כל מה שחשוב ויפה
מתוך 17 מחיצות. צילומים: סטודיו בורולק

או להתאכזב, או להתאהב

01

״אם הקהל יגיע למוזיאון מתוך ציפייה לראות ציורים על הקירות הוא עשוי או להתאכזב או לקבל את הפתעת חייו ולהתאהב. זו בוודאי תערוכה רדיקלית, לא שגרתית, אבל בשביל זה קיים מוזיאון: לבדוק את הגבולות ולמתוח אותם, לא רק של האמנות אלא גם של עצמו״.
רותי דירקטור, אוצרת התערוכה ״אוסף לאומי״ של תנועה ציבורית

״כשמאירה פנתה אלינו היינו עייפים מעולם התערוכות, כי בסופו של דבר העבודה שלנו היא לא להציג במוזיאונים. לכן אמרנו שאם כבר אנחנו עובדים על עוד תערוכה, אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות לעשות משהו חדש ולא לעסוק שוב בפרויקטים ישנים שלנו. מהבחינה הזו מי שיגיע לתערוכה ויצפה לראות בה רהיטים עלול להתאכזב״.
רונאן בורולק על התערוכה ״17 מחיצות״

מתוך אוסף לאומי של תנועה ציבורית. צילום: כפיר בולוטין

מתוך ״אוסף לאומי״ של תנועה ציבורית. צילומים: כפיר בולוטין

02

בשבוע שעבר נפתחו במוזיאון תל אביב שתי תערוכות, שלכאורה אין כל קשר ביניהן. האחת, ״אוסף לאומי״, שבמסגרתה, בעודם לבושים במדים לבנים, חברי תנועה ציבורית מוליכים קבוצת מבקרים במוזיאון בסדרה של פעולות – טקסים, נאומים קצרים, כוריאוגרפיות, ותהלוכות בחללי המוזיאון השונים.

בדומה לעבודות קודמות של התנועה, גם עבודה זו מהלכת על הקו הדק בין משיכה לכל מה שקשור לטכסים ממלכתיים, לאסתטיקה צבאית ושלטונית, ל״כוריאוגרפיה של שלטון״ – תרגילי סדר, תסתס״חים, סחיבת פצוע, חילוץ נפגעים – כוראוגרפיות של קהל בתוך סיטואציות שקורות במציאות הישראלית ושאפשר לראות כמותן בטלוויזיה וברחוב. שאלת המפתח של התערוכה, שלא מספקת בהכרח תשובה, היא איך זהות אמנותית נבנית במקביל לזהות לאומית, ואיך המדינה משתמשת במוזיאון כמוסד שמגדיר זהות תרבותית-חברתית.

התערוכה השנייה היא ״17 מחיצות״ של האחים בורולק, שבשונה מפרויקטים קודמים שלהם, שהונעו בהזמנת יזם או יצרן, התפתחה מעצמה בלי דרישה לתוצר קונקרטי, תולדה של שנת מחקר ופיתוח שמשלבים מלאכות מסורתיות עם טכנולוגיות עכשוויות. המיצב, שתוכנן במיוחד לחלל הגלריה, הוא רשת מסועפת של אלמנטים מודולריים – מבנים מקרמיקה, מאלומיניום ומזכוכית, הערוכים בחלל לצד יריעות טקסטיל, שיוצרו בטכנולוגיות עכשוויות המעבדות טכניקות רקמה מסורתיות.

ועל אף שאלו שתי תערוכות שונות, ומעבר לשאלות הייחודיות שכל תערוכה מעלה, יש לא מעט שאלות חשובות שקושרות ביניהן, כפי שאפשר להבין מהציטוטים שבראש הכתבה: מה זו תערוכה? מה זו תערוכה במוזיאון? מה זו תערוכה במוזיאון במאה ה-21? עם אילו ציפיות אנחנו מגיעים כשאנחנו יוצאים מהבית, קונים כרטיס ונכנסים למוזיאון? מה אנחנו מצפים להבין? עד כמה המוזיאון והאמנות מחוייבים לתקשורתיות? ואיפה עובר הגבול בין אכזבה להתאהבות.

ERB_17SCREENS_04

03

על חלק גדול מהשאלות האלה דיברתי (לאחר שביקרתי בתערוכה) עם דנה יהלומי, שעומדת בראש תנועה ציבורית, ועם רותי דירקטור, אוצרת התערוכה, והתשובות שלהן מופיעות בראיון שהתפרסם בשבוע שעבר במגזין טיים אאוט. במקרה של ״17 מחיצות״ ראיינתי את רונאן בורולק לפני חודש וחצי, לפני שבכלל היה לי ברור מה אני הולך לראות, כי הכל היה קצת אמורפי, עד שהגעתי לסיור העיתונאים ולמפגש עם האחים שהתקיים ביום חמישי האחרון.

ערב לפני סיור העיתונאים ב״17 מחיצות״ דיברתי עם חגית פלג רותם, מבקרת העיצוב והאמנות של גלובס, שהספיקה לבקר בתערוכה יום קודם לכן. היא הצביעה על נקודה בעייתית לדעתה, ואמרה שהיא חושבת שעד שכבר מביאים את האחים בורולק לתערוכה בישראל, מן הראוי היה לתת לקהל שלא מכיר אותם קונטקסט רחב יותר של הפעילות שלהם. היא לא הציעה להחליף את המחיצות ברהיטים שהם עיצבו לוויטרה או בטלוויזיות של סמסונג, אבל חשבה שהיה מקום אפילו לרמז קטן, למשהו שיגיד לאנשים שאת מה שהם רואים מסביב עיצבו האנשים שעובדים עם חברות הענק האלה.

וכך היא כתבה בכתבה שפירסמה בגלובס בשבוע שעבר: ״חרף ההסבר המושכל (של מאירה יגיד, אוצרת התערוכה), נותרתי בתחושת חסר. התערוכה אמנם מציגה רעיונות ויצירות של צמד יוצרים מרשימים ויצירתיים ביותר, בעלי הישגים ידועים. אך למי הם ידועים? אם במוזיאונים מרכזיים בעולם כ–MOMA ומרכז פומפידו רואים לנכון להציג מוצרי מעצבים כחלק מתפריט התרבות החזותית שיש להגיש לקהל, יש משהו מתסכל בידיעה שבתל–אביב נזכה לראות רק רעיונות מופשטים. מי שלא מכיר היטב את האחים בורולק (ואני בספק אם הקהל הישראלי מכיר אותם היטב), לא יזכה לפגוש את עבודתם הפעם״.

כשדיברתי עם אחת מצוות האוצרות של התערוכה בסיור העיתונאים, והעליתי בפניה את התרחיש הדימיוני שבו בכניסה לתערוכה הייתה מוצבת ספה של האחים בורולק ומולה הטלוויזיה החדשה והיפהפיה שהם עיצבו לסמסונג, ושבטלוויזיה יהיה אפשר לראות – נגיד – סרט על העבודה שלהם, היא הייתה ממש מזועזעת, כאילו הצעתי לפתוח בחלל הגלריה חנות פופ–אפ שתמכור את המוצרים שלהם, או משהו כזה. אבל אם לחזור לרגע למהות – היא פשוט טענה שהיא לא חושבת שיש בכך צורך, ושהתערוכה עומדת בפני עצמה ולא זקוקה ליותר תיווך מכפי שהיא.

איפה עובר הגבול הדק עד מאד בין ״אני לא מבין את מה שאני רואה אבל אני אשאר ואנסה להבין״, לבין ״אני לא מבין וגם לא רוצה להבין ותעזבו אותי בשקט ונעבור לעבודה או לתערוכה הבאה״. כמה פעמים יצא לכם להיכנס לתערוכה, להתחיל לראות סרט או לקרוא ספר או כל דבר אחר, ופשוט להמשיך הלאה אחרי כמה דקות, כי מה שזה לא יהיה לא עשה לכם את זה ולא היה לכם כוח להתעקש?

Public_Movement_photo_by_Kfir_Bolotin_08

04

ואז תהיתי (ולא בפעם הראשונה) איפה עובר הגבול הדק עד מאד בין ״אני לא מבין את מה שאני רואה אבל אני אשאר ואנסה להבין״, לבין ״אני לא מבין וגם לא רוצה להבין ותעזבו אותי בשקט ונעבור לעבודה או לתערוכה הבאה״. כמה פעמים יצא לכם להיכנס לתערוכה, להתחיל לראות סרט או לקרוא ספר או כל דבר אחר, ופשוט להמשיך הלאה אחרי כמה דקות, כי מה שזה לא יהיה לא עשה לכם את זה ולא היה לכם כוח להתעקש? אני מניח שעם השנים יותר ויותר, במיוחד בעידן שבו יש לנו פחות ופחות סבלנות.

באותה נשימה חשוב לי לציין שאני לא טוען שבאמת היה צריך לשים את הטלוויזיה ואת הספה. גם אם התערוכה פונה באופן במובהק למעצבים, מי שיתמסר לה יוכל למצוא בה משהו פואטי ומרגש. ועוד משהו: יש לי מערכת ציפיות שונה מתערוכות עיצוב במוזיאונים לאמנות, כמו ה-MOMA או מוזיאון תל אביב, שיש להם מחלקה לעיצוב, לבין מוזיאונים לעיצוב (כמו בחולון, בלונדון וכן הלאה); או לעומת תערוכות עיצוב במוזיאונים של קראפט ותרבות כמו ה-V&A או המוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפריס (או מוזיאון ארץ ישראל).

כך, שאם לחזור ל״17 מחיצות״, זה ללא ספק מיצב שהמיקום הטבעי שלו הוא מוזיאון תל אביב, וזה השג ראוי לציון שמעצבים בסדר גודל הזה מציגים פרויקט חדש דווקא במוזיאון הזה, דבר שאפשר לזקוף – בין השאר – להכרות ארוכת השנים של מאירה יגיד עם האחים בורולק, שהחלה לפני 25 שנים.

05

כשראיינתי את רונאן בורולק למגזין אטמוספירה שאלתי אותו מה ההבדל מבחינתו בין העבודה בעבור חברה מסחרית לבין עבודה על תערוכה במוזיאון. זה מה שהוא אמר: ״למרות שלהיות מעצב זה כמו להיות שחקן – אנחנו משחקים דמויות שונות בסרטים שונים – אבל גם אם הסרטים שונים, ובמקרה שלנו החברות שאנחנו עובדים איתן שונות, בסוף אנחנו צריכים לעצב כיסאות שמיוצרים באלפי יחידות בשנה. יחד עם זאת, באותו הזמן אני מעוניין גם לבדוק את עולם הקראפט, הכולל עוד הבטים בעיצוב ובייצור אוביקטים, אבל לא כאלו שמיוצרים בכמויות. במובן זה התערוכה היא כמו מחקר מדעי שמנותק מדרישות מסחריות, גם אם בעתיד מעשה שימוש בדברים שגילינו במהלך העבודה על התערוכה״.

מה החוויה שאתה מעוניין ליצור אצל המבקר בתערוכה?

״בדרך כלל כשאתה נכנס למוזיאון אתה נכנס למבנה מנותק ממה שקורה בחוץ, חסר חיים במובן מסויים, בלי חלונות, וניתנת לך ההזדמנות לחוות משהו חיצוני לחוויה שלך. בתערוכה שלנו מעניין אותי לבדוק את ההשפעה של אוביקט או של מיצב על האווירה שנוצרת בחלל, ואני מקווה שהחיבור החדש של החומרים יצור חוויה שקשה להשיג בהקשר אחר: משהו עדין, לא מתלהם, שייצור תחושה כמו של ציור של מונה מסוף המאה ה-19״.

ERB_17SCREENS_02

06

השיחה שקיימתי עם דנה יהלומי על ״אוסף לאומי״, שהתפרמה כאמור בטיים אאוט, עסקה גם היא בשאלות דומות. ״יש בעבודה כל מיני רבדים שנוצרים באמצעות הפרפורמנס ואנחנו לא מפרשים את העבודה. זו לא עבודה ביקורתית פוליטית, היא מטה-פוליטית. זה לא בעד ונגד החומה או בעד ונגד פליטים. העבודה מתעסקת בתשתית, באיך נוצרים מבנים פוליטיים, ופחות בשאלות של אירועים פוליטיים אקטואליים. אתה כצופה צריך לעשות את ההקשרים האלו, בין הבטון, להיכל העצמאות, למוזיאון הלובר, ל-Burning Down the House, למחסני המוזיאון״.

את לא מפחדת שהקהל לא יבין את העבודה? תסכול או מבוכה הן תגובות שקורות לא פעם בפרפורמנס. 

״מצד אחד יכול להתעורר תסכול, אבל מצד שני בגלל שהפרפורמנס שלנו הוא גופני ווירטואטוזי, בגלל שאנשים נהנים ממנו מבחינה אסתטית ומרגישים שהם מכירים את הפרקטיקות – את התסתס״חים או אפילו את הורדת הציור מהקיר – אני חושבת שהעבודה יותר קלה לעיכול״.

זה גם לא מחול.

״נכון, שם יש אניגמה מוחלטת. פה יש שפה שהם מכירים. הם מבינים את המילים, אבל התחביר אולי שונה. אני מאמינה שכולם מבינים את מה שקורה באיזשהו אופן״.

מה אם כך הכי חשוב לך שיקרה למבקר בתערוכה?

״שמעכשיו הוא יילך אחרת במוזיאון; שמעכשיו, כשהוא נכנס למוזיאון, העין שלו תסתכל לכיוונים אחרים; שהחוויה שלו במוזיאון כאי של תרבות ושל נורמליות, של ׳שלווה׳ ושל ׳יופי׳, תתערער. אם מישהו יבקר בתערוכה נוספת במוזיאון אחרי ׳אוסף לאומי׳, אני מקווה שהביקור אצלינו ישנה את החוויה שלו ואת השאלות שהוא שואל את עצמו״.

07

ואם זה לא היה ברור: לכו למוזיאון תל אביב, תירשמו לסיורים של אוסף לאומי ותבקרו ב-17 מחיצות.

_20C9575

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. חגית

    hear hear

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden