Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
בראשית הפרויקט נמצאת הכמיהה לטריטוריה: ״לכודים ברשת״ במרכז לאמנות עכשווית
ביום חמישי הקרוב (ה-5/3) יושק במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב פרויקט מסקרן במיוחד: ״לכודים ברשת״ (Captive Portal), פרויקט אוצרות וירטואלי תלוי מקום שמבוסס על רשת WiFi בתוך המרכז. אוצרי הפרויקט – יואב ליפשיץ, טל מסינג, ואוצרת במרכז לאמנות עכשווית, חן תמיר – מכנים את ״לכודים ברשת״ כ״קיר חמישי״ דיגיטלי: כמו קיר גלריה, גם הוא ניתן לצפיה על ידי מבקרי הגלריה בלבד בביקורם במרכז. אולם, לעומת קיר רגיל, הצפייה בו תתאפשר באמצעות המכשיר הסלולרי או המחשב של המבקר. הפרויקט יחנך עם עבודה חדשה מאת האמנית missdata (צילה חסין), שבוחנת את השינויים שמחוללת הדיגיטציה המואצת בתרבות העכשווית.
ביקשתי ממסינג וליפשיץ שיספרו על הפרויקט, על המוטיבציה האמנותית שעומדת מאחוריו, על האמנות שמעניית אותם להציג, למה להגביל אותה רק למבקרים במרכז, איזו חוויה הם רוצים ליצור אצל המבקר, ואיפה הגבול בין התחכמות למביני עניין, שבקיאים בתיאוריה ובפילוסופיית רשת, לבין אמנות מעניינת שאומרת משהו חכם, או שסתם מרגשת.
Yoav:
הי
Tal:
הי. אפשר להתחיל
Yuval:
יפה! מה שלומכם?
Yoav:
בסדר גמור
Tal:
נעים למדי, התחלנו?
Yoav:
אנחנו בשידור? זה כבר מוקלט?
Yuval:
בהחלט! אז אחרי שהתגברנו על הקשיים הטכנולוגיים, בואו תספרו רגע בכמה מילים כל אחד על עצמו לטובת מי שלא מכיר
Tal:
טל, תיאורטיקן מדיה, אוצר וכותב עצמאי. מריץ את בלוג הלינקים ויה כבר כמה שנים. יחד עם יואב וחברים נוספים פעיל בקולקטיב ״המפלגה הפיראטית הישראלית״
Yuval:
ויואב?
Yoav:
כנ״ל, רק שאני לא מריץ את הבלוג ויה. אני כותב בהארץ כשמתאפשר, על נושאים שקשורים לתרבות וטכנולוגיה
Yuval:
יפה. בואו נדבר אם כך על ״לכודים ברשת״. נתחיל ברעיון אולי, אם אני מבין נכון, שיהיה אפשר לצפות בו רק בגלריה עצמה, אפילו שהוא ברשת. נכון?
Yoav:
הוא ברשת, אבל לא ברשת האינטרנט. זו רשת עצמאית שאנחנו פורסים במקום, בגלריה עצמה, אבל כנראה שגם תהיה יציאה לאינטרנט. תוכל לצפות בזה רק בתחומי המרכז לאמנות עכשווית
Yuval:
אז כמובן השאלה הראשונה היא למה? או אולי – או גם – האם מה שיוצג בפרויקט קשור לשאר הדברים שיוצגו באותו זמן במרכז?
Tal:
הבנת נכון את השאלה: למה הבחירה להתנתק מהרשת?
Yuval:
כן. גם
Tal:
אנחנו חיים בתקופה של דה-טריטוריאליזציה מואצת. אין לנו גבולות, פיזיים או נפשיים, חוץ מהטריטוריות שנשלטות על ידי מדינות-לאום, דתות וארגוני טרור. בראשית הפרויקט, מבחינתי, נמצאת הכמיהה לטריטוריה. מרחב משותף שיצריך נוכחות של גוף ומפגש, גם אם בסופו של דבר אנחנו ״לבד יחד״, כל אחד בסלולרי שלו
Yuval:
אז שניה לפני שאני ממשיך עם זה, אולי תגידו מה בכלל יוצג בפרויקט, מה התכנונים לעתיד, ואז נחזור לזה
Yoav:
לגבי השאלה השניה וגם מה ששאלת עכשיו – זה לא בהכרח קשור למה שיוצג במקביל ב-cca. זה פרויקט ארוך טווח, עם אמנים מוכרים מתחלפים, חלקם מחו״ל. כמו שלפעמים יש מספר תערוכות במספר חללים בגלריה, זו גלריה וירטואלית עם תערוכה מתחלפת
Tal:
אנחנו משיקים את הפרויקט עם עבודה של אמנית אהובה, מקומית, וגם תומכת של הקולקטיב הפיראטי מראשיתו, צילה חסין. העבודה מציגה בעבור המשתמש עמוד ״תנאי שימוש״ שבו הוא מסכים למסור את כל המידע שלו לשימוש פוליטי, מסחרי, וכן הלאה
Yuval:
אז עוד צעד אחד אחורה: איך כל זה התחיל? היה לכם רעיון ובאתם איתו למרכז או שהם ביקשו ממכם… מה בעצם? ולמה?
Tal:
קשה לבחור נקודת התחלה, אבל עלינו ״להתחיל מההתחלה שוב ושוב״, כדברי לנין. בתחילת 2014 אצרנו תערוכה בגלריית פופ אפ בדרום ת״א בשם אלובייקט. כך נוצר הקשר עם חן תמיר, אוצרת המרכז. הרעיונות שב-Captive Portal מהדהדים מחקר מעשי ותיאורטי שלנו שבו עסקנו באותה תערוכה, ובפרויקט מקביל בשם Occupy WiFi
Yoav:
אחרי תערוכת הפופ אפ התחיל שיח פורה עם חן, סביב נושא ה-wifi מבוסס מיקום. זה שיתוף פעולה במלוא מובן המילה, כך שקשה לזכור מי הציע מה. התפתחה שיחה, עלו רעיונות, הטוב ביותר שרד
Yuval:
אז נשאל ככה: איזו חוויה אתם רוצים ליצור אצל המבקר? איך תפתו אותו להשתמש בסמארטפון שלו לצרוך עבודות אם הוא כבר עשה מאמץ, יצא מהבית והגיע לגלריה?
Tal:
צריך לדעתי לשאול הפוך: כיצד למזער את המאמץ של המבקר התשוש שסחב את עצמו עד הגלריה? והתשובה שלנו: נלכוד אותו בזמן הסחת הדעת, כשהוא אך מבקש לברוח אל חיקו החמים של הווירטואלי
Yoav:
הגלריה אינה מקום קדוש. אנשים מתעסקים בה בסלולרי. יהיה שלט שמספר על התערוכה, ואם אנשים יודעים שיש להם אפשרות לצרוך עוד אמנות, מדוע לא? זה אפילו יותר משתלם למבקר שטרח לצאת מהבית. אבל זה לא העניין. העניין הוא לדעתי בתשומת הלב לפלטפורמה עצמה. כמו שאמרתי בתחילת השיחה, זו רשת אבל זו לא ה-רשת. זו החוויה שאני רוצה שהמבקר ילך איתה, נוסף לחוויה מהיצירה עצמה שמוצגת בה
Yuval:
איזה מין עבודות אתם חושבים שמתאימות למדיום הזה?
Yoav:
העבודה הראשונה כאמור היא עבודה שמתעסקת במדיום עצמו, וזה קו שאני אשמח לשמור לאורך הפרויקט. צילה מבינה את הרשת ואת האפשרויות שלה, את הרעיון מאחורי הפרויקט. אבל באותה מידה אפשר להקרין כך קובץ גיף של המונה ליזה או סרטון עם חתולים
Tal:
הפילוסוף האמריקאי סטנלי קאבל כתב שהאפשרויות האסתטיות של מדיום אינן נתונות: צריך לגלות אותן. התפקיד של אמנות הוא לגלות את האפשרויות של המדיום, כך שאיננו יודעים. כל שניתן לומר הוא, בזהירות אך בהתלהבות, שמדובר במדיום חדש: הרשת כמדיום. בהקשר הזה אנחנו מחפשים עבודות מקוריות, שנוצרו לצורך המדיום הזה ומתוך מחשבה עליו. לא להציג אדפטציה של עבודות קיימות, כמו צילום של פסל, אם כי בהקשר הנכון הכל יתכן
Yoav:
כלומר, כל אמנות שהיא יכולה להתאים בהקשר הנכון. בבסיס זה קנבס. וירטואלי, אבל קנבס
Yuval:
מעניין. התחלת לספר על העבדוה של צילה אבל לא פירטת יותר מזה שהיא תבקש אישור שלי למסור את המידע. ואז מה יקרה?
Tal:
ואז אתה תמשיך אל הרשת המוכרת, ולנצח תתהה, תחלום, תוטרד ותשאל שאלות לגבי המידע הפרטי שהחלטת למסור במסגרת החוזה הארעי, המאולץ והמשונה הזה שצילה הגישה לך
Yoav:
אם בפרויקט כולו אנחנו מבקשים לתת דגש על המדיום, צילה מאירה פן אחד שלו: תנאי השימוש שכולנו חותמים עליהם בלי לקרוא
Tal:
אני רוצה להדגיש שהעיקרון המנחה כאן הוא האינטרנט אחרי האינטרנט. האם העתיד של האינטרנט הוא אופליין? כאמור, רק מי שיגיע לגלריה יזכה לראות את היצירה. דווקא כשאינטרנט מופרד מעצמו, הוא משתחרר מהתגלמות האחת שלו, והופך למדיום. תהליך דומה קרה לרדיו כשהשתחרר מהצבא, ואולי לטלוויזיה כעת
Yuval:
איפה עובר אם כך הגבול בין התחכמות למביני עניין, שבקיאים בתיאוריה ובפילוסופיית רשת, לבין אמנות מעניינת שאומרת משהו חכם, או שסתם מרגשת. עד כמה צריך להבין את השיח שלכם כדי ״להיכנס״ לעבודה? כי לא פעם יש תחושה שאמנות מהסוג הזה היא למביני עניין בלבד. מסכימים? מעניין אתכם להיות תקשורתיים?
Yoav:
אנחנו מאוד מעוניינים להיות תקשורתיים, ואני חושב שזה מאפיין של כל הפעולות שלנו במרחב. כולם משתמשים באינטרנט, כולם מבינים אינטרנט. כולם יודעים מה זה תנאי שימוש. לא חובה להכיר את ההסטוריה של המדיום, אלא את המרחב הווירטואלי שבו אנו חיים
Tal:
כיום מדברים על ווייפיי וגישה לרשת כזכות אזרחית, כך שמדובר בנושא אוניברסלי לחלוטין. אחרי הגילויים של אדוארד סנודן ביוני 2013, נדמה שאין כאן רק עניין אוניברסלי, אלא משבר בעצם הדמוקרטיה. או במילים אחרות: אנחנו מעוניינים לפנות לכל מי שמאמין שיש חיים אחרי פייסבוק. כולנו, אני מקווה
Yoav:
מעבר לזה, הפרוייקט בעיניי הוא לא התחכמות, אלא להיפך. הגדרנו אותו ביננו לבין עצמנו כפרויקט אוצרות נסיוני, אבל אם לחזור לדוגמה של התמונה של המונה ליזה, זה במובן מסויים פרויקט בנאלי. הרי לא המצאנו שום דבר, רק השתמשנו בטכנולוגיה שכולם עושים בה שימוש יומיומי. אני לא מבין למה לא כל המוזיאונים עושים שימוש במדיום הקיים והנגיש הזה, כמו שהם עושים שימוש בקירות, במסכי טלוויזיה ועוד. אולי זו הבשורה
Yuval:
אתה צודק לגמרי יואב, אבל ברשותך אני אחלוק עליך בנקודה עקרונית. כולם אולי משתמשים באינטרנט, אבל ממש לא כולם מבינים את המדיום הזה, ובטח לא איך הוא עובד. אני אתן לך דוגמה ממקום אחר, הכי בנאלית: לפני כמה ימים אמר לי מישהו שרק עכשיו הוא גילה, שאפשר לדעת מתי הוא קרא את הודעות הווטסאפ שלו. וזה לא מישהו בן 80. הוא אמר: איך אני יכול לדעת את זה? איפה זה כתוב? ולנו הרי זה כל כך ברור… זה לגמרי מתקשר, נראה לי, לעבודה של צילה. אבל הבחור הזה, אין לי ספק, כרגע לא יפתח את הסמארטפון שלו בתערוכה לראות אמנות (שום דבר אישי…)
Yoav:
גם אנחנו לא מכירים את כל היישומים. רק היום התקנתי האנגאאוט לקראת השיחה. אז אותו חבר לא בקי בווטסאפ, אבל הרבה נערות בנות עשרה כבר כתבו תיאוריות חברתיות על שני הקווים הכחולים. אם הייתה עבודה בנושא ווטסאפ, אולי הן היו נכנסות למוזיאון
Tal:
אני נדהם שהוא גילה את זה. זה כשלעצמו מדהים בעיניי, בגילו. הנקודה היא שה-V הכחול הכפול בווטסאפ הוא עניין רגשי, לא רק טכנולוגי. במרחב הזה אנו פועלים: כולנו *מרגישים* נצפים, לא נדרש שום ידע לשם כך
Yuval:
הוא גילה את זה כי ״עלו עליו״ שהוא קרא הודעות ולא הגיב… וברצינות: אני מאד סקרן לראות איך הדבר הזה עובד. מצד אחד אני מודה שיש לי רתיעה מעניין, ומצד שני יש לי אליו משיכה עזה. בקיצור, איתי הצלחתם…
משהו נוסף חשוב להגיד לפני שמסיימים?
Tal:
אם אפשר להפנות אליך שאלה: יובל, יש לך ראוטר ביתי? יש לו פינה מיוחדת בבית?
Yuval:
ברור שאפשר להפנות. יש לי ראוטר ביתי וזה לא שיש לו פינה מיוחדת כמו שהוא נמצא ליד הממיר של yes והשקע של בזק
Tal:
חשוב לזכור שה״אוביקט״ של היצירה הוא הראוטר, היחידה הבסיסית ביותר של האינטרנט. וזה אוביקט ביתי לגמרי, יומיומי, שגרתי, שכולנו ניגשים אליו כמה פעמים ביום כדי לעשות לו ריסטארט. המטרה היא להוריד את הענן אל הקרקע, להזכיר שאפשר גם לכבות את הנורות המנצנצות של הראוטר – את זה יודע גם הסבא בן ה-80 – ואפשר גם להשתעשע איתו – פוליטית ואמנותית
Yuval:
זה הדבר הכי מנחם שמישהו אמר לי כבר הרבה זמן: שכולנו ניגשים אליו כמה פעמים ביום כדי לעשות לו ריסטארט. טוב לדעת שאני לא לבד…
Tal:
:))))))))))))))))))))
Yoav:
ועוד משהו אם אפשר להוסיף: מכיוון שזה פרוייקט לטווח ארוך, רשימת האמנים עוד לא סגורה, ונשמח לקבל הצעות מעניינות מאמנים שאנחנו לא מכירים
Yuval:
מגניב!
