דברי ימים: איתי מתן מייצר מלכודות דבש

״אני נורא נמשך לעץ ולהזדמנויות שהוא מציע״, אומר איתי מתן. ״ברגע שמשהו הוא תבליט, הוא מקבל מעמד מיתי פשוט בפני עצמו, כי יש בו מטען קסום שיש לחומר, שאני מוצא שממש קשה לעמוד בפניו״.

בתערוכת היחיד החדשה שלו בגלריה ברוורמן, ״דברי הימים״ (אוצרת: עדי גורה), מתן מציג סדרה של רישומים גדולים על נייר – שלכולם יצר מסגרות עץ בעצמו בטכניקות שונות. לצידם מוצגים תבליטי עץ קטנים יותר, שאליהם הוא מתייחס בינו לבינו כבר כפסלים; וגם כמה עבודות שהן אחת מסוגן – קולאז׳ בין ציור ישן שלו לרישום של רפי לביא, פסיפס שיצר בעקבות אותו הרישום ופסל אחד תלת ממדי מאבן גיר.

זו תערוכת היחיד השנייה של מתן בגלריה ברוורמן (ובכלל). הראשונה הוצגה בחלל התחתון של הגלריה בקיץ 2023, רגע לפני שהחל את לימודי התואר השני באמנות בבצלאל, שסיים לפני שנה, בקיץ 2025. בשנים האחרונות השתתף בתערוכות שונות, הציג בחממת האמנים של צבע טרי ושתיים מעבודותיו נרכשו לאוסף מוזיאון ישראל.

בפרויקט הגמר שלו בתואר הראשון במחלקה לאמנות בבצלאל (2020) וגם בתערוכה הראשונה שהציג בברוורמן, הוא עסק בציור בשמן והתאפיין בדימויים פיגורטיביים־סוריאליסטיים, כאלה שנוצרו בהשראת מקורות שונים ונפגשים יחד על הבד, בצבעים חזקים וקווים נקיים.

המיידיות שהרישום הציע לי קסמה לי מהרגע הראשון. ברגע שהבנתי את האניגמטיות שהרישום מייצר ואת המרחק שהוא יוצר, היתה לי יכולת להתמודד עם כל דימוי. עבודות השמן הרגישו לי תמיד קצת קרובות מדי

הרעיון של חיבור קולאז׳יסטי בציור נותרה גם אחרי שהתחיל לרשום על נייר – בעיפרון ואז בפסטל יבש, במהלך הלימודים לתואר שני; וגם האתסטיקה המדויקת והנקייה. אבל הרישום, לדבריו, מאפשר לו תהליך עבודה שונה לגמרי. ״כשציירתי בשמן הייתי בונה על זה שהאנדר־פיינטינג יוביל דברים למקום הנכון, ועל זה שתמיד אפשר לתקן עם שכבה נוספת. הייתי מבלה תקופות ארוכות בלעבוד על ציור אחד, ועד שהיית מסיים הוא כבר הרגיש לי לא רלוונטי.

״זו כמובן לא רק אשמת השמן, אלא גם אשמת הצייר. המיידיות שהרישום הציע לי קסמה לי מהרגע הראשון. ברגע שהבנתי את האניגמטיות שהרישום מייצר ואת המרחק שהוא יוצר, היתה לי יכולת להתמודד עם כל דימוי. עבודות השמן הרגישו לי תמיד קצת קרובות מדי, ואני לא יודע אם זה לנצח אבל אני מרגיש שנייר פשוט יותר מתאים לי״.

הקפדניות וההכנה שבה הוא יוצר נותרה גם ברישומים: ״הכל מתחיל בשרטוט קפדני. אני עובד עם המון סוגים של סרגלים ועם מסקינטייפ, וגם עם מודלים שאני יוצר באופן ממוחשב. הקווים מבחינתי חייבים להיות מושלמים. ברישום אני משתמש לפעמים גם במחיקה – אני ממש משייף את הנייר עד שהוא חוזר להיות כמעט בצבע הלבן המקורי שלו״.

את העקבות של העיפרון הוא משאיר נוכחות על הנייר, מתוך רצון ״להשאיר עדות לאנושיות של מי שעשה את זה. אני מנסה להשאיר קצוות פרומים, ומי שבוחר להסתכל ימצא את המקומות שבהם הדברים הם לא מושלמים. אני מאמין בלייצר מלכודות דבש – קודם כל לייצר משהו שמעורר משיכה. אני רוצה שקודם כל יאהבו את הדבר, ואז יעצרו להתעמק בו, לנתח אותו ולחשוב מה ומי. אני מרגיש שאמנות היא אפקטיבית רק אחרי שמתאהבים״.

נקודת המוצא לתערוכה היתה רישום של רפי לביא מ־1978 שרכש מתן, ובו כפות תמרים של עץ דקל. ״אחרי שקניתי את הרישום הבנתי שהוא יושב נורא יפה בתוך ציור שציירתי פעם. החלטתי לחבר ביניהם והנחתי את הרישום של רפי על הציור. אני מרגיש שאני מביא את רפי לתערוכה ממקום מעריץ, אבל כמובן מנהל איתו גם ריב קטן. אני מקווה שזה יתפרש כאקט של אהבה״.

את המסגרת לעבודה הכנתי בעצמי מעץ זית, שמצאו האחיינים של בן הזוג שלי שמתחת לעין הוד, ואני העמדתי פנים שאני חוטב עצים והכנתי ממנה את המסגרות לכל התבליטים ולעבודה המשותפת עם רפי״.

עוד דרגה של הזרה

אם בעבודות קודמות שלו, כולל אלה שהוצגו בתערוכת הגמר של התואר השני, הדימויים היו כאלה שהגיעו בעיקר מעולמות האתוס הלאומי וביטוייו החזותיים, הפעם מדובר בציטוטים פחות ישירים. באחר הרישומים הגדולים, לדוגמה (ללא כותרת, כמו כל העבודות בתערוכה), הדימוי המרכזי הוא פסל ביזנטי מהמאה ה־4 לספירה, ועל אותו נייר חיים איתו, לצידו ובתוכו דימויים של נוף, הכוכבים של ג׳וטו, צמחיה שחלק ממנה מזכיר רישומים אתנו־בוטניים, אילוסטרציות מספרי ילדים ספק ציוניים ספק סובייטים, פסיפסים ופטרנים שיצר בעצמו.

״אני מתחיל תמיד מדימוי אחד שמפעיל אותי, ומייצר בשלב ראשון חיבורים שלא תמיד אני יודע להסביר אותם. אחרי כמה חודשים מתקבלת תמונה יותר גדולה של מה שעשיתי בתוך הדבר, והוא נהיה יותר מקובע. ואז מתחיל עוד ציור, והציור החדש מכיל את כל המטען של הציור שנעשה לפניו. המהלך נהיה עגול״.

בדיפטיך של רישומים הדימוי המרכזי מבוסס על משחק קוביות מעץ שהיצא אחרי מלחמת ששת הימים, שמטרתו לבנות את ירושלים וחומותיה. ״נתקלתי במשחק הזה בביד ספיריט (אתר למכירות פומביות), שבו היתה תמונה של כל החלקים. לקחתי את התמונה, יצרתי ממנה מודלים ממוחשבים, פירקתי ויצרתי מירושלים הבנויה את ירושלים החרבה.

״הדימוי הזה יושב בתוך מסגרת רישומית של עץ תאנה שהופך לגפן, שמבוסס על רישומי הכנה של שמואל בן דוד לשיר השירים. תמיד אהבתי את הטקסט הזה, את ריקוד החיזור הפסבדו־אירוטי של עם ישראל אחרי אלוהיו הלא ממומש תמיד. זו אמנם עבודה שאין בה ציטוטים ישירים, אבל די קל להבין אותה באקלים הפוליטי הנוכחי״.

הרישומים בתערוכה הם אולי מה שלוכד את העין ברגע הראשון, אבל כשמתקרבים אליהם, מבחינים גם במסגרות שיוצר מתן בעצמו, בטכניקה של עץ משובץ שנקראת מרקיט. ״התחלתי מלהסתכל על העיטורים על המרקיט הדמשקאי, עם כל האוריינטליזם שבו. בהתחלה פשוט העתקתי את הדימויים, ואז יצרתי כאלה בעץ.

״בעבודות בתערוכה הנוכחית פיתחתי את הדימוי של החיטה, שהוא נורא סוציאליסטי ויושב על האתוס הציוני, וגם קבליסטי שיושב על עץ הדעת, הפרידה מהסדר הטבעי והמעבר לסדר החברתי החדש״.

מסגרות העץ המשובצות היו כבר חלק משמעותי מפרויקט הגמר בתואר השני, אבל הטכניקה השתכללה. ״בהתחלה פשוט הייתי חותך חתיכה ומדביק ליד חתיכה אחרת. ואז לימדתי את עצמי, באמצעות סרטונים ברשת, טכניקה יפנית בשם יוסאגי: מכינים בלוק של עץ שמכיל את הדוגמה בתוכו, ואז פורסים אותו בשכבה דקה, כמו נקניק. אחי הביא לי מקצוע מיפן שאיתו אני פורס. זה מורכב בצורה בלתי הגיונית, כמות הפרמטרים שצריכים להיות בדיוק נכונים כדי שזה יעבוד היא בלתי סבירה״.

את עבודות התבליט בעץ הוא מציג לראשונה, וגם הן מתבססות על אותו עולם דימויים קולאז׳יסטי שנמצא ברישומים. ״מבחינתי הם מבטאים עוד דרגה של הזרה. אני מתחיל עם עץ שטוח ומגלף לתוכו על בסיס רישום, וקורים דברים יפים בדרך דווקא בגלל שאני לא מיומן בזה. המרחק בין התכנון לבין הדבר בפועל גדול, וזה מקור להמצאות מרעננות. זה נותן לי חופש לעשות משהו שאני לא בטוח שאוכל לעמוד בו, אני הרבה יותר סקרן לגלות מה יקרה״.

העבודה הקטנה ביותר בתערוכה היא עבודת פסיפס, שנובעת מתוך העבודה שכוללת את הרישום של רפי לביא – מהדימוי של הדקל ומהדימוי של הגלים שעליהם הוא מודבק. ״רציתי לעשות משהו שמתקשר עם הדימוי בציור שלו, אבל שוויזואלית – וגם מבחינת אידאולוגיה של עשייה – יהיה בניגוד מוחלט.

״הפסיפס הוא בעצם מרקיט אבני חן, שנוצר באותה הטכניקה. האבנים יושבות אחת על השנייה, הן לא מודבקות על מצע, עם טיפ טיפה דבק שמחבר ביניהן. זו הפעם הראשונה שיצרתי משהו כזה. כל הפרקטיס האמנותי שלי הוא בעצם תירוץ לשחק בחומרים חדשים ובטכניקות חדשות. בגלל זה הוא גם משתנה כל הזמן״.

שם התערוכה, ״דברי ימים״, מגיע גם כרפרנס לספר דברי הימים, אבל גם ביחס ל״דבר שמגיע אחרי דבר אחר ומנסה להציע פרשנות, לנוכח שבר או מציאות שהמבנה הנרטיבי הקודם קטן מלהכיל. לעבודות עצמן אין שמות כי אני לא מרגיש שאני מספיק טוב במילים כדי שהן ישרדו את זה. זה מקבע אותן לאינטרפטציה צרה להפליא, ואני לא מספיק משורר כדי לעמוד בזה בגבורה. אולי כשאהיה גדול״.

---

איתי מתן | דברי ימים
אוצרת: עדי גורה
גלריה ברוורמן, אילת 33, תל אביב
נעילה: 5.11