איך זה מרגיש

זה קרה בסך הכל לפני חצי שנה‫ פחות או יותר.‬ היו כאלו שהכירו את שמה של פרופ’ אווה אילוז לפני כן, אבל עד אז השם שלה היה פחות מוכר‫ לציבור הרחב.‬

ואז, לפני חצי שנה, היא התחילה לפרסם בקביעות בחלקים השונים של עיתון “הארץ” ‫(‬אני מניח שלא באמת צריך פה גילוי נאות שאני עיתונאי ב”הארץ”‫,‬ נכון‫?). מהר מאד הפרסומים האלו הפכו אותה לאחת האינטלקטואליות הכי חשובות בישראל. ולא שזה הפתיע – כבר ב-2009 אילוז זכתה לכבוד יוצא דופן כשהוכתרה על ידי העיתון הגרמני הנחשב “די-צייט” כאחת מתריסר הוגים ואישים שצפויים להשפיע על עיצוב המחשבה של העולם העתידי.

‎‫במדור הדיעות של הארץ אילוז כותבת על עניינים אקטואלים יותר. במוסף ספרים היא מפרסמת מדי חודש טור קבוע שעוסק בכל פעם ברגש אחר. ‬הטור האחרון שלה עסק בקנאה, ועל הטור המופתי הראשון שעסק באכזבה, כתבתי בעבר בבלוג.

במוסף הארץ היא כתבה על מנגנוני האפלייה האתנית בישראל וניתחה את מקורותיהם בשיח, בחשיבה הלאומית ובהקשרים חברתיים, מעמדיים ומגדריים, תוך שהיא מפנה את הביקורת שלה לתרבות המזרחית והאשכנזית‫, מה שלא עשה לה חיים קלים כשהיא זוכה לתגובות ביקורתיות משני הצדדים.‬ לאחר מכן היא כתבה על המרכזיות של השיח הפסיכולוגיסטי בחברה המערבית והישראלית ועל ההשפעה שלו על תהליכים חברתיים‫.‬ וגם כאן, דבריה זכו לתגובות רבות – לא תמיד ענייניות – כמו למשל התגובה העוינת של שלושה מחברי החברה הפסיכואנליטית בישראל. בהקשר זה מומלץ לקרוא את את התגובה המבריקה של אילוז לשלושה ביום שישי האחרון, שפורסמה במוסף תחת הכותרת הסוציולוגיה נגד הפסיכולוגיה – סיבוב שני (ומשם גם לקוח האיור שבראש הפוסט של יעל בוגן).

– – –

ולמה אני מספר את כל זה? כי ביום שלישי הקרוב בשעה 20:30 תתארח אילוז במפגש התשיעי של פורטפוליו לייב שייערך בבית העיר, ביחד עם זוכת פרס אנדי לשנת 2012, הצורפת שירלי בר-אמוץ, ופרשן האופנה של עיתון הארץ, שחר אטואן. המפגש יעסוק הפעם בתפקידם של זיכרונות שנמחקו, של רומנטיקה ושל נוסטלגיה בתרבות החזותית המקומית; בסוגיות של זהות מקומית ובערכים החברתיים שמפעילים את מנגנוני האפליה האתנית בישראל, ובהשפעתו המכרעת של השיח הטיפולי הפסיכולוגי על חיינו ועל תפיסת הזהות שלנו.

ונדבר גם על רגשות, ולמה היא עוסקת ברגש.

– – –

הפעם הראשונה שבה פגשתי את אילוז באופן אישי הייתה בתחילת 2011, כשראיינתי אותה לכתבה למוסף שעסקה בשאלה מה אנחנו יודעים על בני הזוג שלנו. אז זכיתי להתרשם מיכולת הניתוח יוצאת הדופן שלה ומהאישיות הכובשת שלה. לקראת סוף המפגש דיברנו על שני קטבים שקיימים בזוגיות, הריגוש והנוחות. כך הסתיימה הכתבה, בדבריה של אילוז, שמעניין לקרוא שוב דווקא עכשיו:

“יש שני דחפים בסיסיים לנפש – הריגוש והנוחות. כולנו היינו רוצים נוחות, אבל היא תוצאה של התרגלות לחדש. כשיש משהו חדש, כשאנחנו נורא מאוהבים, רמת הריגוש מאוד גבוהה וקשה לשמור עליה באותה רמה כל הזמן. כשרמת הריגוש יורדת, היא מגיעה לנוחות, אבל זה מסתיים הרבה פעמים בשעמום. נורא קשה לשמר את הנוחות כמשהו טוב, ואז כשמגיע השעמום מגיע הרצון לריגוש החדש”.

מה הפתרון?

“אני לא רגילה לחשוב על פתרונות, פסיכולוגים עושים את זה טוב יותר ממני. אני רק יכולה להצביע על מצבנו הקיומי. התשובה שאנו נותנים כיום לשאלת משמעות החיים, עוברת לרוב דרך אגירה של חוויות מרגשות: אם זו אהבה רומנטית, ספורט אקסטרים, התעמלות ספינינג, חופשה כיפית, מועדוני סקס, סרטי קולנוע או הופעה של ליידי גאגא; כל אלו חוויות מרגשות, יש הרבה אפשרויות לעיצוב סגנון חיים וזהות. כיום, חלק גדול מתחושת הקיום שלנו הוא במעבר מחוויה מרגשת אחת לשנייה. שעמום נתפס כסימן לכישלון, אין לנו כלים תרבותיים להתמודד עם שעמום, חוץ מיצירה של חוויה מרגשת חדשה. זה המנגנון הבסיסי של תרבות הצריכה. הרגשות שלנו ותרבות הצריכה מחזקים זה את זה”.

ובכל זאת, עצה לסיום?

אילוז מחייכת ואומרת, “תאהב את השעמום שלך”.