Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
קרן שפילשר: כאילו פתחתי תחנת שידור מצויירת
חגית: קרן הרבה זמן לא דיברנו ואני מרגישה כאילו אני מדברת איתך יום יום. עד כדי כך את נוכחת באקטואליה, בתגובות לאירועים
קרן: תראי חגית, אני חושבת שאני חיה ביקום מקביל. אני אנסה להסביר את עצמי: בינואר עברה שנה מאז שעברנו לכפר תבור (מהמרכז). אני מסתכלת ימינה־שמאלה ואומרת לעצמי, אין צ׳אנס, אני מרגישה שנולדתי פה!
מה אמן צריך בחיים? ספייס ואוויר. את היתר יש לי בכמויות ברוך השם. המעבר לצפון מאפשר לי לצלול פנימה. אני תמיד עובדת, יום יום, ציירת־פועלת. מגיבה במהירות. המעבר לכפר מנקה רעשי רקע. זה אני, הסטודיו שלי והרדיו
חגית: ואז המציאות – היקום המשותף של הארץ שלנו – נכנס לסטודיו?
קרן: מהשבעה באוקטובר אני מגוייסת וזה הפרוייקט הראשון שהזמן שלו לא מפסיק. כל הזמן, כאילו פתחתי תחנת שידור מצויירת. זה הפידבק שהכי חוזר בתגובות של אנשים
חגית: אני חושבת שהפעם האחרונה שדיברנו הייתה כחודש מתחילת המלחמה. כשאצרנו את התערוכה ״עכשיו!״ ביפו, שבה הצגת חלקים ראשונים מהסדרה האינסופית שקראת לה ״יומן מלחמה״, מגיבה כל הזמן למתרחש, מקדישה ציורים לקורבנות המתקפה, לתצפיתניות, לאנשי הנובה, לחטופים, ללוחמים, לנופלים. יומן מלחמה
קרן שפילשר, יומן מלחמה, עבודות מ־7.10.23 ועד היום
קרן: יש לי חברות אהובות שלא שומעות רדיו, כי זה מכניס אותן לסטרס ועצבות. המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל זה שהפיד שלי הוא תחנת השידור שלהן. הדרך שלהן להתעדכן מה קורה
חגית: שידורי קרן
קרן: כמובן שהמחמאה הכי גדולה לאמן היא שהציורים חודרים מתחת לעור – ואלה שני הפידבקים שהכי חוזרים על עצמם
חגית: כמה שעות ביום את מציירת?
קרן: אני כל היום מציירת. אין לי שעות. כמו רדיו – פועל/ת ללא הפסקה. יש אנשים ששואלים אם משלמים לי על זה, להלן התשובה: לא! אבל זה הפרוייקט שהכי תפס אותי, מבחינת תשומת לב ומשך זמן. אי אפשר להשוות אותו לכלום. אולי רק מתחרה בעוצמות הכאב למוות של אבא שלי.
אני מרגישה שאם לא אצייר אני אשכח. אנחנו נשכח. כמו חלומות שאת מתעוררת מהם באמצע הלילה – אם לא רשמת, אכלת אותה. אז ככה אותו הדבר בדיוק. אני בסוג של שליחות.
אומרים לי מתי תציירי דברים אופטימיים? אני גם מחכה. אבל אני לא נביאה אני ציירת. אני מחכה לראות את אבא של לירי תופס אותה בידיים, מחבק. אני לא יכולה לצייר את זה לפני שזה קורה (מאז הראיון חזרה לירי לחיק משפחתה!)
אני חולמת את זה. אני חיה את זה. אני מחכה לזה. אני מתפללת ביום שישי. זה החיים שלי עכשיו. אני מציירת קודם כל ליומן מלחמה ואחר כך לכל השאר: תערוכות, הזמנות ומה שיש. זה מה שאני יודעת לעשות ואני מבינה יותר מתמיד שאלו הם החיים
חגית: זה מאוד אינטנסיבי. מה עם מנוחה? חופש?
קרן: חברה טובה שלי נסעה למדבר לפני שבועיים ואמרה לי קרן את נוסעת? לנופש? לטיולים? זה חשוב תעשי את זה. אמרתי לה – אני גרה ליד השדה, קמה בבוקר יש לי הר מול הפרצוף. על איזה צימר את מדברת?! אני לא מתניעה את האוטו אם אני לא חייבת
חגית: מה את מציירת היום?
קרן: וואוהו, זה משהו שיושב לי בלב כמה ימים. אני חושבת על הדודה של ענבר הימן (ברמה של לישון עם זה בלילה ולשמוע את הקול שלה). ענבר נחטפה במסיבה וגופתה מוחזקת בעזה. הדודה שלה לא מפסיקה לבוא לוועדות הכנסת ולזעוק את זעקת המשפחות. היא מתחננת בזעקת שבר ״תחזירו לנו את הילדה. שנה וארבעה חודשים! אתם הורגים אותנו״. כולם מדברים על ״העסקה״. מי לחיים ומי למוות. מה עם ענבר? איך, מי, מתי?
אני מסתכלת על המשפחה של אורון שאול שהובא לקבורה, 10 וחצי שנים אחרי. סליחה, אבל איך אנשים חיים שהבן/בת שלהם מתה בעזה? אפילו קבר להניח עליו פרח, להדליק נר אין להם. שלא יתנו להם לחכות.
ענבר הייתה ציירת גרפיטי, אולי מפה גם באה ההזדהות שלי. כל אדם הוא סיפור, אני מקווה לגעת בכמה שיותר סיפורים. לצערי יש אינסוף
חגית: יש לך איזה סדר יום בכאוס הזה?
קרן: סדר יום מאוד פשוט: אני 24/7 מציירת ואם לא אקטיבית אז הרעיונות רצים גם תוך כדי שינה, קמה, מתלבשת, עושה כלים, טיול בשדה עם הכלב שלנו ונכנסת לסטודיו. בשנים האחרונות אני ״רק״ ציירת, אני כבר לא מלמדת. יש את הבדיחה הקבועה שחברים של הבן שלי שואלים אותו ״במה אמא שלך עובדת?״. היא מציירת
חגית: מה גורם לך לעצור? מתי את מחליטה שזהו ומעלה לאינסטגרם?
קרן: יש לי יחסי קירבה עם האינסטגרם והרדיו. גם הם עובדים כל היום ❤ אהוביק (גיא מורג, בן הזוג) אומר שאני נשואה להם ואיתו אני מנהלת רומן
באמת שאני מלאה בכוונות טובות לספר את הסיפור, אמנם מתוך נקודת המבט שלי, אבל תמיד זה יהיה ברגישות אין קץ. כי אני יודעת שמאחורי השם עומדת משפחה שלמה, אני יודעת שלחיים האלה אין חסינות
חגית: קרה שקיבלת תגובות ממשפחות, שביקשו ממך את הציור? או להיפך – ביקשו ממך להסיר משהו, כי זה פומבי מדי, או שאולי הם לא מזדהים עם הקו האמנותי?
קרן: קיבלתי המון תגובות מחממות לב ומרגשות, בעיקר תודות על המחווה. היות והציורים האלה לא למכירה (הם מיועדים לספר ורק אחרי שאסיים אוכל למכור אותם). רק פעם אחת מכרתי סדרה קטנה, שחצי מההכנסות שלה נתרמו עבור ילדים מהעוטף שעשו קורסי צלילה בזמן שהיו מפונים באילת.
אבל קרה שחשבתי שאני עושה טוב ויצא… פחות. ציירתי מישהו מהחטופים וקרובת משפחה כתבה לי שהגזמתי הפעם! אז פשוט הורדתי
חגית: יפה. זה באמת נורא רגיש
קרן: מה אני, מי אני – זה קודם כל האנשים. באמת שאני מלאה בכוונות טובות לספר את הסיפור, אמנם מתוך נקודת המבט שלי, אבל תמיד זה יהיה ברגישות אין קץ. כי אני יודעת שמאחורי השם עומדת משפחה שלמה, אני יודעת שלחיים האלה אין חסינות
חגית: חלק גדול מהסדרה היא מחוות או ציטוטים מעבודות מופת ידועות באמנות. היו לך הרבה סצנות קיבוץ בעקבות יוחנן סימון, שמעמידות את האידיליה הקיבוצית באור הזוועות של השבת השחורה ב־7.10; הייתה לך מפת הדיוקן של מיכאל דרוקס, יש לך ואן גוך ומונה ועוד ועוד. איך הדברים מתחברים? תסבירי איך הציורים ברפרנס ״מציעים את עצמם״ כמצע לכל אירוע?
קרן: הראש שלי כמו ארכיון של אנציקלופדיה ויזואלית – מיד איך שקורה משהו מתרגם את האירוע תוך כמה שניות לציור קלאסי. אני ישר עושה הקבלה. זה מה שקורה כשההורים שלך חושבים שאת פיקאסו בגיל שנתיים.. אני חושבת שאין יצירה בעולם שאני לא מכירה (יעידו הסטודנטיות שלי במהלך השנים שאני מלכת הרפרנסים)
קרן שפילשר. צילום: מ״ל
חגית: לאחרונה ראיתי את המחווה ל״עלמות מאביניון״ (בעקבות פיקאסו) והמונה ליזה (בעקבות לאונרדו) – לאמילי שחזרה מהשבי
קרן: נתחיל מהסוף: את המחווה למונה ליזה הקדשתי לאמילי תהילה דמארי. היא חזרה עם וייב כזה טוב, בטרנינג ירוק עם חיוכים. נראה לי שכולנו היינו בהלם מהתגובה שלה… הסתכלתי ואמרתי לעצמי: אנחנו בשיכרון חושים. זה הדבר הכי משמח שנראה פה – היא על הרגליים מחייכת מחובקת עם אמא שלה – חלום!
המונה ליזה חיכתה הרבה זמן שאשלוף אותה. את אף פעם לא מבינה את ההבעה שלה – אי אפשר לקבוע בוודאות. אמילי כתבה שהיא האשה הכי מאושרת בעולם. מאחורי התמונות והמילים יש ילדה שהייתה בשבי ואנחנו לא יודעים כלום
ואז אני שולפת מהמחשבה (מהארכיון הוויזואלי שיושב לי בראש) את המונה ליזה – אישה שהיא אייקון לכל דבר, חיכתה הרבה זמן שאשלוף אותה ממקומה. ואת אף פעם לא מבינה את ההבעה שלה – רצינית? מנסה לחייך? פוקר פייס? אי אפשר לקבוע בוודאות.
אמילי כתבה בהודעת אינסטוש שהיא האשה הכי מאושרת בעולם. הדיסוננס הזה בין מה שהילדה הזאת עברה, הגיהנום, לבין החיוך והאושר שראינו – הביא אותי לצייר אותה ככה. כי מאחורי התמונות והמילים יש ילדה שהייתה בשבי ואנחנו לא יודעים כלום, אז אני רוצה לנסות להעביר את הציור הזה והכותרת המתעתעת, שיורידו אותנו אל פני הקרקע
View this post on Instagram
View this post on Instagram
View this post on Instagram
הנערות מבארי – זה הציור שעורר הכי הרבה זעם בקרב העוקבים! איך את מעיזה לצייר אותן ככה; למדת אמנות? את יודעת מה הם היו? ממש תגובות שנכנסו בי
חגית: בעיני היה מעולה. היו תגובות פגועות או רק פוגעות?
קרן: הפעם לא הורדתי את הציור. אני חושבת שאנסו פה ילדים ונערות ונשים, רצחו וטבחו… ציירתי את העלמות כי בעיניי המחבלים הנאצים לקחו אותן ועשו בהן מה שרצו, מפקיעים את הגוף והנפש. הן כמובן קדושות בעיניי. הציור בא להראות לעולם למה הפכו אותן, ילדות שלא עשו מאומה
חגית: אני חושבת שזה אחד הדברים שעלו בי בימים האחרונים – הרבה זמן לא חשבנו על זה, היינו בתוך המלחמה – ופתאום חוזרות לתודעה הזוועות של היום הנורא הספציפי. אסור לשכוח. וגם צריך להמשיך הלאה
קרן: אני חושבת שלמדתי גם במערכות יחסים אמיתיות בחיי, וגם במערכות יחסים דרך האינסטוש, שאנשים הם עולם שלם. וכן לפעמים אנשים יכולים להיפגע ממני גם אם אני אוהבת אותם אהבת נפש. האם אני מתכוונת לפגוע? התשובה ברורה ❤
חגית: וזה גם פוליטי. זה אקטיביזם מזן מאוד ספציפי, אבל גם מעמיד אותך חשופה לביקורת. יש תגובות ממקומות אחרים בעולם?
קרן: נראה לי שהעולם מתחלק לשניים. אני מקבלת תגובות של אנשים שאוהדים אותנו ברמות מטורפות של תמיכה והזדהות עם ישראל. וכמובן על כל אדם ישראלי יש מלא עוקבים שבזמנם הפנוי טורחים לשלוח לי דגלי פלסטין, סמיילי צוחקים ודברי שבח על הטבח והדמעות שלנו
אני מאושרת עבור המשפחות שהאנשים היקרים להם בעולם יחזרו הביתה. אני מרוסקת עבור אלה שהתקווה תמות להם בידיים, שלא יהיה את מה לחבק.
אני חושבת על המשפחות של החיילים שנלחמו פה, אני חושבת על חטופים שמתו בעזה ועד שיגיעו אליהם אם בכלל. אני בעיקר לא מעוניינת להחריש. ולא אנחנו גם לא נחזור להיות מי שהיינו
חגית: את נפגעת? זועמת? אדישה? חוסמת?
קרן: אני לא מתייחסת, כי זה מגרה אותם להמשיך עוד ועוד. ניסיתי ועדיף לא לבזבז את האנרגיה. במקום זה אני מתעלת אותה לסטודיו
חגית: את מרגישה שאת לבד או שאת חלק מרשת של אמניות/ים אקטיביסטים?
קרן: אני מרגישה שמה שאני עושה, כמו כל דבר בחיים שלי, הוא מאוד אני. השבעה באוקטובר הוציא המון אמנים לסטודיו ולפעילות שהיא בדמנו ומצד שני הכניס המון אמנים לקיפאון. הרבה חברים שלי לא מתעסקים בזה, הם המומים איך אני מצליחה. ואני לא מצליחה להבין איך לא כולם על זה
חגית: אנחנו בעיצומה של עסקה קשה מאוד להכלה. את עוקבת (וגם אני וגם כולם אני משערת) ומצליחה להיות אופטימית? האנרגיות הטובות שלך – משפיעות גם עלייך? אין לי ספק שהן מרבות טוב בעולמם של אחרים
קרן: זו שאלה כל־כך קשה. אנסה להיות הכי כנה: אני מאושרת ושמחה עבור המשפחות שהאנשים היקרים להם בעולם יחזרו הביתה. אני מרוסקת עבור אלה שהתקווה תמות להם בידיים, שלא יהיה את מה לחבק.
אני חושבת על המשפחות של החיילים שנלחמו פה, אני חושבת על חטופים שמתו בעזה ועד שיגיעו אליהם אם בכלל. אני בעיקר שומעת ורוצה להשמיע ולא, אני לא מעוניינת להחריש. ולא אנחנו גם לא נחזור להיות מי שהיינו
חגית: כן. קשה מאוד. נמשיך לעקוב. לא מאבדות תקווה. קרן תודה לך על השיחה
קרן: הלוואי ונדבר עוד שנה, שאוציא מהציורים ספר – שיהיו בו גם סופים טובים ❤
חגית: אמן ואמן
