כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

רועי מרדכי. כל הצילומים: לירון ברייר דנציגר

סביבות עבודה. רועי מרדכי

״אני בן 39, למדתי לפני קצת יותר מעשור במחלקה לאמנות במכון אבני (ביחד עם מאיר טאטי, שזה סוג של סגירת מעגל נחמדה), והייתה לי שנה במוסררה בניו מדיה. בשנתיים האחרונות אני ברזידנסי בדיסלדורף, עם בת הזוג שלי: שנתיים אני נע בין ישראל לגרמניה, בין תל אביב לדיסלדורף. הצגתי בהרבה תערוכות (גם בגרמניה), ואת רויטל הכרתי ב-2009 כשהצגתי ב׳מוזיאון הטבע׳ במוזיאון פתח תקווה״.

_H9A3411 _H9A3431 _H9A3446

״הקונוטציות האישיות שלי למושג העבודה הן שליליות. לרוב, עבודה היא כורח, חובה, ללא רשות או בחירה. היא נתפסת אצלי ככלי בידי בעל הכוח לשלוט ולצמצם את אפשרויות הבחירה של החלש, ובכך לקיים את עצמו. אני מניח שאחת הסיבות לכך היא הדרך שבה התחנכתי וגדלתי. לעומת זאת אני מאד אוהב את המילה מלאכה (או בעלי מקצוע): יש בה תשומת לב, יש בה בחירה וחדוות יצירה. היא גם יותר קרובה למה שאני עושה, לאמנות.

״כשאני חושב על זה יותר לעומק, לעבודה יש גם ערך מעבר לפן ההישרדותי, ערך שאם מקשרים אותו לקומוניזם או לסוציאליזם, יש בו את המובן של עמל כפיים, של הביחד, להשיג מטרה, גם אם באופן אישי זה לא משהו שמניע אותי. אבא שלי תמיד התעקש, למרות כל הקושי והסבל, לא להיות שכיר לעולם. וגם אני אף פעם לא היתי שכיר, לא עבדתי בסוג ׳הרגיל׳ של עבודות, אז אולי גם אני רואה את זה ככה״.

_H9A3535 IMG_4048

״כשרויטל פנתה אלי ידעתי שזו הולכת להיות הרפתקאה. באותו זמן היא תפסה אותי במהלך שיותר קשור לציור, וזה די הפתיע אותי, טלטל את צורת החשיבה וההתכוונות שלי באותו זמן. בנקודה שבה הוסר אצלי הספק היה גם צירוף מקרים: שבוע לפני כן אבא שלי התקשר אלי וסיפר לי שהוא ראה איזה סרט שעושים דיוקנאות של אצילים ושאל ׳למה אתה לא מצייר אותי אף פעם?׳. אמרתי לו ׳אתה יודע מה, אני מוכן׳. התחלתי לרשום אותו וכשרויטל אמרה ׳סביבות עבודה׳, אחרי שעתיים-שלוש קפצה לי לראש הנגרייה. אמרתי לעצמי אבא שלי. וואלה, זה מתאים.

״מצד שני הבנתי שאני לא רוצה להתעסק בנגריה כנגריה, במובן של להעתיק או להעביר את המקור למוזיאון כמו שהוא. או את האסתטיקה שלו. מה שעניין אותי, חוץ מלגעת במקומות אוטוביוגרפיים, היה לפענח או להפיק את תת המודע של סביבת העבודה, ואני חושב שזה מה שיצא בסופו של דבר. כמובן שזה נובע ממקומות שקשורים לתהליך האוטוביוגרפי שלי ושל אבא שלי, וגם לאוטו כסביבת עבודה, שנוכח בתערוכה ומייצג סביבת עבודה שהיא גם הנסיעה המשותפת שלנו.

״וגם באיזשהו שלב הבנתי שאני יוצר סוג של הנפשה, כמו סרט מצוייר מפורק לחתיכות, גם של סביבת העבודה, גם של סיפור החיים, וגם של הטראומה״.

 _H9A3786 _H9A3794 _H9A3822 _H9A3913_1

״האצבע והאוטו היו נוכחים כדימויים מרכזיים כבר בתחילת העבודה באינטואיציה מהירה מאד. בהתחלה זה היה אוטו אמיתי, אבל קרו המון דברים בדרך, והאפשרויות הפלסטיות רק עוררו את הדמיון ואת המחשבה מה אפשר לעשות, והיה אפשר לעשות מכל זה לפחות עוד שבע תערוכות. בסוף זה התהדק לאט לאט למה שזה – ללכת על הדבר האחד, על הסיפור הפשוט או האבסורדי הזה, ולתת לו את מלוא תשומת הלב.

״אז היו מלא רעיונות ודברים ופסלים ועבודות שירדו בדרך, יש לי מודלים וסקיצות שעשיתי תוך כדי, אבל אחד הדברים המקסימים הוא שבסוף יצא נורא קרוב לאיך שחשבתי שזה ייצא בהתחלה״.

_H9A4118 _H9A4122 _H9A4128

״באופן אישי חשוב לי שעבודת אמנות או תערוכה תפעיל אצלי איזה שילוש קדוש – גם משהו פיזי, גם רגשי וגם אינטלקטואלי. מין חוויה שהיא עם כל הגוף. אני אמנם מאד מתרגש מציור אבל כל דבר יכול להציף את המכלול הזה. ולמרות שהסיפור שלי הוא אמנם אישי, חשוב לי שהתערוכה לא תישאר שלי. זה סיפור כללי, אוניברסלי – גם מבחינה רגשית וגם אינטלקטואלית – סיפור של אבא ובן.

״אני יכול לתת דוגמה לתגובה שעושה לי טוב, שמחזקת את התחושה שהתוצאה מדויקת. מישהי עמדה מול האצבע ואמרה שהיא ממש מרגישה שזה חי ברמה שיוצא ממנה חום גוף. וזה מה שחשוב לי, שלא יישאר מסך בלתי חדיר. שזה יסקרן אותך, שתרצה לטבוע או לצלול לתוך העבודה״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden