איור עכשיו. מפגש 73: טימור דברה

לאחר שסיימה את הלימודים, פתחה המאיירת טימור דברה ביחד עם יואב שביל ועמרי בראל בנגריה נטושה בפלורנטין את ״בית הבתים״, שפעל בין השנים 2008-2011. הבית תפקד כמרכז תרבות ויצירה, בית לתרבות אלטרנטיבית, והפעילות שהתקיימה בו כללה ערבי במה פתוחה למיצג, פרוזה, שירה, קולנוע עצמאי ומוסיקה. ״הרעיון היה לנסות לאפשר סגנון חיים שמאפשר לנו בחירה בכל מה שאנחנו עושים. גרנו בקומה העליונה והקומה התחתונה הייתה מעין בית פתוח״, מספרת דברה, בת 31, בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2008).

״אחרי שהבנו שחסרה לנו מסגרת, הקמנו את הצ׳וג (שיבוש של המילה חוג), קולקטיב של אמנים, מאיירים ומעצבים צעירים שנפגשים על בסיס שבועי. פעם בשבועיים עשינו ערב שנקרא הממשלה, במה פתוחה שבמשך שמונה דקות יכולת לעשות מה שאתה רוצה – מוזיקה, פרפורממס, תיאטרון, וידאו וכן הלאה. אלו היו השנתיים הראשונות אחרי בצלאל. זה בנה את עצמו תוך כדי, עשינו ארט למסיבות בשיתוף עם עוד הרבה אנשים ועוד״. מאז איירה דברה בין השאר למגזין עיניים, לגלובס ולהארץ. בשנה שעברה החלה את לימודי התואר שני בתקשורת חזותית בהתמחות איור ב-RCA שבלונדון.

״לצד העבודה המסחרית היה לי חשוב לקיים או למצוא מסגרת שתאפשר חופש יצירתי וסביבה מפרה. לכן הקמנו ותחזקנו את הצ’וג, ולכן שמחתי לקחת חלק במיזמים ופרויקטים כמו מגזין אנטייטלד, בגרסא המאויירת ובמגזין סקרול. כשהתחלתי בקריירת פרילאנס עבדתי במקביל גם בחצי משרה בפילטרנט, היה לי חשוב לאזן את מרחב הפעולה שלי כיוצרת עצמאית, עד שהתחלתי להרגיש שאני יודעת איך החיים שלי ייראו, והבנתי שאני עוד לא רוצה להיות שם, אני רוצה שינוי. איור אדיטוריאלי לא מספק לאורך זמן, חיפשתי מקום שאני יכולה למצוא את העניין היצירתי שלי מחדש.

״אז החלטתי ללכת לאר-סי-איי. בתזה עסקתי באמנים דיגיטלים שמתעסקים ביצוגים של גוף, במגע באמנות דיגיטלית, איפה שאין מגע בעצם. יש את הפער בין החומר לדיגיטלי ואני מתחברת במאה אחוז לשני הצדדים. כיום העולם הדיגיטלי הוא עוד חלק מהעולם הפיזי. זה כבר לא או זה או זה. העולם הדיגיטלי הוא כמו אקסטנשן של הגוף״.

״הדבר הכי גדול שקורה לי כמי שיוצרת בתרבות הזאת, נהייתה לי מין תופעת לוואי שכל מה שאני רואה בא לי שיזוז קצת. כל כך בקלות אתה יכול לעורר דברים לחיים, אני ממש רוצה לעשות את זה. בגלל זה אני אוהבת את מה שקורה עם סקרול מגזין. זו לא אנימציה, אבל מאיירים מזיזים דברים וזה מרחב חדש ומרגש. זה המקום שמושך ומגרה אותי.

״מבחינת שיטת העבודה שלי אני בדרך כלל יוצרת, מציירת, גוזרת ומדביקה במרחב הפיזי, ואז הופכת את הכל לקולאז׳ דיגיטלי. אני לא חושבת שיש לי סגנון שלי, יש לי רצון לשלב מדיות. יש לנו את האופציות האלו יותר בקלות – לדוגמה, לעשות ציור ולהקרין עליו ולייצר מזה סרטון גיף. זה בעיקר כיף״.

״בקולג׳ החוויה הלימודית מאד פתוחה ומאד אישית. זה בעיקר פיזית להיות שם: הדבר הכי משמעותי זה שיש סטודיואים בבית ספר, אתה נמצא שם כל הזמן, פשוט עובד. עוד יותר משמעותי זה בית הספר עצמו שמביא המון מרצים וסדנאות כל הזמן, מכל המחלקות: אתה חשוף להכל, ויש לך אופציה ללכת כל הזמן להקשיב, לדבר ולחשוב. זה משמעותי יותר מהמהחלקה עצמה, זו סביבה מגרה שמפעילה אותך ומעשירה אותך. וזה בלונדון… אתה מרגיש שאתה במרכז העניינים, חשוף להרבה דברים שקורים בזמן אמת״.

״לעומת התקופה שבה סיימתי את הלימודים, יש היום באיור פריחה ושפע, ריבוי סגנונות ויכולות ביטוי וזוויות חדשות. אין קאנון אחד, או לפחות יש פירוק של קאנוניות, יש מקום לעניין ולהרבה יוצרים פשוט להיות מה שהם בתוך זה ולא לנסות להיות משהו שהם לא בהכרח. בינתיים בארץ זה בא לידי ביטוי בעיקר בתוך התחום, זו שאלה טובה למה זה לא יוצא החוצה. אולי זה באמת עוד רגע ׳שם׳.

״בלונדון נותנים לאיור הרבה יותר משמעות, זמן, ומכבדים את התחום והמקצוע. קורה פחות שיש ארט דירקטור שרוצה ככה או ככה, הם מחפשים אנשים שיש להם סגנון שהם רוצים להשתמש בו. יש גם תקציבים יותר גדולים שמאפשרים מחקר מקיף יותר, אתה רואה את זה. זה הבדל של שמים וארץ, זה באמת לתת קרדיט לאנשים, ללקוחות ולעצמך״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.