רן סלוין לקח מפעל סיני דמיוני לרובוטי מין שיצא משליטה, והפך אותו לתערוכה

יובל: הי רן, מה שלומך? אנחנו רגע אחרי הבכורה של ה – עבודה? תערוכה? מיצב? כל התשובות נכונות? – החדשה שלך בגלריה פומא. איך הייתה הפתיחה?

רן: הי הי. אני בטוב. כל התשובות נכונות. הפתיחה הייתה מאוד מעניינת. היה מרגש לראות את העבודה פועלת בתוך החלל, עם הסאונד, הדימויים וששת ערוצי הווידאו, ואיך כל הדבר הזה הופך לסביבה שאנשים נכנסים לתוכה. זה לא רק משהו שעומדים מולו ומסתכלים עליו, אלא משהו שאתה נמצא בתוכו וחווה אותו בזמן שלך.

מבחינתי, אחד הדברים המעניינים הוא לראות איך המוזיקה, שבמקור נוצרה כאלבום, מקבלת חיים אחרים לגמרי כשהיא הופכת למרחב פיזי, עם תמונה וסאונד שמקיפים את הצופה

יובל: כן, בינתיים אני רק יכול לדמיין את זה. בוא תגיד משהו על ברבורי הניאון שמופיעים בשם העבודה ונמשיך משם? בתור חובב ברבורים מושבע, השם סקרן אותי מהרגע הראשון 🫣

רן: הכל התחיל ממשיכה למשהו קצת רטרו־אקטיבי, מסוכן, היברידי שעדיין מהדהד בהווה. קיבלתי באותה תקופה כל מיני מיילים סינים חשודים שלכאורה נראו כמו נסיונות לפישינג, אבל משהו אחר תפס את תשומת ליבי בהם – הגרפיקה והאסתטיקה שלהם שהיתה שבורה ורעילה באופן מקסים; כמו וירוסים של מחשב שלא מסתירים את היותם משהו זדוני. 

במקביל שילוב המילים בין ברבור לניאון תפס אותי ברגע הראשון כמו שלט בהונג קונג בשנות ה־80. זה הפך להיות שם האלבום לפני האחרון שלי – וגם במובן התאגידי – השם של התערוכה הנוכחית: Neon Swans Corporations Ltd

רן: העיסוק בברבור קרם עור מכמה מקורות וגם הופיע בעבודה הקודמת של תערוכת המבנה, שם הוא היה שתול בתוך נוף פוסט־בינה מלאכותית שלטת, וגילם מתח בין טוהר לאלימות, יופי לעוצמה חבויה, והפך לדמות של טרנספורמציה ומעבר בין מצבים. 

בפרויקט הזה אני מתעניין יותר במה שקורה ברגע שבו מערכת שנועדה לייצר מוצר מתחילה לייצר משהו שלא הוזמן ממנה. גוף שמתחיל לכתוב את עצמו. מכונה שמפתחת אסתטיקה. מפעל שמתחיל לייצר מיתולוגיה. 

מכאן הגיע סיפור הרקע לתערוכה על מפעל בגואנגדונג בשם Neon Swans Corporations Ltd שמייצר רובוטים למין עבור השוק הסיני והבינלאומי, שבו יום אחד התחילו הרובוטים לצאת מפס הייצור בצורה שונה מזו שתוכננה להם. הם שינו את האנטומיה, החליפו רכיבים, יצרו וריאציות חדשות, ובשלב מסוים כבר לא היה ברור אם העובדים מרכיבים את הרובוטים – או שהמפעל עצמו התחיל להרכיב משהו אחר

יובל: אהבתי. עכשיו הדבר הזה שאתה מתאר היה יכול להיות סרט ליניארי על מסך אחד עם התחלה אמצע וסוף, אבל ברגע הופך למיצב שמקרין שישה ערוצי וידאו שעוטפים אותך זה כבר משהו אחר. איפה הפורמט/מדיום משרת אותך בסיפור?

יש כאן מערכת שמתחילה לייצר דברים שלא תוכננו מראש. הדימויים מתקיימים במקביל, מצטברים, משתנים, ולפעמים נוצרים ביניהם קשרים שלא הוכתבו מראש. הצופה מרכיב לעצמו את החוויה, במקום לקבל סיפור סגור עם התחלה, אמצע וסוף

רן: בסיפור הזה משרת אותי המולטי־סורס הרבה יותר. אני רואה את זה כההפך מלינארי. אני רואה את זה כסוג של מיצב כאוטי שמזמן אותך ללכת לאיבוד, בין המסכים, בין הסאונדים, ובין ההקשרים.

מבחינתי, ברגע שהעבודה הופכת למיצב של שישה ערוצי וידאו, היא מפסיקה להיות רק סיפור שאתה צופה בו והופכת לסביבה שאתה נכנס לתוכה. אין בה בהכרח נקודת מבט אחת או רצף ליניארי שאתה חייב לעקוב אחריו. אתה יכול להסתכל לכיוון אחד, לפספס משהו שקורה במקום אחר, להיתפס לדימוי מסוים או פשוט לשהות בתוך הסאונד והדימויים.

זה מתחבר גם לרעיון שממנו העבודה נולדה. יש כאן מערכת שמתחילה לייצר דברים שלא תוכננו מראש, ומבחינתי גם המיצב מתנהג קצת ככה. הדימויים מתקיימים במקביל, מצטברים, משתנים, ולפעמים נוצרים ביניהם קשרים שלא הוכתבו מראש. הצופה מרכיב לעצמו את החוויה, במקום לקבל סיפור סגור עם התחלה, אמצע וסוף. 

זה מה שמעניין אותי. אלה הנקודות שאתה לא יכול לצפות מראש או לתכנן – או שהן קורות או שלא. מבחינתי כיוצר- זאת המטרה. לגלות משהו שלא ידעתי או שלא יכולתי לחזות מראש. 

במובן הזה, המיצב הוא לא רק דרך להציג את הסיפור. הוא חלק מהסיפור עצמו

יובל: לגמרי. בוא נדבר על השפה האמנותית, שמצד אחד ממה שראיתי לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים, ומצד שני היה בה משהו גם מרתיע. ספר קצת על התהליך של ההתגבשות שלה עד לתוצר הסופי?

רן: בתחילת הדרך – כחומר ויזואלי מקורי, ניסיתי כל מיני פרומפטים לא הגיוניים כדי ׳לשבור׳ את המכונה ולראות איך במודלים של שפה LLM’s שכל הזמן מושכים למשהו ריאליסטי עם הגיון בבסיסם – איך אפשר ליצור היברידים של אדם ומכונה שיפתיעו אותי. גם לא היה קל לשכנע את המכונות האלה לג׳נרט (To Generate) חומר די ארוטי.

אז הרצון היה ליצור דימויים שהם בין משיכה לאי־נוחות, בין יופי לנזק, בין ארוטיקה לפגיעוּת, בין החי לסינתטי. דימויים שלא מתייצבים אלה נשארים פתוחים

יובל: טוב יש לי הרבה מה לשאול פה. נתחיל באיך שכנעת את המודלים שזו לא ארוטיקה…

רן: חחחח. Those are trade secrets mate

יובל: עזוב פרומפטים מדויקים, מה אתה כן יכול לספר? פשוט תיארת דברים אחרים שחשבת שיובילו לתוצאה הזו? לא מחפש מילים מדויקות

רן: אבל ברצינות, זה לא היה קל ונדרשו תכסיסים שונים עד שמשהו התייצב. בשלב מסוים המודל חזה לפני שביקשתי את מה שרציתי לראות. זה היה מוזר. המודל זיהה דפוסים אצלי לפני שעוד חשבתי אותם. 

זו מערכת שיש לה הטיות, אסוציאציות ודפוסי התנהגות משלה. במובן הזה, העבודה הייתה גם סוג של משא ומתן עם המכונה – ניסיון להבין מה היא מאפשרת, מה היא חוסמת, ואיזה עולם אסתטי נוצר מתוך המפגש הזה. 

עלי לציין שאני לא בטוח שהייתי מסוגל להגיע לתוצאות כאלה היום, כי לתחושתי היום השליטה יותר הדוקה ממה שהייתה לפני שלוש שנים, בתקופה שיצרתי את הדימויים הבסיסיים. הרגשתי את זה גם אז, שאני נמצא בחלון זמן נסיוני שעוד רגע נסגר כשכל הדבר הזה יהפך להיות מיינסטרים (הכוונה לשימוש מסיבי בבינה מלאכותית)

יובל: שזה מוביל אותי לשאלה הבאה ואולי העקרונית – היחס שלך לטכנולוגיה ולבינה מלאכותית. מעניין אותי בפרספקטיבה, כמי שבעניינים לא מהיום, מה השתנה אצלך ומה לא, במדד של התלהבות וחשש, בהשפעה שלה על אמנות, עליך. אני יודע שזו שאלה (שאלות) גדולה, תתייחס למה שעולה לך

רן: אני חושב שהיחס שלי לטכנולוגיה לא השתנה באופן מהותי, אבל הטכנולוגיה עצמה השתנתה בקצב מטורף. תמיד עניין אותי המפגש בין האדם למערכות שהוא מייצר, ובאיזשהו שלב המערכות האלה מתחילות להשפיע עלינו, לעצב את ההתנהגות שלנו ואפילו לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. זה היה שם גם בעבודות שעשיתי הרבה לפני הבינה המלאכותית הגנרטיבית.

מה שמעניין אותי עכשיו הוא שהכלים האלה כבר לא רק מבצעים פעולות או מרחיבים את היכולת שלנו לייצר דימויים. הם מתחילים לקחת חלק בתהליך היצירה עצמו. אתה יכול להיכנס לתהליך עם רעיון מסוים ולצאת ממנו במקום אחר לגמרי. 

יש בזה משהו מאוד מרגש, כי פתאום נפתחות אפשרויות שלא היו קיימות קודם, אבל יש בזה גם משהו מטריד. אתה לא תמיד יודע מאיפה מגיע הדימוי, אילו הנחות מובנות בתוכו, או עד כמה אתה עצמך מתחיל לחשוב דרך המערכת.

אני לא מתייחס לטכנולוגיה כאל משהו חיצוני לאמנות, כאילו יש אמנות טהורה מצד אחד וטכנולוגיה מצד שני. אני גם לא חושב שצריך לבחור בין התלהבות לחשש. שניהם חלק מהעניין. מבחינתי, דווקא המתח הזה הוא מקום טוב לעבוד מתוכו

מבחינתי, השאלה היא לא אם הבינה המלאכותית טובה או רעה לאמנות, אלא מה היא עושה למושג של יצירה. מה קורה למקוריות, למחברוּת, לדמיון, ואפילו למיומנות, כשחלק הולך וגדל מהתהליך עובר דרך מערכות שאומנו על כמויות עצומות של יצירה אנושית. אני חושב שאנחנו עדיין רחוקים מלהבין את ההשלכות של זה.

מצד שני, אני לא מתייחס לטכנולוגיה כאל משהו חיצוני לאמנות, כאילו יש אמנות טהורה מצד אחד וטכנולוגיה מצד שני. לאורך ההיסטוריה, כלים חדשים שינו את השפה האמנותית ואת האופן שבו אנחנו חווים תמונה, קול, זמן ומרחב. קולנוע, וידאו, מחשבים, סינתסייזרים – כל אחד מהם שינה את האפשרויות של היצירה, אבל גם את התפקיד של האמן.

מה שכן השתנה הוא קנה המידה. היום אפשר לייצר כמויות עצומות של תוכן, כמעט בלי חיכוך, והדימוי עצמו מאבד משהו מהנדירות שלו. לכן אני מרגיש שהשאלה החשובה היא לא רק מה אפשר לייצר, אלא מה אנחנו בוחרים לעשות עם האפשרויות האלה, ואיך יוצרים משהו שיש בו הכרח, משהו שהוא מעבר לעצם היכולת לייצר אותו.

אני מתלהב מהאפשרויות, אבל אני לא מתלהב באופן אוטומטי מהתוצאות. אני גם לא חושב שצריך לבחור בין התלהבות לחשש. שניהם חלק מהעניין. מבחינתי, דווקא המתח הזה הוא מקום טוב לעבוד מתוכו

יובל: טוב נראה לי יש לנו את זה והכי עשית לי חשק לבוא לראות את ברבורי הניאון בלייב. מה צפוי הלאה בתערוכה?

רן: קודם כל הברבורים מוסרים תודה. התערוכה ממשיכה בפומא, ויש עוד כמה הזדמנויות להיכנס לתוך העולם הזה ולחוות אותו בחלל. והנה הלו״ז: 22.10 > 20:00-23:00 | 23.10 > 13:00-16:00 | 26.10 > 21:00 יהיה גם אירוע במסגרת פסטיבל PAKOTEK, עם הקרנה (חלקית) בחדר הקטן וסט לייב שלי | 30.10 > 13:00 – מיצב + לייב סט | 31.10 > 13:00 – שיח גלריה

---

גלריה פומא
רח התנופה 6, קומה 2, קריית המלאכה, תל אביב