כל מה שחשוב ויפה

ירון שין לא מאמין במגבלות

הבוקר התפרסם בגלריה ראיון שערכתי עם המעצב ירון שין, הידוע יותר בכינויו Jewboy, לרגל צאתו לאור של ספר שעיצב ביחד עם תום רזניקוב שעניינו עשור לקבוצת האמנים סלונה. עיקר הספר כולל ״רמיקסים״ – כ־100 עבודות חדשות שיצרו רזניקוב ושין מעבודות שיצרו חברי הקבוצה לאורך השנים, שמה שמדהים בכל הסיפור זה הוויתור על האגו ועל הקרדיט של היוצרים. התוצאה, כפי שאפשר לראות, מרתקת:

אבל מעבר לסיפור של הספר, אני חושב שיש בראיון כמה דברים שכל מעצב צריך לקחת לתשומת הלב. יוצרים רבים אוהבים לכנות את עצמם מולטי־דיסציפלינרים, להציג את עצמם כמי שיוצאים מהקופסה, אבל מעטים הם באמת כאלה. שין הוא כזה. לא משנה מה הפרויקט שהוא עובד עליו – עיצוב תדמית ארוכת שנים לפצ׳ה קוצ׳ה, עטיפות של ספרים ותקליטים – בדרך כלל להרכבי ולהוצאות שוליים – עבודה עם צלמים ומעצבי אופנה או פרויקטים אישיים, הוא תמיד מדלג בין כלי עבודה ותחומים והתוצאה כמעט תמיד מעוררת השתאות ועומדת בפני עצמה, גם במנותק מהלקוח המזמין.

כשדיברתי איתו על המעבר בין תחומים ועל השימוש המגוון שהוא עושה בצילום, איור, סאונד, תנועה ועוד, זה מה שהיה לו להגיד:

״אני לא צלם אבל זה לא משנה. אני לא מפחד להחזיק מצלמת סטילס, מצלמת וידיאו, עיפרון, להתעסק בכלי אנימציה, בעריכה או בסאונד. יש לי מטרות והאמצעים פחות חשובים. כשהתחלתי את התואר השני בהולנד לא היה לי מחשב, כי הוא עוכב בדרך מישראל, אז עבדתי עם לטרסט. אני יכול לעצב גם עם שרטוטית, אם צריך. אני לא מאמין במגבלות, לא טכניות, לא דיסציפלינריות ובטח לא של יכולת או הכשרה. ההוא למד לעשות טיפוגרפיה, ההוא למד לאייר הדברים האלו לא מעניינים אותי. אני אסתדר עם מה שיש. אם יוצאים צילומים גרועים נעבוד עם צילומים גרועים ונוציא את המקסימום״.

לא יודע מה איתכם אבל אני מפחד.

זה לא ברור מאליו לעסוק בתחומים שלא למדת, שלא הוכשרת אליהם, שאתה לא שוחה בהם. זה בטח לא ברור גם להסתדר עם מה שיש ולהגיע לתוצאות מרשימות כל כך. נכון שיש תחומים אחרים שאני לא מפחד בהם, ועדין, משהו פה גרם לי לעצור לרגע ולחשוב על עצמי איפה אני כן מפחד ואיפה לא, וזה לא דבר שקורה הרבה, שמרואיין אומר משהו שגורם לך לעצור לשניה ולחשוב על חיים שלך.

לקראת סוף הראיון יצא לנו לדבר על עבודת המעצב, הקשר עם הלקוחות, הטוטאליות מול החיים הפרטיים, על גבולות, ועוד – כשכל הזמן אני חושב גם פה על עצמי בסיפור הזה.

״הספר הזה ליווה את החיים שלנו במשך חצי שנה והוא מסמן בעבורי את השאיפה לאידיאל שבו אתה הופך לישות אחת עם העבודה שלך ועם מושא העבודה שלך", הוא אמר. "העבודה על הספר הופכת להיות הבן זוג שלך, האוכל שלך, הבילוי שלך, החוויה הסוציאלית שלך. אתה חי ומדבר כל הזמן עם האנשים האלו, אתה בתוך התחתונים שלהם ואתה יודע עליהם לפעמים יותר מכל אחד אחר״.

נשמע קצת מלחיץ, אמרתי בתגובה (אולי כי זה הכי לא אני. זה לא שהעבודה באופן כללי לא משתלטת לי על החיים אבל איפה שמים את הגבול?)

״זה כמו להיות חבר בלהקה״, הוא המשיך. ״אתה צריך להיות מוכן לחיות בדרכים, שהמוסיקה והלהקה תיכנס לך לתוך החיים ולא תיתן לך מנוחה. זה יכול להתיש לפעמים. אני עובד בבית והילדים שלי, בת הזוג שלי, תמיד מעורבים, יש להם מה להגיד, לפעמים הם גם עושים משהו. זה לא תמיד קל, יש מקומות שזה יכול להוציא אנשים מדעתם, ועדיין, כשעבודות כאלו קורות אני לא חושב עליהן במושגים של עבודה. זה אמנם לא שלי אבל זה ממש אני. אני לא יודע מה רע ומה טוב, אני לא יודע אם אני יכול להמליץ לאנשים לעבוד ככה, אבל בחלק גדול מהמקרים זה מה שקורה״.

אז מה עם כסף, שאלתי.

״האספקט הכלכלי מעולם לא היה שיקול, לא התייחסתי אף פעם לג'ובוי כאל מנוף כלכלי. הדבר היחיד שעניין אותי היה שהעשייה תהפוך למשותפת; שליוצר ולי יהיה דיאלוג שמסיר מעל העבודה את הכותרת של ׳נותן שירות׳. אז נוצר היפוך תפקידים שבו אני מתייחס לעבודה הזו כאילו היא שלי, כאילו אני הלקוח, ואני משתף את השותף שלי בהתלבטויות ויוצר סיטואציה ששנינו עובדים בשביל עצמנו״.

זה נשמע כמו משפט שרק מי שיש לו כסף יכול להגיד, אמרתי.

״אין לי כסף עודף אבל לא חסר לנו כלום. אני חי בדירה שכורה בתל אביב עם המשפחה שלי, אין לנו בחנייה מכונית מפוארת, אני נוסע באופניים וחי חיים צנועים. אני נהנה מכל רגע ממה שאני עושה; זה הכי חשוב. כסף הוא לא השיקול שלי לקבל עבודה למרות שברור שהמרכיב הזה עולה מיד ונכנס למעגל, אבל מרגע שהעניין הוסכם, אני מזיז את הכסף הצדה ולא סופר שעות. עובדה שאני מצליח לפרנס אשה ושלושה ילדים בחיים רגילים ונורמלים. בסופו של דבר גם בתחומי התרבות יש כסף ויש תקציבים. הם אמנם לא אדירים אבל הם מאפשרים לי לעשות את מה שאני רוצה לעשות. אני מאחל לנו ככה כל החיים״.

המחשבות עדין מהדהדות. הנה הראיון המלא.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

6 תגובות על הכתבה

  1. עודד

    תענוג של ראיון

    1. yuval saar

      תודה! כיף לשמוע

  2. טרי

    במילה אחת, מקסים.

    1. yuval saar

      תודה גם לך. הוא באמת משהו יוצא דופן

  3. שירה

    לפני כמה שנים, כשהייתי בתיכון, שלחתי ל-Jewboy מייל עם מספר סריקות של רישומים שציירתי בהשראת העבודה שלו. כמה שבועות אחרי כן, קיבלתי ממנו מעטפת דואר מלאה בגלויות מקסימות שיש לי עד היום. אני חושבת שאז הבנתי שיש פה מישהו שבאמת אוהב את מה שהוא עושה. תודה!

    1. yuval saar

      הוא באמת סיפר לי שלפעמים שולחים לו קורות חיים או בקשות לאינטרנשיפ מרחבי העולם ושבתגובה הוא שולח גלויות שלו. כיף לדעת שזה באמת קורה
      ותודה בחזרה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden