כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

ירון שין: הפקודה שאני הכי אוהב היא קופי־פייסט

הבוקר התפרסמה בגלריה כתבה שלי לציון 100 שנה לרדי-מייד. המרואיינת הראשונה בכתבה היא רותי דירקטור, אוצרת התערוכה "מן המוכן – 100 שנה לרדי־מייד", שאירוע הפתיחה שלה יתקיים ביום שבת במוזיאון חיפה לאמנות. דירקטור דיברה על הרדי-מייד באמנות, וכצפוי זה היה מאד מעניין. ברשותכם אתעכב פה לרגע דווקא על המרואיין השני – ירון שין (ג'ובוי), ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה (בהערת שוליים אני רק אגיד שזה מאד נחמד לכתוב את השם שלו בצמוד לתואר הזה, אני מאד סקרן לראות מה הוא יעשה שם).

ולמה אני רוצה להתעכב על הדברים שלו? כי היה בהם משהו מאד רענן ומשכנע בכל הקשור לתחום העיצוב (ולא שזה היה מפתיע. הנה לדוגמה הפוסט שפרסמתי אחרי הראיון שלי איתו בשנה שעברה)

נתחיל בהצהרה שמופיעה גם בראש הפוסט: הפקודה שאני הכי אוהב היא קופי־פייסט. כמה מעצבים תשמעו שמצהירים שהם הכי אוהבים פקודה שהמשמעות שלה היא העתקה? אחרי הכל אנחנו עוסקים בתחום שהחדשנות והמקוריות הם שני ערכים מובילים. ויש עוד. הנה כמה מהדברים שהיו לו להגיד בהקשר של רדי-מייד, תהליכי יצירה וזכויות יוצרים.

– – –

"גם כשאנחנו מלמדים באקדמיה וסטודנט רוצה לעשות עבודה עם יצירת אמנות של מישהו אחר, אנחנו מנסים לבלום אותו. אנחנו מדברים על גניבות, על איפה מתחילה ההשפעה ומתחילה הגניבה, מזכירים שדושאן עשה את זה קודם וכן הלאה".

איך זה משפיע עליך?

"זה משליך על מה שאני עושה ביום־יום, על איך שאני עובד עם החומרים שלי. אני מאמין שאחד הדברים היפים שהרדי־מייד עשה הוא סיוע להתפתחות העיצוב. כשאני גומר לעצב בעבור לקוח שמשלם לי כסף ולוקח חלקים וחתיכות מאותה עבודה ומגלגל אותם הלאה ללקוח אחר, ברור לי שמבחינה משפטית הוא יכול לעשות לי המון בעיות. אני רוצה להגיד שמבחינה מוסרית, הייתי שמח שהאנשים שעובדים אתי ימחלו על כבודם וישמחו על האבולוציה. זה כמעט כמו להאשים את ג'ון לנון שהוא השתמש באקורדים שלו שהוא אהב בכמה שירים, ואני לא משווה את עצמי לג'ון לנון כמובן.

"אנחנו חיים בעולם שמכמת תכנים למספרים ולערכים. ואז, יבוא יום ושופט יצטרך להחליט אם זה הסגנון שלי או שזו גניבה מעבודה שעשיתי ללקוח לפני שלושה חודשים. אין דבר יותר יפה ומעניין מלראות אבולוציה שצומחת לאטה, שיושבת על היסטוריה של אלפי תיקיות וחומרים שנולדו בהארד־דיסק שלי לאורך השנים ופשוט מתפתחת. גם כיום אני מוצא חתיכות של עבודות שלי כסטודנט בעבודות שאני עושה. עד היום לא חשבתי לקרוא לזה רדי־מייד, אבל אני חושב שזה בדיוק זה".

אבל זה לא בדיוק כמו לקחת עבודה של מישהו אחר ולעבוד עליה.

"יצא לי לעבוד בעבודות רמיקס עם מעצבים אחרים. יש את הרגע שבו אתה משחרר את העבודה שלך ומישהו אחר עושה אתה מה שהוא רוצה: פורם אותה, עושה משהו חדש, והתוצאות הרבה פעמים הרבה יותר טובות. זה לא היה יכול לקרות בלי המקור, אם היוצר החדש היה צריך לדמיין את העבודה שלו לבד. זה מאפשר לנו לשחרר את האגו ומאפשר למקצוע להתפתח".

גם בעידן הדיגיטלי שבו הכל פרוץ?

"העידן הדיגיטלי הביא את הרדי־מייד לנגישות שאין כדוגמתה. הכל נגיש בפורמט דיגיטלי ואפשר לעשות בו פלאים ונפלאות: לפעמים לכסח את המקור ולפעמים לעשות בו שינויים קטנים ששומרים על הזהות המקורית. זה פנטסטי בעיני, אני מת על זה, אני נורא אוהב שזה קורה. אם מישהו יקח עבודה שלי ויקרע אותה לגזרים ויעשה עבודה טובה יותר, אני אקבל את זה כמחמאה, בטח לא ארדוף אחריו עם עורך דין בשעת לילה מאוחרת.

"בסופו של דבר, אין היום עבודה אחת שלי שהתחילה מדף לבן. אני תמיד מתחיל עם משהו, עם ארסנל של חומרים שאתה אוהב, שהם שלך, של מישהו אחר: חתיכת סאונד, עלה מצולם, איור של מישהו, ואז אתה מתחיל לבנות את העבודה. הפקודה שאני הכי אוהב היא 'קופי־פייסט', שמביאה משהו רנדומלי ולא צפוי. 'בום', קורית התפוצצות של זיקוקים כל כך מרגשים ומרעננים שאני באופן אישי הכי מתחבר אליה".

– – –

ללא ספק מעורר מחשבה (ושוב, פה נמצאת הכתבה במלואה).

– – –

ובכל זאת מילה על התערוכה, ועל העבודה של בתיה שני שנמצאת בראש הפוסט. נתחיל בזה שאני מאד ממליץ לבקר בתערוכה: יש בה חוש הומור וקלילות שנדיר למצוא בתערוכות היסטוריות וחמורות סבר. ויש בה כמה עבודות ממש מקסימות, כמו זו של שני. בדומה לאמני דואר (mail art) שפעלו בשנות ה-60 וה-70, שני מנצלת אף היא את המרחב הפתוח והדמוקרטי העומד בפני כל מי שקונה מעטפה ובול וממלא אחר כללי כתיבת כתובת. היא רוקמת ומציירת על מעטפות, ואז שולחת אותן לנמענים בדויים ולכתובות מפוברקות ברחבי העולם, תוך שהיא מקפידה לרשום את כתובתה. כך היא מבטיחה שהמעטפות תחזורנה אליה, לאחר שהכתובת הבדויה לא תאותר.

תוך ניצול אחד השירותים העממיים והזולים האחרונים העומדים עדיין לרשותנו בעולם דיגיטלי ומופרט, היא מייצרת  התנהלות אמנותית חובקת עולם. עד כה צופיה היו דוורים ופקידי דואר, אנשים שמתפקידם לבחון בתשומת לב את המעטפות, למיין אותן ולשגר חזרה לשולח. "להחזיר לשולח" או "אין רחוב כזה בחיפה" מחתימים פקידי הדואר על המעטפות ואגב כך מוסיפים איבר חזותי נוסף, גם אם ביורוקרטי, למכלול המרכיבים שעל המעטפה.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden