בוגרים 2025 // התואר השני באמנויות, בצלאל

משבר אישי וציבורי, זיכרון קולקטיבי, צילומי רנטגן מונפשים, פוריות רעילה, ״מערכת החייאה״ של העיר: 5 פרויקטים בולטים בתערוכת הבוגרים של התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל

עמית שכטר | Let’s Go

עבודת הווידיאו המבריקה של עמית שכטר נפתחת בסיקוונסים מתעתעים, שבהתחלה לא ברור לאן הם הולכים ועד כמה שכטר שמופיע בהם צוחק על עצמו ו/או על הצופים. הוא קופץ, מהנהן בראש, מדבר עם הצופים (״אני רוצה לתת. מה איתכם?״), משלב קטעי מוזיקה פופולריים, תנועות מצלמה שמרחפת בחלל, תעתועי ראייה, ושוב דיבורים.

״אני נהנה מזה? כן אני נהנה מזה אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק שאני נהנה מזה. צריך עוד משהו. אבל מה זה המשהו הזה?״. לכך מצטרפים קטעי הליפסינק שחלקם מופיעים עם פורמט הכתוביות שאנחנו מכירים מהגלילה האינסופית בטלפון הנייד שלנו.

הכל ביחד מתערבב בעבודה שהיא מהבודדות שמעניקות את התחושה שהן שייכות לכאן ולעכשיו של 2025, של הרשתות החברתיות וסרטוני הטיקטוק, של הקצב התזזיתי והחיים שלנו שמתנהלים במסכים. אבל אז, בדקה האחרונה, מופיע גם הכאן והעכשיו של ישראל 2025, עם מטריות שמדמות כלי נשק וארגזי פלסטיק שמהווים מכשולים בשוחות – והכל לצלילי קאבר של Like a Prayer.

דרך העיסוק בעצמו שכטר מכניס את הצופה לתוך משבר אישי וציבורי. הוא עושה זאת דרך חיבור בין מסורת של וידאו ארט ופרפורמנס לבין עולמות המדיה והפרסום. הוא קורא לנו בשם העבודה Let’s Go, אבל לא אומר לנו לאן. את זה נצטרך להבין לבד.

עמית שכטר, Let’s Go

איתי מתן | ללא כותרת

סדרת הרישומים יוצאת הדופן של איתי מתן, בפסטל יבש על נייר, עוסקת בתהליכי פירוק והרכבה של האתוס הלאומי וביטוייו החזותיים. מתן עושה שימוש בחומרים ארכיוניים ויוצר זיקות והקשרים בין מרכיבים סימבוליים שונים, במטרה לעצב מרחב התבוננות חדש על האישי והמוכר.

תחילה העין מתעכבת על הטכניקה הפנומנלית, אולם מהר מאוד הדימויים נכנסים למשחק; הדיון שהוא מעורר על האידיאלים, על הנרטיבים ועל הרעיונות שעיצבו את האתוס המקומי, ובתוך כך האופן שבו הוא בוחן את אופני הייצוג החזותיים שהתפתחו במשך השנים.

הרישומים נעים בחופשיות בין המרחב המדומיין למציאות, בציר זמן לא ליניארי. הם מבקשים לבחון כיצד מופעים חזותיים ומתודות ייצוג שונות מאפשרים דיון מחודש על תפקידם של דימויים כמייצגי תרבות וככלים לעיצוב זיכרון קולקטיבי. מסגרות העץ, שצידן החיצוני מחורץ בפטרנים שמזוהים עם אותו האתוס, מייצרות רובד נוסף ומחזקות את הדיו.

איתי מתן

יעל הוניג | קאנון לעצמות

במיצב הווידאו הפואטי שהיא מציגה בקומת המקלט, יעל הוניג מנפישה צילומי רנטגן. עמוד שדרה שמתנועע חוליה אחר חוליה לעבר התקרה, שלישיית נגנים שמנגנת ומסביבה איברים שנחשפו בסריקה רפואית והפכו בידיה של הוניג לכלי נגינה באנסמבל מוזיקלי, מתפרקים ומתחברים ליצורים היברידיים שובבים; עצמות אנושיות וחלקי גוף פנימיים מתכנסים יחד לכוריאוגרפיה של מוות, בתוך המקלט עם כל המשמעויות האקטואליות שלו.

יעל הוניג, קאנון לעצמות

טמיר חן | משקלים/ ממד מס׳ 8

טמיר חן מציג מיצב שמשלב ציור ופיסול וממשיך את השפה והסגנון האמנותי שמאפיין את עבודותיו. הציור נוצר בטכניקה מעורבת על גבי עץ ונבנה בשכבות של חומר שקוף, צבע ורישום בגרפיט. הוא מבוסס על מאגר רישומים ידניים שעובדו באופן דיגיטלי.

דימוי הדודא הרפואי, צמח רעיל ובעל סגולות פריון בתרבות היהודית, מתפרק לגורמים על משטח הציור. לדבריו, רעיון הפוריות הרעילה מהדהד כחוויה הנוזלת מתוך המציאות העכשווית וכמהות של יצירה: הפיכת יש מיש, תהליך של התרבות מהקטן ביותר אל המונומנטלי.

העבודה על הפסלים מתחילה בציור על בד, שלאחר מכן נתפר בחוטים כירורגיים, מחולק לגזרות, הופך לכיסים שלתוכם נמזגת שעווה רותחת צבעונית. עם התקשות החומר הפסל נחתך לאורכו. הבד הופך לעור, מדיום הציור מקבל איכות גופנית כמו של בשר.

טמיר חן, משקלים/ ממד מס׳ 8. צילומים: דניאל חנוך

הדר ראובן | מראה – עין

הדר ראובן מציגה מיצב הכולל מספר מסכים והקרנות בשחור לבן ובבסיסו העין, מראה צלולה שבמרכזה האישון כולא דמות אחת באחרת, מטשטש את הגבולות בין גופים וממזג זהויות. המבט בחלל התערוכה נע מצד לצד, ממסך למסך. דימוי הגוף החי אינו מוחשי, הוא עשוי אור, תנועה ומשך. סביבו פזורים צינורות וכבלי חשמל של החוץ – ״מערכת החייאה״ של העיר העשויה טלאים. בינהם מופיעים ונעלמים קולות תנשמת.

המראה – במובן של ראי – קשורה לפי ראובן גם בפעולת הצילום העצמי של הגוף, המוצג בתקריב על איברי החישה, המישוש והראיה – שהם גם כלי היצירה. כך, הביטוי ״למראית עין״ מתייחס למצב החברתי הדיסוציאטיבי שבו אנו חיים, אבל גם לפיצול בין גוף לנפש המאפשר אשליה של שגרה ותפקוד יום־יומי, בזמן שבו שולטת תודעת המלחמה וההרס בהווה מתמשך.