נכון למועד כתיבת שורות אלו

מאז יום ראשון אני משתדל לקרוא בעיון את כל מה שמתפרסם על מה שקרה ביום שבת בלילה.

אני מנהל עם הפרסומים האלו יחסים מורכבים, קצת כמו תאונת דרכים בצידי הדרך, או כמו סצינה מפחידה בסרט אימה. מצד אחד – אי אפשר שלא להאט ולהציץ, מצד שני – אני יודע שזה לא יעשה לי טוב. פשוט דיכאון. ולא ששאר העמודי החדשות מעוררים שמחה.

אבל אני קורא. וקורא. וקורא.

ואז אני שם לב, שאחד המשפטים שהכי חוזרים על עצמם בכל הכתבות, הוא גרסה כזאת או אחרת של “נכון למועד כתיבת שורות אלו”.

משפט שהסאבטקסט שלו הוא כמיהה, תקווה, שאיפה, שאולי בין מועד הכתיבה לבין הפרסום בעיתון משהו יקרה. ובאופן ספציפי, אולי עד שמישהו יקרא את הטקסט, ימצאו את הרוצח. לא שאני לא חושב שלא צריך למצוא אותו, אבל אז מה? מה נדע שלא ידענו קודם? מה, האם פתאום נהפוך לחברה נחמדה, מסבירת פנים ומנומסת? העולם יהיה יפה יותר? אז זהו שלא. אנחנו חיים בחברה שהופכת מיום ליום, משבוע לשבוע, אלימה יותר, גזענית יותר, כוחנית יותר. ומי שלא מבין את הקשר בין התעללויות בצבא, גירוש פליטים, רצח של הומואים – ועוד ועוד – עושה לעצמו את החיים קלים.

נכון למועד כתיבת שורות אלו המצב לא משהו. לא מזהיר בכלל.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, מחר, יום שבת, בשעה 20:30, תתקיים עצרת תמיכה, זיכרון והזדהות, בככר רבין. אני מתכוון להיות שם. מקווה שגם אתם.

– – –

ואם לגנוב מאייל גרוס את החלק השני של הפוסט שלו שפורסם 2 דקות לפני: הדבר שהכי עשה אותי אופטימי וגרם לי אושר השבוע, זו הכתבה מהארץ של היום עם בני הנוער הנפלאים האלו, שאני כל כך גאה בהם. וגם בתמי ריקליס שכתבה את המבוא הנפלא לרשימה הזו.