כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
רועי רוזן, Double Self Portrait, 2005

רועי רוזן: ״אתה פנטזיה של עצמך״

תערוכת היחיד המקיפה רועי רוזן – תערוכה קבוצתית במוזיאון תל אביב מציגה את עולמו הפרוע ורב הזהויות של רועי רוזן. בראיון לחגית פלג רותם רוזן מדבר על הצורך להמציא את עצמו כדמות חדשה בכל כמה שנים, על יחסי הקרבה עם פוטין ועם אווה בראון, ועל הצורך לצייר את הלווייתו שלו אחת לכמה שנים

בכניסה לתערוכת היחיד של רועי רוזן במוזיאון תל אביב יש לבחור באיזה אמן נרצה לפתוח את ביקורנו. ארבעה דיוקנאות מופיעים תחת כותרת התערוכה ״רועי רוזן – תערוכה קבוצתית״ וכל אחד מהם מייצג אמן שונה, בעל גוף עבודות מובחן, סיפור ביוגרפי וסגנון עצמאי משלו. וכולם רועי רוזן. במהלך הביקור בתערוכה עשוי הצופה להרגיש לא פעם שהוא נדרש לחשב מסלול מחדש. לא פעם עולה השאלה – האם גם זה רועי רוזן?

לאורך קריירה בת שלושה עשורים רוזן לובש ופושט זהויות, בוחר עמדות ונקודות מבט שונות ופועל במגוון דיסציפלינות – ציור, וידאו, מיצג, טקסט, איור ורישום. בתערוכה, שמוגדרת כרטרוספקטיבה של אמצע הקריירה, מוקדש פרק נפרד לכל אחת מדמויות האלטר-אגו של רוזן. בהתאם, האולם הראשי מחולק למספר חללים, המובילים זה אל זה במעין מבוך. לתחושת הבלבול תורמת גם צבעוניות יוצאת דופן, ההופכת את הקירות עצמם לקומפוזיציה ציורית.

אוצרי התערוכה, גלעד מלצר ויהושע סימון, יחד עם רוזן עצמו ועם מעצב החלל סימון קרנץ, הציבו מחיצות סמליות בין גופי העבודות של ז׳וסטין פרנק, אמנית וסופרת יהודייה-בלגית, שפעלה בשולי חוג האמנים הסוריאליסטים של פריז בשנות ה-30 ובתל אביב של טרום מלחמת העולם השנייה; סיפורה האוטוביוגרפי של אווה בראון, אהובתו של היטלר, המסופר מתוך הבונקר בימים האחרונים לפני מפלתו; עבודותיו של מקסים קומר מישקין – אמן צעיר שעלה מרוסיה; וגם רועי רוזן, עם עבודות ״אחרות״ – ציורי המרטירים ודיוקנאות עצמיים ״מצופים״ (בשוקולד וסוכריות עוגה, לדוגמה), סדרת ציורי הלוויות של עצמו ועוד.

מתי החלטת שלהיות ״רועי רוזן״ זה לא מספיק? למה בעצם?

״אלה אינטואיציות שהיו לי כבר בגיל צעיר, בתיכון. לא ברמה האינטלקטואלית המורכבת, אלא ברמה החווייתית״, אומר רוזן בראיון לפורטפוליו. ״כאשר אדם מציג אוטוביוגרפיה או מספר על עצמו הוא לא משקר, אבל הוא מפעיל צנזורים ומייצר תמונה שהיא שונה מכפי שהוא באמת. מעניין אותי לעמוד על השאלה הזו – מי אני? אתה פנטזיה של עצמך – ולבחון מה הפער בין האמת והשקר. התחושה שלי, עוד מאז, הייתה שזה לא חיץ בינארי פשוט. הדברים מורכבים ואנחנו תמיד ממציאים את עצמנו״.

כאשר אדם מציג אוטוביוגרפיה או מספר על עצמו הוא לא משקר, אבל הוא מפעיל צנזורים ומייצר תמונה שהיא שונה מכפי שהוא באמת

רועי רוזן. צילום: אביב חופי

רועי רוזן. צילום: אביב חופי

מבט על חלל התערוכה

מבט על חלל התערוכה

רוזן, כיום פרופסור במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, למד אמנות בתיכון תלמה ילין ואת דרכו באקדמיה החל בלימודי פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב. משם הרחיק לניו יורק, שבה חי במשך 12 שנים ולמד אמנות לתואר ראשון (ב-School of Visual Art) ושני (בהאנטר קולג׳).

״המעבר לניו יורק היה יותר מאשר ללמוד אמנות״, הוא אומר. ״אני אדם עם תיאבון גדול להרבה דברים – אמנות היא הדבר שאני אוהב לעשות, אבל אני לא מאמין עקרונית בטוהר וספציאליזציה. זה סוג האדם שאני, התמקדות במדיום אחד היא כמעט מנוגדת לאופי שלי.

״הבחירה במגוון רחב של מדיומים הייתה טבעית: העולם שהקיף אותי הוא לא רק של אמנות חזותית אלא גם של ספרות וקולנוע ומוזיקה. זה מה שמתאים לי. הגישה המרחיבה, של איחוד אמנות וחשיבה אינטלקטואלית רב-תחומית, הייתה אז בשיאה, וגם לי אישית זה התאים. אבל גם בנסיבות האלה זה היה קשה להתקבל – גם בתקופה יחסית פתוחה ובמקום פתוח כמו ניו יורק יש שמירה על הגדרות ונוצרת אופוזיציה וקושי.

״כשעבדתי על ׳הסוחר העיוור׳ כפרויקט גמר לתואר השני, ראש המחלקה בהאנטר קולג׳ איים לסלק אותי – כי זו מחלקה לאמנות ואני עסקתי בטקסט כתוב״.

״הסוחר העיוור״ מוצג בתערוכה בחלל משלו, באגף החדש של המוזיאון. זהו גוף עבודה המספר את מחזהו של שייקספיר ״הסוחר מוונציה״ מנקודת מבטו של שיילוק היהודי. אולם המבט הוא מבט עיוור, לאחר שבסיפור עלילה צדדי נעקרו עיניו של שיילוק. הטקסט האלטרנטיבי של רוזן מלווה ב-145 רישומים של סצנות בימתיות. אלה מוצגים בתערוכה ובימים אלה אף יוצא הפרויקט בספר, לראשונה, 25 שנה אחרי יצירתו.

ברישומים, בכל מקום שבו שיילוק מופיע על הבמה, רוזן כפה על עצמו לצייר בעיניים סומות – והפתיע את עצמו ביכולת לייצר קו עקבי, קומפוזיציה ודמות קוהרנטית בציור עיוור. ״זה היה רגע מכונן בתפיסת האמנות שלי״, הוא מתאר. ״ההבנה שאני יכול להמשיך וליצור גם כאשר אני שומט את הקרקע תחת היסודות שעליהם התחנכתי – כמו התלות של הצייר בקשר עין-יד – פתחה בפני אפשרות לשלול יסודות אחרים וליצור פרדיגמות חדשות״.

כמו לדוגמה המצאת הדמויות שבשמן הוא יוצר. אימוץ נקודת המבט הנשית והתקופתית בגופי העבודות של אווה בראון וז׳וסטין פרנק, או לבישת דמותו של קומר מישקין, האמן העולה מרוסיה, שמקיים יחסי רדיפה פרנואידית-אובססיבית עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.

כשאתה קם בבוקר ל״יום עבודה״ אתה בוחר לך דמות מתוך ארון השלדים הפרטי שלך או שהעבודה היא תמיד קודם כל שלך?

״להקים לחיים דמות חדשה זה לא פשוט. כיום, ממרחק זמן, זה נראה קוהרנטי, אבל בזמן אמת זה כאוטי. לא חשבתי שאחרי ז׳וסטין פרנק תהיה עוד דמות, והנה צמח מקסים קומר מישקין״.

את עבודותיו של קומר מישקין היה אפשר לפגוש לראשונה בתערוכה קבוצתית של אמנים עולים, שהוצגה ב-2012 במוזיאון בת ים. זהותו הבדויה וחדירתו החתרנית של רוזן – ישראלי ילידי – לקרבה של התערוכה, התבררו רק למי שהתעקש להכיר ולחקור קצת יותר את זהותם של המציגים.

קומר מישקין, כמו ז׳וסטין פרנק לפניו, זכה לביוגרפיה מפורטת וקווים לדמותו שהעידו על קשיי הקליטה שלו, כאיש ואמן צעיר בארץ החדשה, כמו גם על חרדתו מהמשטר הרוסי. ציוריו עסקו בנופי שמים מכוכבים, קונסטלציות שנעו בין ציור ריאליסטי לבין הזיה פרנואידית, שבמסגרתה הוא ״רואה בכוכבים״ את דבר מותו הצפוי בידי ולדימיר פוטין.

בהמשך מתברר, שלא אדם אחד בדה רוזן, אלא קולקטיב אמנים. קומר מישקין הוא חבר מייסד בקבוצת האמנים ״הקבורים בחיים״ – שם שבחרו לעצמם כדי להצביע על הסטטוס שלהם בשדה האמנות הישראלי, המתעלם מהם (באחד מסרטי הווידיאו של הקבורים בחיים הם מחזיקים ביאיר גרבוז, נציג הזרם המרכזי באמנות הישראלית, כבן ערובה).

להקים לחיים דמות חדשה זה לא פשוט. כיום, ממרחק זמן, זה נראה קוהרנטי, אבל בזמן אמת זה כאוטי

רועי רוזן, ימין ז׳וסטין פראנק, פראנקומס

Justine Frank, Frank’s Guild, 1936

 אחת הסיבות לעלייתן של דמויות חדשות בביוגרפיה האמנותית, מסביר רוזן, הוא הניסיון לבחון מחדש את עבודתו ממרחק זמן. ״אני פועל מתוך ניסיון לשלול דברים שעשיתי. הסרט ׳הילאריוס׳, למשל, מנסה לשלול את ההומור״. ואכן, הומור דק וסרקסטי הוא שחקן מרכזי במכלול העבודות של רוזן.

האם ההומור הוא אסטרטגיית ריכוך, לקבלת קהל פתוח יותר?

״לא. אני לא רואה בהומור אמצעי קתרזיס או ריפוי. אני מנסה להשתמש בהומור כמשהו שמעיד דווקא על כך שהכול מתערער. זה לא הומור סלפסטיק משחרר. בעיניי הצחוק דומה לזיעה ולבכי – הוא לא בשליטה. הגוף מעיד את האמת על עצמו״.

יש נימה של שעשוע בכותרת ״תערוכה קבוצתית״, וגם במשחק הדמויות הבדויות שלך יש הרבה הומור. אבל בפועל אלו יצירות קשות ובעלות סיפורי-מסגרת ותוכן מורבידיים ואכזריים. למה בחרת בסיפורי חיים טרגיים לדמויות האלטר-אגו שלך?

״ההומוריסטנים שאני מתייחס אליהם הם יוצרים כמו חנוך לוין, קפקא, ג׳ונתן סוויפט. הפילוסוף אנרי ברגסון כתב על הצחוק, שאנחנו צוחקים באופן שבטי על מי שמעז להיות אחר. בלעג אנו מכשירים את העליונות שלנו כקבוצה, כעדר – האחר בגלל האחרות נדחה ממדורת השבט.

״אבל הומור יכול להיות ביקורת עצמית ולהפנות חיצים פנימה. ההומור שאני מדבר עליו קשור בצורה חריפה לשאלות של גבול בין האני לאחר ולגבולות בכלל״.

מניו יורק חזר רוזן לישראל ב-1997, עם תערוכת היחיד ״חייה ומות כאווה בראון״, שהוצגה במוזיאון ישראל בירושלים. התערוכה מזמינה את הצופים לחוות את הימים האחרונים בבונקר של היטלר מנקודת מבטה של אהובתו.

הפרויקט, המוצג כעת שוב בתערוכה במוזיאון תל אביב, עורר בשעתו שערורייה. פוליטיקאים מזועזעים תבעו להסיר את התערוכה המבזה. בין המתנגדים –שאיש מהם לא ראה את התערוכה בפועל, כפי שמדגיש רוזן – נשמעו ברמה קולותיהם של חברי המפד״ל דאז (כיום מפלגת הבית היהודי) ושל ח״כ יוסף טומי לפיד (אז מפלגת שינוי), שהיה מגן אנושי מטעם עצמו לזכר השואה. לפיד כינה את התערוכה ״מתועבת״ והצהיר שאינו צריך לראותה כי הוא מתנגד לאידאולוגיה שלה.

בעיניי הצחוק דומה לזיעה ולבכי – הוא לא בשליטה. הגוף מעיד את האמת על עצמו

חייה ומות כאווה בראון, מספר 2, 1995

חייה ומות כאווה בראון, מספר 2, 1995

העיסוק בדמויות מפתח פוליטיות – בין אם זו אווה בראון כסובייקט, אביגדור ליברמן או ולדימיר פוטין כאובייקט – מעגן את האמנות של רוזן ביחסי גומלין עם המציאות ולעתים אפילו עם אקטואליה. יחד עם זאת, הוא מנכס את הדמויות הללו למרחב היצירה שלו במנותק מהסביבה החיצונית-פוליטית.

אתה מסיר מהן את הילת הכוח ומציג אותן בחדר המיטות – במצב חשוף, אנושי, פגיע, לעתים באור פורנוגרפי.

״יש ביניהם מן המשותף, אבל אווה בראון היא שונה. בגלל ששיח השואה הוא עניין פוליטי מובהק בארץ. כמו אמנים רבים הנושא העסיק גם אותי והוא נוגע בי אישית. אחרי שנים רבות של התחבטות ושל תחושת אי אפשר לגעת – החלטתי שאני יכול לצלול לשם. ומכיוון שהשואה היא הלחם והחמאה של פוליטיקאים מזן מסויים (וגם של ראשי ממשלות מסויימים) זה כמובן משך אש פוליטית.

״פוליטיקאים תוקפים כשיש להם קופון לגזור. שיח ייצוג השואה בארץ היה מרוכז באינסטרומנטליזציה של השואה – דברים שקל לכנס אותם ביד ושם, ויש בהם איכות של קתרזיס, של השלכה והזדהות עם הקורבן. העבודה שלי מציגה את הראייה הזו באופן מגונה.

״המגונה האחד הוא הדיבור הקורבני: לדוגמה, בסרט ׳שתי נשים וגבר׳ (בפרויקט של ז׳וסטין פרנק) יש קטע שבו טומי לפיד מדבר במהדורת חדשות על התערוכה מבלי שראה אותה. הוא מדבר עלינו כעל שישה מיליון קורבנות – הוא יושב בתל אביב של סוף המאה העשרים ומדבר כאילו הוא באושוויץ.

״הפן המגונה השני הוא המסחור – הרי ברור שהפוליטיקה הישראלית עושה הון סימבולי ואפילו רווח אמיתי מהעיסוק בשואה. ברגע שאתה שם את עצמך בתפקיד הקורבן והאחר בתפקיד התליין אין שאלה מהותית, אתה הצדיק והוא מפלצת״.

אבל המפלצת הופכת לפעמים לחיית מחמד. כך לדוגמה, ביחסים של מקסים קומר מישקין עם פוטין יש רוך. מצד אחד האמן משוכנע שפוטין רודף אותו להורגו, מצד שני הוא מצייר אותו בספרו ״הלילה של ולדימיר״ כמעין אצבעוני בסיפור ילדים. פוטין המצוייר הוא גבר-ילד קטן, המנסה לשכך את חרדתו במשחקים לפני השינה ובחיות מחמד אנושיות.

״פוטין האלפא דוג (כך מכנים אותו ארגוני הביטחון האמריקאים) מוצג כגבר נשי ופגיע. אני חושב שיש מכנה משותף בין הפרויקט של אווה בראון להצגה של ליברמן (המופיע כדיבוק בסרט ׳צא׳, ובחלקו מעורר אמפתיה) או פוטין – במובן שהדברים מקיימים ביניהם זיקות. הפמיניזם לימד אותנו שהפרטי הוא הפוליטי. הדמויות הללו מופיעות בפרויקטים שלי יותר כמושאי פנטזיות וספקולציות״, אומר רוזן.

״בעבור הדור שלי, האופק של רדיקליזציה וחתרנות ועונג הוא אותנטי ואמיתי. לא החרוף והחמור-סבר שאומר על עצמו את האמת המרה הוא האמיתי, אלא דווקא דרך הפנטזיה והמשחק מגיעים לדברים יותר אמיתיים. כולנו חיים בתוך עולמות של זהות והזדהות: מסתכלים על האחר ואומרים הוא כמוני, והרעיון הוא להציג את הצורך האדיר הזה בהזדהות כבלתי אפשרי – משהו שפעיל בנו, אך יוצר אי נוחות״.

אני צייר עם בעיות – אני צריך איזשהו תירוץ בשביל לצייר

הלוויה השלישית של רועי רוזן, לאחר שנקבר מנקודת מבטו שלו-עצמו, לאחר שנקבר, 2010

הלוויה השלישית של רועי רוזן, לאחר שנקבר מנקודת מבטו שלו-עצמו, לאחר שנקבר, 2010

אם כבר מדברים על אי נוחות – אפשר לשאול על ציורי ההלוויות שלך? (אחת לכמה שנים רוזן מצייר את הלווייתו שלו, כשהוא מתבונן מבעד לאדמת הקבר השקופה בעומדים מעליו. הציורים הם צמדי קנבסים עגולים – טונדו – גדולי מידות, הנראים כזוג עיניים פעורות).

״ציירתי את ההלוויות בערך פעם בשנתיים מ-2004, אבל ההלוויה של 2015 היא הראשונה מזה חמש שנים״.

הפעם היא התאימה במיוחד, כחלק מנושא ה״קבורים בחיים״ בפרויקט.

״גם רטרוספקטיבה זו מעין קבורה בחיים״, הוא מציין בחיוך.

חצי רטרוספקטיבה. היא מוגדרת כ״אמצע קריירה״.

״בהלוויה המהופכת הזו המבט מגיע מתחת לאדמה השקופה. היא מתכתבת עם תקרות הקאפלות ועם ציורי המרטירים. אבל במקום לראות את השמים אני רואה את צואת הכלבים. יש בזה איזו חדווה ומשחקיות, שאני לא צריך להתאמץ כדי למצוא לה סיבות. אבל בכל זאת, זה ציור קשה, בצבעי שמן, על קנבסים גדולים וזה דורש הרבה זמן.

״אני צייר עם בעיות – אני צריך איזשהו תירוץ בשביל לצייר. אולי הסיבה לציור ההלוויה החדשה כעבור חמש שנים, זה בגלל שמקסים קומר מישקין באמת לקח המון זמן. והנה נגמר וההלוויה מציינת את זה. לעבודות האלה יש גם מימד טופיקלי״, הוא אומר ומצביע על כך שבכל פעם הן מסמנות את התקופה שבה הן נעשות, ומתייחסות לגוף העבודות האחרון.

אז ההלוויות הן סוג של ביטוח. גומר פרויקט, עושה הלוויה, וממשיך לדבר הבא.

״ביטוח מפוקפק. כמו כל סוג של ביטוח״.

דיוקן עצמי מצופה, רועי רוזן, 2007

דיוקן עצמי מצופה, רועי רוזן, 2007

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden