מסיבה בסלואו־מושן: גלריה FOMA לאמנות דיגיטלית

מי שרגילה להסתובב בקרית המלאכה אולי תופתע קצת כשתיכנס לראשונה לחלל של FOMA, גלריה למוזיקה אלקטרונית ואמנות דיגיטלית שנפתחה לאחרונה באחד ממבני התעשייה ברחוב שביל התנופה. לעומת שאר הגלריות, חללי התצוגה והסטודיואים שמאכלסים את המתחם, פומא מרגישה יותר כמו מועדון או בר אפלולי. היא חשוכה, בוקעת ממנה מוזיקה חזקה, ועל רוב הקירות מוקרנות עבודות בתנועה. הגלריה פועלת כרגע בעיקר בשעות הערב, ונפתחת לטובת מסיבות או אירועי אמנות מיוחדים – כאלה חד פעמיים וגם תערוכות שמכילות בתוכן סדרה של אירועים.

מאחורי FOMA (Fear Of Missing Art) עומד יוסטין גרינדאה (DJ Sleepyhead), ביום בעל חברה לאחסון בענן ובלילה די.ג׳יי, יוצר מוזיקה אלקטרונית ואספן תקליטים, סאונדמן ומעצב תאורה. את הגלריה הוא פתח בתום חיפושים של כשלוש שנים אחרי חלל מתאים. ״הרעיון היה להנגיש אמנות דיגיטלית איכותית, אקטיביסטית ובועטת״, הוא אומר. ״לא בהכרח כזו גנרטיבית או כזו שעושה שימוש ב־AI. המחשבה היא שמי שמגיע לכאן לבילוי לילי של כמה שעות, יכול גם לבלות את אותה כמות הזמן בחברת אמנות״.

לטובת הניהול האמנותי של החלל חבר גרינדאה ליואב רודה – אמן, יוצר ובמאי, שעוסק בעצמו בשנים האחרונות באמנות דיגיטלית. ״התחלתי את דרכי כבמאי בדגש על דוקו, למוזיקה ולתרבות״, הוא מספר. ״בעשור האחרון מרבית העבודה שלי ממוקדת בוויז׳ואלס למופעים, מה שמכונה VJ. יצרתי ויזואליה למופעים של פורטיסחרוף, משינה, איפה הילד, רוקפור ואחרים. החיבור למוזיקה תמיד היה נוכח שם, ועכשיו במיוחד.

״כשאני יוצר ויז׳ואלס להופעות, המוזיקה היא נקודת המוצא. אני יוצר פר שיר, פר אמן או להקה. במקביל, אני עושה לאורך השנים גם את האמנות שלי. התחלתי ביצירה של כל מיני סרטונים מוזרים, כשעוד לא היה לזה שם או הגדרה תחת המטריה של אמנות דיגיטלית. הגשתי אותם דרך קולות קוראים, ואחד מהם אפילו זיכה אותי בתערוכת יחיד בעיר בולטון באנגליה, בשנת 2013, שבה הצגתי גם צילום וגם וידיאו.

בחללי תצוגה קונבנציונליים, אנחנו כצופים שוהים מול עבודת אמנות משהו כמו 20 שניות. באירועים שאנחנו עורכים פה יש תחושה של השתהות, של שוטטות, הצופים חווים את החלל לאורך יותר זמן, וכך חווים גם את עבודות האמנות יותר לעומק

״בשנה שעברה הצגתי תערוכת יחיד בגלריה אורית ושדי בתל אביב, שבה הוצגו עבודות שבהן הטכניקה המרכזית היא צילום הקרנה: אני יוצר עבודה דיגיטלית, מקרין אותה (במציאות), על מצע או אובייקט מסוים – ומצלם את התוצאה.

״המקרן הוא אחד מכלי העבודה העיקריים שלי, לצד תוכנות מיפוי שממפות את ההקרנה ושולטות בעוצמה שלה. אני מייצר מיצבים שמכילים הקרנה – לפעמים הם מוצגים כשלעצמם, ולפעמים אני מתעד אותם בסטילס או בווידיאו״.

הודות לעיסוק האמנותי שלו נחשף רודה בשנים האחרונות גם לסצנות שונות של אמנות דיגיטלית, שמתרחשות במקומות שונים בארץ, לעיתים מתחת לרדאר, וגם להן הוא מתכוון לתת במה בפומא. ״הרעיון הוא לפנות בעיקר לאוצרים ואוצרות או לקבוצות של אמנים. בקרוב נוציא גם קול קורא, אבל גם הוא מיועד פחות לאמנים בודדים ויותר לקבוצות או שיתופי פעולה. המטרה היא להזמין לפה אנשים שעוסקים בתחום, שיכירו את החלל, את האפשרויות שטמונות בו, את המקרנים, ויציעו לנו תערוכות על בסיס כל אלה.

״בחללי תצוגה קונבנציונליים, אנחנו כצופים שוהים מול עבודת אמנות משהו כמו 20 שניות. באירועים שאנחנו עורכים פה יש תחושה של השתהות, של שוטטות, הצופים חווים את החלל לאורך יותר זמן, וכך חווים גם את עבודות האמנות יותר לעומק. זו אחת המטרות שלנו – לשפר את חווית צריכת האמנות״.

גם העיצוב של החלל, הקירות הצבועים בשחור והמוזיקה – הם כאלה שמשפיעים על חווית הצריכה של האמנות המוצגת. ״כשאתה נכנס לכאן אתה נכנס לבלק בוקס. לתחושה המעט־מועדונית הזו יש אסתטיקה מסוימת ואופי מסוים, והיא מאפשרת מצבי תודעה אלטרנטיביים. יש בזה משהו מדיטטיבי – כמו מסיבה, אבל בסלואו־מושן״.

״עוד עניין משמעותי הוא החיבור למוזיקה״, מוסיף גרינדאה. ״כשמקרינים עבודות וידיאו יש בדרך כלל ברקע איזה לחן של מכונת כביסה. פה בנאדם מגיע ומקבל סט של הדיג׳ייז הכי טובים. המוזיקה הופכת להיות רקע לווידיאו והווידיאו הופך להיות סוג של תפאורה למוזיקה – כך ששני הצדדים מרוויחים״.

בין אנלוגי לדיגיטלי

בשבועות מאז שפתחו רשמית כבר התקיימו במקום מספר אירועים, ולדבריהם של גרינדאה ורודה, הם עדיין לומדים את האפשרויות שהחלל מאפשר ואת הקהל שעבורו הן אטרקטיביות. נכון לעכשיו הוא פועל כשני ערבים בשבוע במסגרת של מסיבה שמתחילה בשעות הערב המאוחרות (22:00 ואילך); ובמקביל במסגרת של אירועי אמנות נקודתיים ושל תערוכות שכוללות מספר אירועים.

התערוכה הקרובה תפתח ביום חמישי הבא (23.7), באוצרותה של עדי קרליץ, תחת השם ״ליקוי חמה״. ארבעה אמנים – עמרי אלורו, איתן ברטל, ורה קורמן ודפנה AI – יציגו בה עבודות שבוחנות את נקודת המפגש שבין הסדר האלגוריתמי הנוקשה לבין הכאוס, האקראיות והמשחק. במהלך השבועיים שלאורכם תוצג, יתקיימו במסגרתה עוד אירועים, כולל אחד שיכלול שיח גלריה ויתקיים בשעות האור.

״יש מחשבה לפתוח את החלל לקהל של שוחרי האמנות שמגיעים לקרית המלאכה באופן קבוע גם בימי שישי ושבת בצהריים, אבל אנחנו עוד לומדים את הקהל שלנו. אם תהיה לזה הצדקה – נפתח באופן קבוע״.

בתוך החלל המרכזי, שבו עמדת הדיג׳יי והבר, עוד חדרון קטן יותר שמשמש כקפסולה מרוכזת יותר להקרנת עבודות. ״בזמן המסיבות התערוכות ממשיכות לחיות – הן מתקמפרסות לחדר הקטן, כך שכשאתה נמצא במסיבה יש גם גלריה בתוך המועדון״.

בתוך החדר הזה מוקרנים כעת חלקים מתוך מיצב וידיאו חדש של רן סלוין, שיוקרן במלואו לראשונה ב״בייס״ – אירוע שיתקיים בסוף החודש (30.7). בייס היא פלטפורמה חדשה למוזיקה אלקטרונית עצמאית הפועלת בתווך שבין המועדון, חלל התצוגה והאירוע החי. הפלטפורמה מבקשת להציג פרקטיקות אמנותיות הרפתקניות ולעודד מפגשים בין מוזיקה ניסיונית, עבודות חזותיות אימרסיביות וצורות חדשות של חוויה קולקטיבית. הבייס הראשון יכלול מסיבת השמעה לאלבומו החדש של סלוין Hyper Basic ואת מיצב הווידאו החדש, בן שישה ערוצים, לצד תקלוטים של אור מגל ואסף יהל מלוקה.

לשאלה איך בדיוק הוא מגדיר אמנות דיגיטלית, מסביר רודה שמדובר בכזאת ש״בלב שלה היא מבוססת תוכנה – בין אם זו עבודה שממש מתוכנתת על ידי קוד, או כזו שעושה שימוש מסיבי בתוכנות דיגיטליות. גבולות הם לא העניין שלנו במקרה הזה, כל מה שהוא וידיאו ומדיה הוא אמנות דיגיטלית, ואם יש הצדקה אנחנו נציג גם צילום ואפילו פיסול. הרעיון של המקום הוא לחבר בין דברים, לא להפריד ביניהם״.

אחד המהלכים שרואים יותר בתקופה האחרונה, אומר רודה, הוא היציאה של הדיגיטל אל העולם הפיזי. ״זה מעניק איזשהו טוויסט מעניין. אנחנו מצד אחד שבעים מהמסכים, ומצד שני יש כל כך הרבה תוכן איכותי שנוצר באופן דיגיטלי וכל כך הרבה אמנים שמחפשים במה. כשהיצירות יוצאות מעבר למסך, אל הקירות והחלל, הן כבר מקבלות אופי אחר. ברגע שמשהו מוקרן על קיר יש לו אינטראקציה עם המרחב ועם הקהל.

״בנוסף, אפשר לראות שלמרות שדברים הולכים ונעשים קלים הודות לטכנולוגיה, יש תחושת מיצוי מהירה של השימוש בכלים הטכנולוגיים, והרבה אמנים שדווקא חוזרים לאנלוג, כמו שקורה במוזיקה עם תקליטי הוויניל. השילוב שמגיע מתוך הניגוד הזה שבין האנלוגי לדיגיטלי – הוא הרבה פעמים מעניין יותר מהדיגיטלי כשלעצמו״.

---

FOMA – גלריה לאמנות דיגיטלית ומוזיקה אלקטרונית
שביל התנופה 6, קומה 2, תל אביב