממש ככה

ענבל: בכלל, נדמה לי שפיסול הוא חלק מהעבודה שלך. אתה יוצר רגעים פיסוליים – כמו המגדל שנעוץ בכינרת ב״50 כחול״. גם הסטטיות של האנשים בהרבה רגעים הופכת אותם קצת לפסלים, מונומנטים של עצמם

עודד: זה מעניין. יש משהו פיסולי בדרך שבה אני חושב על צילום ועל קולנוע, זה נכון. אני בונה את הפריימים והשוטים בסרטים כאילו היו אלמנטים במיצב. הצילום והעבודה עם האנשים מתוכננים ומבוססים על תסריט מפורט וסקיצות. אני משקיע המון מחשבה באיך לסדר את הדברים ולארגן אותם בפריים. בסופו של דבר אני גם בונה אוביקטים פיסוליים שמשמשים כחפצים בסט הצילומים. בעבר לא הרגשתי שיש לי מספיק אומץ להציג גם את החפצים האלה כפסלים בפני עצמם. רק בתערוכה הזו חשתי שמשהו משתחרר

ממה בנוי היחד

ענבל: תוכל לספר קצת על עצמך כאמן, איך הגעת עד הלום?

עודד: סיימתי לימודי צילום במרכז האקדמי ויצו חיפה. אחר כך עברתי לניו יורק, שם למדתי תואר שני באמנות ב־Pratt Institute. חייתי בניו יורק שמונה שנים שבהן התפתחתי כאמן ונפלו בחלקי הזדמנויות רבות. חלק מהעבודות שמוצגות במוזיאון חיפה נוצרו עוד בזמן שחייתי בניו יורק. הייתי צריך את המרחק הזה כדי לחזור ולעסוק בנוף המקומי ובקהילה. לפני תשע שנים שבתי ארצה ומאז אני מלמד במכללת אורנים ובויצו חיפה. בשנים האחרונות אני גם מנהל את המכון לאמנות באורנים ואת התכנית להכשרת המורים לאמנות

עודד הירש. צילום: יהודה אברהם

עודד הירש. צילום: יהודה אברהם

מוזיאון חיפה. צילומי הצבה: אלי פוזנר

ענבל: אתה בן קיבוץ, ובכל העבודות שראיתי בחיפה יש פעולה קיבוצית (ולפעמים אי־פעולה קיבוצית). מעניין גם שהפעולה נובעת מתוך עצמה – אין מנהל, מנהיג, או אפילו התייעצות לפני הפעולה. היא פשוט קורית. גם הפעולה היא הרבה פעמים חסרת תכלית. מה מניע אותך שם?

עודד: אני זוכר שכשהייתי צעיר עבדתי ברפת בקיבוץ. היינו מגיעים בבוקר ללוח המודעות והייתה רשימה של מטלות שצריך לעשות. כל אחד יצא לדרכו וביצע את המשימות. מה יש להגיד, למה צריך לדבר? כל אחד היה שקוע בעבודה ובמטלות, וביחד נוצר אורגניזם קולקטיבי שמתפקד יחד. יש בזה משהו מחזק ומנחם מצד אחד, אבל גם בודד מצד שני. עניין אותי לשחזר את התחושות הללו בעבודותיי.

לגבי מה שמניע אותי – אני מוקסם ומוטען באנרגיה מהעבודה המשותפת. באחד הסרטים רואים עשרות רבות, מעל למאה אנשים, חופרים יחד בור גדול ומקימים תל עפר גדול. בעיקר בזמנים האלה של בדידות מול מסכים וקהילה שהולכת ונשחקת, מאתגר לגרום לאנשים להירתם ולהתגייס. מצד שני זו גם התרוממות רוח, זה נותן לי תחושה שעשיתי משהו

השאלות שצריכות להישאל הן לא רק מה תכלית הפעולה ולמה הם עושים את זה. צריך לשאול גם מה היסוד שמחבר ומדביק את האנשים וגורם להם להשקיע מאמץ משותף. מהו היחד הזה, ממה הוא בנוי ומה מתחזק אותו

ענבל: זה מעניין, כי מצד אחד זה באמת מרשים שהקולקטיב מתפקד ביחד, ומצד שני לרוב הם עסוקים בפעולות שלא באמת נדרשות. כמו בעבודה ״טוצ׳קה״ שבה הם מקימים במאמץ רב גשר, שנדמה שהרבה יותר קל למצוא דרך עוקפת. ומה זה בעצם טוצ׳קה?

עודד: טוצ׳קה היא המילה נקודה ברוסית. כשהקימו את הקיבוץ שלי, קיבוץ אפיקים, בעשר השנים הראשונות לא נתנו לו שם, כי לא היה ברור עדיין אם זו רק פעולה זמנית ואם הוא יוכל בכלל להמשיך ולהתקיים במציאות הלא יציבה, אז כינו אותו בהתחלה טוצ׳קה. עצם המאמץ, עצם הפעלת השריר, עצם המוטיבציה והתשוקה הגדולה והנואשת לבנות פה משהו חדש – זה לב העניין עבורי.

השאלות מה בונים ובמה משקיעים את המאמץ הן כבר שאלות מורכבות יותר, שבדיוק בהן עוסקת היצירה שלי. בעבודה אחת בונים גשר, בעבודה אחרת מחלצים טרקטור ישן, בסרט אחר מניפים אדם לראש מגדל. אלה פעולות שנראות בתחילה חסרות תכלית. השאלות שצריכות להישאל הן לא רק מה תכלית הפעולה ולמה הם עושים את זה. צריך לשאול גם מה היסוד שמחבר ומדביק את האנשים וגורם להם להשקיע מאמץ משותף. מהו היחד הזה, ממה הוא בנוי ומה מתחזק אותו

מתוך ״טרקטור״

מתוך ״טרקטור״

מתוך ״טרקטור״

מתוך ״טרקטור״

מתוך ״טוצ׳קה״

מתוך ״טוצ׳קה״

birds

ענבל: הסרט האחרון שלך, ״מעבר בטוח״, לוקח למקום אחר – קבוצת אנשים חסרת אונים, בכיסאות גלגלים, על רפסודה, על מיניבוס חסר נהג. יש בה חוסר שליטה והיפוך זמנים. כאן נראה שהקבוצה לא פועלת מתוך עצמה. גם השם הוא היפוך – אין כאן מעבר בטוח. מה מניע אותך כאן?

עודד: הכל התחיל מזה שהתחשק לי לדרדר רכב לתהום. חשבתי שזה יכול להצטלם נהדר לסצנה קולנועית. כל יתר ההתרחשות ומה שהוביל אליה התווספה מסביב לרעיון הראשוני הזה. אופן היצירה וההפקות האלה דורשות ממני מאמץ פיזי ונפשי. תוך כדי התהליך חשתי שזו תהיה ההפקה הגדולה האחרונה שלי, לכן רציתי לסגור מעגל עם המעילים הצהובים שמופיעים בסרט הראשון ״50 כחול״. מבחינתי זה סרט שהוא סוף. אני רוצה להמשיך הלאה ומרגיש שהייתי חייב לסגור את המעגל הזה

ענבל: מעניין שאתה סוגר מעגל בהתרחשות שהיא מעגלית. אז עכשיו כשהמעגל נסגר, הוא נסגר בסוג של אסון, שאולי גם מתייחס לסוף של ״50 כחול״. האדם המבוגר, אביך, נשאר על המגדל, גם צופה אבל גם בודד ונטוש. והוא מופיע שוב ב״מעבר בטוח״, שוב בסיטואציה מורכבת של חוסר אונים

עודד: כשצילמתי את ״50 כחול״ אבא שלי היה מעורב בהפקה באופן אקטיבי. הוא היה הרוח החיה ונתן לי כוחות ודחיפה. הוא עדיין שוחה בבריכה בכל בוקר ופעיל מאוד על אף פציעתו והמוגבלות הגופנית, אבל אפשר לחוש באופן טבעי בהזדקנות. ״מעבר בטוח״ הוא תגובה גם לזה. לתהליך ההזדקנות והדעיכה

ענבל: לאן אתה ממשיך עם סגירת המעגל הזה?

עודד: אני עובד עכשיו על תערוכה חדשה שלוקחת את היצירה שלי לכיוונים קצת אחרים. אולי עוד אחזור בעתיד להפקות הקולנועיות, אבל עכשיו מתחשק לי לעשות דברים אחרים ואני עובד על מיצב וידאו רב ערוצי מורכב. בקרוב פרטים

ענבל: תמיד מעניין לראות התפתחות בעבודה של אמן, בהצלחה עודד

עודד: תודה


עודד הירש | ממציא את הגלגל
אוצר: קובי בן מאיר
מוזיאון חיפה לאמנות
נעילה: 31.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden