״הקיץ של אביה״: כשהאמנות הופכת את הבדידות לנראית

״אני עדיין מסתובבת עם הילדה בת העשר שלא הייתה מקובלת״, אומרת קרן שפילשר. יש פצעים שהזמן לא מרפא, והיא זוכרת עד היום את הילדה שלא הוזמנה למסיבות, ואת השעות הארוכות שבהן מצאה מפלט בציור.

שנים אחר כך, כשגם בנה חווה דחייה חברתית, נפתח הפצע הישן מחדש והפך לכוח המניע מאחורי ״הקיץ של אביה״, תערוכה בהשתתפות 45 אמניות ואמנים, שמוצגת בגלריה העירונית לאמנות עכשווית ברמת השרון.

״מבחינתי לא עשו עליי חרם. מה שעשו היה לא להזמין אותי למסיבות. הייתי בודדה״, מספרת שפילשר, שהפיקה את התערוכה שאצר בן זוגה, ד״ר גיא מורג צפלביץ׳, ומשתתפת בה גם כאמנית. הסיפור האישי של שלה משקף תופעה חברתית רחבה: על פי נתוני המחקר הבינלאומי על רווחתם ובריאותם של ילדים ובני נוער (HBSC), הנערך בשיתוף ארגון הבריאות העולמי, שיעור התלמידים בישראל שדיווחו שחוו חרם בבית הספר עלה מ־6% בשנת 2019 ל־12% בשנת 2023. הנתונים הוצגו בדצמבר 2025 בוועדה לזכויות הילד בכנסת.

״ההורים שלי זיהו את העניין שלי באמנות מגיל צעיר. מבחינתם לא היה מצב שלא יהיה לי נייר וצבעים מכל סוג אפשרי. הייתי ילדה שמציירת שעות על גבי שעות״.

קרן שפילשר: ״זה נושא כל כך קשה, שאתה חייב להתייחס אליו בדרך שמנגישה אותו. אני רוצה שכשאנשים נכנסים לחדרי התערוכה, הם ירגישו כמו הילד הזה שנכנס לכיתה ומרגיש שהכול סוגר עליו״

בהמשך דרכה, כמורה לאמנות בגימנסיה הרצליה, הפכה חוויית הילדות לרגישות מיוחדת כלפי תלמידים בודדים. ״יש לי אנטנות. אני מגלה מיד מי הילד שרוצה לשבת לבד בכיתה, ואין סיטואציה שאני נותנת לדבר הזה לקרות. אני מיד מאחדת אותו עם קבוצה״.

המפגש הכואב ביותר עם התופעה הגיע דרך בנם, שחווה דחייה חברתית בבית הספר. ״אתה בחוסר ביטחון כי זה הילד שלך. אתה אומר, אם אני אעשה משהו בבית הספר, זה יכול לפגוע בו. כל שנה מחדש אמרתי ׳הילד לא צריך להיות בבית הספר הזה׳״. אבל לסיפור הזה יש סוף טוב – לפני כשנתיים עברו בני הזוג לגור בכפר תבור והבן שלהם עבר לבית ספר חדש – שבו פורח מבחינה חברתית.

מורג צפלביץ׳ מתאר ילדות חברתית שונה. ״הייתי מקובל והייתי גם שמן, אז הייתי המצחיק של החבורה. אבל האירוע עם הילד שלנו חיבר אותי רגשית לתופעה״.

העיסוק בשייכות ובהדרה מלווה את שפילשר מראשית דרכה. בשנת 2005 הציגה את תערוכת היחידה הראשונה שלה, ״מלכת הכיתה״, שאצרה אורה קראוס בגלריה העירונית ברחובות. הרעיון נולד כשמראה של מלצרית שפגשה בבית קפה הזכיר לה את מלכת הכיתה מילדותה. ״אני יכולה לעצום את העיניים ולנצח אזכור איך היא נראית״.

יותר מ־20 שנים אחרי, היא מציגה ב״הקיץ של אביה״ את ״מלכת הכיתה 2״, ומחברת בין חוויית הדחייה האישית לבין העיסוק הרחב בחרם ובהיררכיות חברתיות. התערוכה היא חלק מאשכול הכולל גם את ״לילות ארוכים, חלומות אבודים״ של אילה נצר בגלריה פוסט, ואת תערוכת החוצות ״כיתה ו׳״ של איה טלשיר.

לא צריך להתרגש, זו רק גילה אלמגור

את השם ״הקיץ של אביה״ בחרו השניים בהשראת יצירתה האוטוביוגרפית של גילה אלמגור, ובעיקר בהשראת סצנת יום ההולדת – שבה אביה מחכה לילדים שהזמינה, אבל אף אחד לא מגיע.

שפילשר מספרת שהשם הגיע אליה באמצע הלילה. ״אני עוצמת את העיניים, פותחת אותן ואומרת לגיא: ׳הקיץ של אביה׳. התקשרתי לגילה, הצגתי את עצמי, והיא ענתה ׳לא צריך להתרגש, זו רק גילה אלמגור׳. התעלפתי. היא הסכימה להשתמש בשם במתן קרדיט. זו נדיבות הלב שלה. היא לא חייבת לנו שום דבר״.

דמותה של אביה, הילדה הממתינה לשווא לחבריה, הפכה לאורך השנים לסמל של בדידות ודחייה. אבל שפילשר ומורג בחרו שלא ליצור תערוכה קודרת. החללים עמוסים וצבעוניים, והעבודות מוצגות בצפיפות מכוונת.

״זה נושא כל כך קשה, שאתה חייב להתייחס אליו בדרך שמנגישה אותו. אני רוצה שכשאנשים נכנסים לחדרי התערוכה, הם ירגישו כמו הילד הזה שנכנס לכיתה ומרגיש שהכול סוגר עליו. זו הייתה החלטה אוצרותית״.

גיא מורג צפלביץ׳: ״פניתי לאמנים אישית, כי ידעתי שיש להם עבודה ספציפית שמדברת עם התמה, או שאנחנו סומכים עליהם מספיק לתת להם קארט בלאנש. לא אמרנו להם מה לעשות, כל אחד התחבר לתמה שהצגתי״

לדבריה, גם לעומס העבודות שמוצגות יש תפקיד מרכזי. במקום להמחיש בדידות באמצעות חלל ריק ושקט, התערוכה מציפה את הצופה בדימויים ובצבעים. גם ההזמנה לתערוכה משתלבת בשפה הזאת: פלסטרים צבעוניים שיצר Dede המכסים לכאורה פצע שלא מחלים.

בתערוכה המרכזית משתתפים 45 אמניות ואמנים ״שפניתי אליהם אישית, כי ידעתי שיש להם עבודה ספציפית שמדברת עם התמה״, מסביר מורג צפלביץ׳, ״או שאנחנו סומכים עליהם מספיק לתת להם קארט בלאנש. לא אמרנו להם מה לעשות, כל אחד התחבר לתמה שהצגתי. כמחצית מהעבודות נוצרו במיוחד לתערוכה״.

״רציתי לעשות משהו שתהיה לו השפעה מחוץ לעולם האמנות״, אומרת שפילשר. ״אני כבר בגיל שאני עושה תערוכות ובאים כמה מאות אנשים לפתיחה, ועוד כמה מאות או אלפים במהלך התערוכה. הנושא הזה של החרם הוא נושא כל כך בוער״.

השניים יזמו את התערוכה מתוך אמונה בכוחה של גלריה עירונית לעורר שיח ציבורי וחינוכי. ״אני חושבת שזה אמיץ להביא את הנושא לעיר הזאת. התופעה קיימת בכל מקום, גם בקרב אוכלוסיות מבוססות״.

לצד התערוכה מתקיימת תוכנית חינוכית הכוללת סיורים והדרכות לתלמידים, ובהם קבוצות מרמת השרון ומהרצליה. ״אני מרגישה שהצלחנו להשפיע על המציאות. המטרה היא לעודד שיחה על חרמות בין ילדים, הורים ומורים, ולהפוך את הביקור בגלריה לנקודת מוצא לדיון״.

העבודה על התערוכה נמשכה שבעה חודשים, מתוכם כחודש וחצי שהוקדשו להקמתה. מאחוריה עומדת גם שותפות אישית ומקצועית: שפילשר ומורג הם זוג בחיים כבר 18 שנה, ופיתחו דרך עבודה שבה הגבולות בין החיים לאמנות מיטשטשים.

מורג אחראי על האוצרות, המבנה ובחירת האמנים, ושפילשר על ההפקה והקשר עם האמנים, ״אבל חלוקת התפקידים גמישה. אצלנו מתקיימת סימביוזה מוחלטת. אנחנו לא מבינים איפה החיים מתחילים ואיפה התערוכה. פסיכולוגים ומטפלים זוגיים ממליצים שצריך להפריד, ואצלנו זה לא ככה״.

בין העבודות בתערוכה המיצב ״מפלצות קטנות״ של גילת אורקין, המורכב מכ־30 כיסאות וילקוטי בית ספר שנאספו מרחבי הארץ. על גבי הילקוטים המשומשים, שאותם ליקטה לטובת התערוכה, רקמה מפלצות צבעוניות, חלקן מבוססות על דמויות המוכרות מעולם הילדים העכשווי. הכיסאות והילקוטים מסודרים ככיתה, וביניהם בולט כיסא ריק שעל גבו מונח תיק הפוך.

ב״מסיבה״ של להלי פרילינג, שנוצרה במיוחד לתערוכה ועשויה בטון ומלט, משוחזרת סצנת יום ההולדת מתוך ״הקיץ של אביה״ ומקבלת ביטוי פיסולי באמצעות חומרים כבדים ונוקשים; כמו גם באמצעות התמונה האייקונית מתוך הסרט שתלויה מעליה.

ב״חלב אם״ של שירה גפשטיין, עבודה גדולה בטכניקה מעורבת המוצבת בכניסה לגלריה, מופיע דימוי של קרבה משפחתית בהשראת ציור של יוחנן סימון. עבודות הניאון של אורי הולבן משלבות אור, צבע וזכוכית בשפה חזותית פופית ועוסקות בזהות, מגדר וקבלה.

״חברושקה״ של בתיה קולטון ורוני פחימה היא עבודת טקסטיל בטכניקת טאפטינג, שבה נוצרים פני שטח עשירים באמצעות החדרת חוטים למצע בד. העבודה מוסיפה לתצוגה חומריות רכה לצד עבודות הפיסול, הציור והניאון. שפילשר עצמה מציגה את ״מלכת הכיתה 2״, מקבץ ציורים צבעוניים החוזר אל הדמויות והיחסים החברתיים שליוו אותה בשנות בית הספר.

״הקיץ של אביה״ לא מתיימרת לפתור את תופעת החרמות. אמנות לא יכולה להבטיח שילד לא יישאר לבדו בהפסקה, או שילדה לא תגלה שוב שלא הוזמנה למסיבה. אבל היא יכולה להפוך את הבדידות לנראית, להעניק לה צורה וקול, ואולי לגרום למישהו להבחין בילד שעומד בצד.

---

הקיץ של אביה
אוצר: גיא מורג צפלביץ׳; מפיקה: קרן שפילשר
הגלריה העירונית לאמנות עכשווית, שדרות ויצמן 20, רמת השרון
נעילה: 28.2

משתתפים.ות: ורד אהרונוביץ׳, עדן אוחנא, גילת אורקין, עטרה אוריה, אופק אליה, דן אלון, איריס גיא, דינה גולדשטיין, תמה גורן, שירה גפשטיין, מאירה גרוסינגר, שרון גרמה שטיינפלד, אדווה דרורי, אורי הולבן, יוני המנחם, איזבלה וולובניק, אריק וייס, נועם חורב, לי חן, חן חפץ, עדה יואלס, אמילי יחזקאל, רונה יפמן, קרן יפרח, שאול כהן, איילה לנדאו, רוני לנדה, מיכאל ליאני, Dede וניצן מינץ, בתיה מלכא, רוני סומק, רוני פחימה, להלי פרילינג, אלכס פרפורי, בתיה קולטון, אביגיל קולקר, יבגניה קירשטיין, גבריאלה קליין, תמר קרוון, ניל וקארין רומנו, אבינועם שטרנהיים, מילן וירון שין, ליהי שני וקרן שפילשר.