כוריאוגרפיית ג׳ימבורי

מה קורה כשחלל המוזיאון הופך למגרש משחקים, וכשעבודות האמנות לוקחות חלק פעיל במשחק לכל המשפחה? אלעד רוזן, אוצר התערוכה מיניגולף, שנפתחה במוזיאון בת ים, מסביר איפה עובר הגבול בין גימיק לבין מהלך אמנותי רציני וראוי, ומספר שהמשמעות האמיתית של התערוכה נקלטה אצלו עד הסוף, רק במהלך הפתיחה של התערוכה

הי אלעד

הי, מה העניינים?

לא רע בכלל! אך אצלך?

האמת שבכלל לא רע גם 🙂

זה קשור לביקורת האוהדת של גליה יהב שהתפרסמה הבוקר בגלריה?

בין השאר. לא רק היא. יש אחלה תגובות והתערוכה מתקבלת יפה מאוד

מגניב! אני מודה שעוד לא הספקתי לבקר בה אבל הצילומים מאד עושים חשק

תודה. מוזמן כמובן בכל עת. מה שנחמד, שתמיד כשאני מגיע לכל מיני פגישות עם צוות המוזיאון וכו׳, תמיד יש שם פעילות ואנשים משחקים

זה באמת נחמד. אולי תספר מאיפה הגיע הרעיון להפוך את המוזיאון למגרש משחקים?

זה מסוג הרעיונות שהגיעו כמעט במקרה: לפני כשנתיים ישבתי עם חברים לפיקניק בפארק הירקון, איפה שהיה פעם ה״גולפיטק״ המיתולוגי, אם אתה זוכר

בטח שזוכר

ואתה יודע, פיקניק חברים ועוד לכבוד יום הולדת, תמיד מעורר נוסטלגיה, ומפה לשם התחלנו לחשוב ולדבר על המיניגולף ומי היה מבלה בו בתור ילד. לאט לאט זה התחיל לתפוס כיוון של ״בוא נפתח מקום״ כמו שהרבה פעמים קורה כיושבים חברים ביחד 🙂

בדרך כלל הרעיונות האלה מתפוגגים כשהחבורה מתפזרת בערב. במקרה הזה זה איכשהו שרד. בהתחלה עוד כרעיון עסקי, אבל אנחנו לא אנשי עסקים דגולים 🙂

והתחום שלי זה אמנות, אז לקחתי את זה לשם. מוזיאון בת ים הוא המקום הראשון שפניתי אליו, כי אני מאוד אוהב את המוזיאון, החל מהמבנה שלו ועד הקו האוצרותי שלו, שידעתי שמתאים לסוג כזה של תערוכה, ומשם זה כבר התגלגל

ומלכתחילה היה ברור שזו תערוכת קיץ, מה שנקרא לכל המשפחה?

אני מהתחלה רציתי שזו תהיה תערוכה חיה, שאנשים יבואו וישחקו, אם זה חבר׳ה שיבואו עם בירות ואם זה משפחות עם ילדים. היה חשוב לי שזו תהיה תערוכה שתשחק על התפר שבין תערוכת פיסול רצינית – ולכן בחרתי אמניות ואמנים רציניים – לבין מגרש משחקים פעיל. לא ״בהשראת״ מיני גולף

אז לפני שנדבר על העבודות עצמן, אני רוצה לשאול איפה עובר הגבול מבחינתך בין גימיק לבין משהו רציני וראוי (ורציני זה לאו דווקא חמור סבר, גם הומור צריך להילקח ברצינות…)

אה, אני מאוד רציני בקשר להומור שלי 🙂 וזה גם מאוד נכון בעבודת הסטודיו שלי. כאמור, היה לי חשוב לפנות לאמניות ואמנים רציניים שאני מעריך את העבודה שלהם, ולא נגיד למעצבים תעשייתיים, בדיוק כדי שהתערוכה תהיה תערוכת פיסול רצינית שעומדת בפני עצמה, שיהיה מעניין לבוא לראות אותה גם בלי קשר למשחק. ומאידך היה לי מאוד חשוב בשיחה עם האמנים שהמשחק צריך להיות פעיל ושאפשר יהיה לשחק בו. בחרתי גם אמנים שהשפה שלהם מקיימת את המתח הזה, בין המשחקי לרציני

איך הם הגיבו לפנייה שלך? כי אמנים בדרך כלל לא רגילים שמשחקים בעבודות שלהם

נכון. אם כי אני מוכרח להגיד שהם הגיבו בהתלהבות, ולקחו את זה כהזדמנות לצאת קצת מהמסלול (סליחה) הרגיל שלהם בסטודיו ולראות איך הם מחילים את השפה שלהם על הדבר הזה. כאמן, היה נורא מעניין לראות את ההתמודדות שלהם ואת הדרך שבה ההסתכלות שלהם על העבודה שלהם ועל הקונספט התפתחה במהלך העבודה על התערוכה

אתה יכול לתת דוגמה?

האתגר הגדול בפני האמנים בתערוכה הזו, אני חושב, היה ההתעסקות עם העניין שהעבודות צריכות להיות שמישות, ועוד שמישות למשהו איזוטרי בסופו של דבר כמו משחק מיניגולף 🙂

אני חושב שבסופו של דבר, כולם חשבו שאולי התערוכה היא ״רוח המיניגולף״ או ״בהשראת המיניגולף״ ואז כשהבינו שזה ממש ממש משחק מיניגולף שמיש, ההתייחסות שלהם לעבודה השתנתה בכל מיני מובנים. להלי פרילינג, למשל: כשרק התחלנו לדבר, התחנה שלה תוכננה כמשהו מאוד מעודן ולירי – פרחי פלסטיק בעבודת יד ועוד – באמת דברים יפהפיים. בסופו של דבר, כפי שאולי ראית, העבודה שלה היא מעין מאורת פאנק, או מרתף אימים. אני חושב שההבנה שהעבודה תפגוש את הקהל בצורה מאוד ישירה, שינתה משהו יסודי בהסתכלות שלה עליה

התחנה של להלי פרילינג תוכננה כמשהו מאוד מעודן ולירי, ובסופו של דבר העבודה שלה היא מעין מאורת פאנק, או מרתף אימים. אני חושב שההבנה שהעבודה תפגוש את הקהל בצורה מאוד ישירה, שינתה משהו יסודי בהסתכלות שלה עליה

מעניין אותי מה אתה עוד יכול לספר על התהליך מבחינת השינוי בתפיסה של האמנים

אני חושב שבאמת בסיס ההפתעה של אנשים מהתערוכה, גם של האמנים וגם של הקהל, הוא מהעובדה שממש אפשר לשחק. זה קורה לי עד עכשיו עם אנשים שאני מדבר איתם על התערוכה, נגיד בפתיחות

מה, שהם חושבים שזה כאילו מיניגולף, לא באמת

כן. מישהו יגיד שהוא עוד לא היה בתערוכה אבל יבקר בקרוב, ואני אומר משהו כמו ״כן, בוא לשחק״, והם כזה ״אה, ממש אפשר לשחק?״. לא משנה כמה אני חופר על זה כבר חודשיים 🙂

זה נחמד שעוד יש איזו רדיקליות, אם אפשר להשתמש במונח הבעייתי הזה, שמפתיעה אנשים

תגיד, היו אמנים (בלי שמות) שאמרו לך לא, ולא בגלל לוחות זמנים, אלא כי העיקרון לא התאים להם

כן, אתה יודע, פרויקט בסדר גודל כזה, אני עובד עליו ברמות שונות של אינטנסיביות כבר שנתיים, היו אנשים שסירבו מכל מיני סיבות, אבל אני מאוד שמח ברשימה שנוצרה, יש בה גיוון מבחינת המקום בקריירה של האמנים. וגאווה גדולה שלי היא שיש רוב נשי. בכל מקרה הרוב המוחלט של מי שלא השתתף, לא השתתף מטעמים טכניים, וכבר פנו אלי בפתיחה ואחריה בחרטה שלא השתתפו 🙂

נייס. אתה יודע, כששמעתי לראשונה על התערוכה, ניסיתי לחשוב על עוד תערוכות שביקרתי בהן והיה להן ממד משחקי, שהמבקר לוקח בהן חלק, ונזכרתי בעבודה של קארסטן הולר שהציב מגלשות ענק בטייט מודרן (יש לו עכשיו גם מגלשות בהייוארד גלרי). אחרי שגלשתי מהמקומה החמישית של הטייט לקומת הכניסה, ניסיתי לחשוב מה ההבדל בין משהו מגניב לבין משהו בעל ערך, ואני מודה שאני לא עד הסוף יודע לשים את היד על הנקודה

נכון שכל מקרה לגופו, ועדין. ואני לא מחזיק מעצמי שמרן או משהו כזה…

אתה בטח תוהה אם יש פה שאלה

🙂

אני מבין מה אתה אומר. אני חושב שהמשמעות של התערוכה, נקלטה אצלי עד הסוף רק במהלך הפתיחה

וואלה

עד אז דיברתי על זה המון וחשבתי על זה והרצתי בדיחות עם יהושע סימון ועם האמנים, והיה לי בראש רעיון של מה התערוכה צריכה להיות, שחלק לא קטן ממנו הוא גם מבט משועשע ומבודח קצת על העולם הזה של אמנות השתתפותית ואסתטיקת יחסים. ואז בפתיחה, פתאום היה רגע, שהבטתי מסביבי והמוזיאון מלא באנשים וכולם משחקים ומשתתפים, וזה עשה לי קליק בראש, שאם קודם דיברתי על האנשים שלא קולטים שזה ממש משחק למרות שחפרתי על זה, אז הנה, גם אני אפילו לא הבנתי את זה עד שלא ראיתי את זה.

פתאום כל הכוריאוגרפיה בחלל משתנה, נוצר משהו שאני מכנה אותו ״כוריאורגפיית ג׳ימבורי״. כל הדינמיקה של התנהלות בפתיחה ותערוכה ומוזיאון משתנה. וזה נורא מעניין

כוריאורגפיית ג׳ימבורי: אהבתי את השם

נגיד, אמן בכיר שבא לפתיחה ושוחחנו קצת ומפה לשם שאלתי אותו על תוכניותיו להמשך הערב והוא אמר בבדיחות ״טוב, אני מחכה שהילדים שלי יסיימו לשחק״. האמנים בתערוכה נכנסים פתאום לתפקיד ההורה המשתרך אחרי הילד. זה נורא יפה בעיני. זה לימד אותי הרבה על הדבר הזה שקרה בתערוכה, ואני מאוד שמח שזה הצליח

אז יש לי שאלה בהקשר הזה, למרות קצת ענית עליה בסך הכל. בתור אוצר התערוכה, מה הדבר שהכי חשוב לך שיקרה למבקר? שמה הוא ירגיש? יבין? עם מה היית שמח שהוא ייצא ממנה?‎

העבודות בתערוכה הזו עובדות קצת על תקן של צמחים טורפים: הן מזמינות את הצופה להכנס אליהן ממש. בניגוד לפסלים רגילים, אתה עולה על העבודה וגם נשאר אחריה לזמן מסוים, המשחק והאתגר מאלץ אותך להתייחס לפיסול כאל עבודת משך. בזמן הזה, כמו חרק שנמשך לצוף ואז נלכד, גם פה הצופה פתאום חווה את הפיסול מקרוב ובצורה אינטימית, וסליחה על המטאפורה המורבידית 🙂

בגדול אני יכול להגיד שהמטרה היא לא דידקטית. כלומר, זו לא איזו אג׳נדה של הנגשת האמנות והמוזיאון (למרות שאנשי מוזיאון בת ים מאוד מרוצים מהאפקט הזה). אם אנשים נהנו מהביקור וגם ראו וחוו אמנות טובה בדרכים שאולי הם לא רגילים לחוות, עשיתי את שלי

בהחלט! משהו נוסף להגיד שלא אמרנו וחשוב לך להגיד?‎

בטוח שיש המון, אבל כרגע לא עולה לראש 🙂

אולי אחרי איזה משחק קטן. האמת היא שאף פעם לא הבנתי את המשחק הזה, גולף…‎

בינינו, גם אני לא…