אחד אוסף עלה ברחוב, השני מרים פרח, השלישי קונה תכשיט ב-10,000 דולר

כשהתחלתי לכתוב על עיצוב בגלריה לפני שנתיים, גיליתי יום בהיר אחד שאני אמור לכתוב גם על עיצוב תכשיטים. לתומי הייתי בטוח שמי שאמור לסקר את התחום זה כתב האופנה, שבטח יותר שוחה בתחום ממני. מהר מאד הבנתי שהטכניקה והחומרים אכן עקרוניים, אבל מה שבאמת מעניין אותי זה שאלות שמעסיקות גם תחומי עיצוב אחרים כמו קומפוזיציה, אסתטיקה, מקוריות והסיפור מאחורי העבודה או הסיפור מאחורי המעצב.

השאלה האם התוצרים של עולם הצורפות שייכים לעולם העיצוב, האמנות או האופנה ממשיכה להעסיק אותי. זו גם הייתה אחת השאלות שעלו סביב השולחן ברב שיח שהפגיש שלושה ראשי מחלקות לצורפות בארץ: עינת לידר מבצלאל, שרון קרן משנקר וסיגל ליפשיץ מתל חי.

זו הפעם השלישית שנערך מפגש מסוג זה. מי שרוצה לעקוב אחר מהלכו יכול לקרוא על כך בכתבה שהתפרסמה היום בגלריה. המפגש הראשון התקיים לפני כשנה ובו השתתפו ראשי מחלקות לעיצוב תעשייתי. המפגש השני התקיים לפני כחמישה חודשים ובו השתתפו ראשי מחלקות לתקשורת חזותית.

לאחר שעה של דיון שהתנהל על מי מנוחות, היה רגע אחד שבו התעוררו הרוחות. במשך יותר משעה עלו מסביב לשולחן מושגים כמו עיצוב, חומר, טכנולוגיה ומסורת, והכל היה שלו ומאופק עד שעלתה לדיון שאלת הרלבנטיות של תחום הצורפות במאה ה־21, והעניין שיש לציבור הרחב בישראל בתחום. ״זאת שאלה לא פשוטה שנכונה ללא מעט תחומים אחרים״, אמרה לידר, והוסיפה, ״החוג ללימודי אפריקה באוניברסיטה העברית נסגר, אז אולי אפריקה לא מעניינת? שליש מאוכלוסיית העולם, אולי הם לא מעניינים?״.

״אין מה לעשות, אנחנו חיים במדינה מיליטריסטית, שמשקיעה בבטחון ולא בתרבות״, המשיך קרן. ״זה בדיוק כמו קול המוזיקה, אין סיבה שזה יעניין את כולם. אנשים צורכים צורפות כל הזמן ברמות שונות: אחד אוסף עלה ברחוב ושם אותו בראש, השני מרים פרח ושם אותו בדש, השלישי נכנס לחנות וקונה תכשיט ב־10,000 דולר. אנחנו חלק מהתרבות המקומית, חיים ועובדים כאמנים, כמורים וכמחנכים, כחלק מדיאלוג תרבותי״.

שאלה אחרת שהעסיקה אותי, ועניין אותי לשמוע מהדוברים את התייחסותם, היא העיסוק בקראפט בעידן הדיגיטלי, ענין לא ברור מאליו בכלל. ״לאנשים יש היום צורך בחפצים אמיתיים, שאפשר לגעת בהם, שכשאתה נוגע בהם אתה חושב על הזמן שלקח למישהו לעשות אותם״, אמרה לידר.

״הקראפט הוא נשמתו של היוצר דווקא בעידן הווירטואלי. אתה צריך לראות איך הסטודנטים בשנה א׳ כל כך מאושרים כשהם מביאים את העבודות שלהם, את הדברים הראשונים שהם ארגנו והלחימו. כשאתה יוצר בתחומי הטקסטיל, הקרמיקה או הצורפות, הנגיעה בחומר מייצרת תוצרים שלא היו צפויים קודם לכן, טמון בכך הרבה חידוש. אתה אף פעם לא נוגע בחימר באותה צורה, אתה אף פעם לא מכה בפטיש באותה צורה״.

קרן המשיך: ״גם בעידן הוירטואלי אנשים עדין קשורים לחומר – הם אוהבים לאכול, אוהבים לבשל, אוהבים להתלבש. אנחנו מכירים את החשיבות של נגיעה בחומר כתפיסה להבנה של העולם העיצובי – ניסור, הלחמה או לישה – זה לא משנה״.

״צריך לזכור שמשמעות המלה צורפות היא צירוף של חומרים, זו משמעות המקצוע שלנו״, אמרה ליפשיץ. ״הטכניקות הקלאסיות הן אלף־בית של הכל. כמו באמנות – מי שלא יודע לרשום לא יכול לצייר או לפסל.

״אנחנו מנסים להחיות ולשמר את הטכניקות הישנות ולחבר אותן עם החיים ועם הטכנולוגיות הכי עכשוויות. מובן שאף צורף אינו יכול לעבוד בלי ידע ויכולת עיצוביים. אנחנו לא מגדלים מישהו שיודע רק לנסר וגם לא רוצים לגדל רק מישהו שיודע לנסר. העיצוב והטכניקה הם שני דברים שאי אפשר להפריד ביניהם״.

– – –

לכתבה בשלמותה