כל מה שחשוב ויפה
יאיר גרבוז, 1986

50 עבודות, 50 שנה

גלריה גורדון תציג ביריד צבע טרי עבודה אחת לכל אחת משנות פעילות הגלריה, החוגגת את שנתה ה-50. מיאיר גרבוז ועד אוהד מרומי, מדליה אמוץ עד גל ויינשטין – העבודות מציגות פנורמה של תקופות ודורות באמנות הישראלית

עבודת אמנות אחת לכל שנה, זוהי המגבלה שהטיל על עצמו אמון יריב, בעליה של גלריה גורדון, לקראת תערוכת הגלריה ביריד צבע טרי. בחירה לא פשוטה מתוך האוסף העצום של הגלריה, אך ההיגיון שמאחוריה עשוי לגלות משהו על רצף הזמן, על הנפשות הפועלות ואלה שפעלו לפניהן, ואולי גם על המקום שתופסת יצירה בודדת שהופכת לייצוגית.

אוהד מרומי, 2001

אוהד מרומי, 2001

גלריה גורדון משתתפת בצבע טרי מראשית דרכו. עד כה הציגה הגלריה במכוון בכל שנה תערוכת יחיד של אחד מאמניה. בין אלה זכורות במיוחד תערוכת פסלי הברזל של יעקב דורצ׳ין או תערוכת עבודות הווידאו של מישל פלטניק – שעוררו תשומת לב ביריד. השנה החליטו בגורדון לחרוג מהקו העקבי, ולראשונה להציג תערוכה קבוצתית. ולא סתם קבוצתית, למעשה מדובר בתערוכה רב-דורית ורב-תקופתית, שבה נבחרת עבודה אחת לייצג כל שנה מ-50 שנות הפעילות של הגלריה.

יריב: ״המחשבה שמאחורי תערוכות היחיד שהצגנו, מאז שנתו הראשונה של היריד, הייתה לאפשר לקהל לפגוש גוף עבודות ולהפנות הזרקור אל האמן ואל עבודותיו. חלקם אמנים יותר ותיקים וחלקם יותר צעירים, לפעמים עבודות חדשות ולפעמים ממשך של עבודה״.

האתגר העיקרי הוא לנסות ולדייק את הדברים, מתוך מאות עבודות ואמנים רבים לנסות לתת איזו תמונת עולם. אני חושב שמה שיעלה יפה מהבחירה שניסיתי לבחור, הוא משהו אנטי-אופנתי

זו גישה שיוצרת מעין בועה? לאפשר התבוננות באמן במנותק מהעומס של היריד.

״רצינו לתת לאנשים להתבונן בצורה נינוחה, בגישה פחות תזזיתית. השנה זוהי שנת ה-50 של הגלריה. זה אירוע יוצא דופן ואנחנו עושים כל מיני פעילויות מיוחדות לאורך השנה. כנראה נוציא גם ספר. לפעמים נדמה לנו שכל העולם מודע למה שקורה אצלנו אבל זה לא ממש כך, ולכן עלתה המחשבה לעשות בצבע טרי משהו מיוחד לשנת החמישים״.  

אתם נמצאים במוד של התבוננות עצמית, רפלקסיה?

״אני מרגיש שאני תמיד בסוג של רפלקסיה, שבסוף יוצרת עמדה תרבותית – אבל חמישים זה באמת ארוע והזדמנות לעשות משהו מעניין״.

זו הדרך שלך להציג את ״חליפות העתים״. אבל הייצוג באמצעות עבודה בודדת לכל שנה זה אתגר לא פשוט.

״אנחנו לא מנסים להקיף את המבט אבל למשל בהקשר של שנות ה-60 וה-70 בחרנו להציג אמנים שמאוד בלטו באותן שנים. כל החלטה להציג עבודות של רפי לביא, מיכאל דרוקס, סמדר אליאסף, יאיר גרבוז, יוכבד וינפלד – אמנים שמאוד בלטו בתקופה זו כצעירים. בחרנו עבודות משמעותיות שלהם מתוך האוסף שלנו – הן נכונות לזמן שלהן. משנת 2001 אנחנו מציגים את ׳הנער מדרום תל אביב׳ של אוהד מרומי״, אומר יריב.

זוהי אכן עבודה אייקונית, שהוצגה לראשונה בביתן הלנה רובינשטיין ומשם נדדה לתצוגת קבע במבואה העליונה של מוזיאון ישראל – לאחר שהוצגה גם בתערוכת ״זמן אמת״ ב-2008, שייצגה את העשור הראשון של שנות האלפיים באמנות הישראלית. ״ביריד אנחנו מציגים גרסה מעט קטנה יותר שלה״, אומר יריב.

בחיפוש העבודה הנכונה לכל שנה היו הפתעות והתרגשות של מפגש מחדש?

״האתגר העיקרי הוא לנסות ולדייק את הדברים, מתוך מאות עבודות ואמנים רבים לנסות לתת איזו תמונת עולם. אני חושב שמה שיעלה יפה מהבחירה שניסיתי לבחור, הוא משהו אנטי-אופנתי. לא שאין פה אמנים צעירים שלעבודתם יש סוג של עוקץ או כוח של זמן אמת, של הנוכחות שלהם והפעולה שלהם בשדה. אבל לדוגמה ציור שמן גדול של זריצקי, דיוקן של איילה זקס, או עבודה משנת 1966 של ליליאן קלאפיש, או עבודה מוקדמת נפלאה של אורי ליפשיץ – שעכשיו הוא זוכה לעדנה מחודשת – זה מסוג הדברים שנוהגים לומר עליהם שהם עומדים במבחן הזמן.

לא נראה לי שיש משהו יותר טוב לעשות עם הדבר הזה שצברנו והשקענו בו, מאשר להציג אותו לקהל. חלק מהם יקנו מהגלריות, אולי כעת ואולי בעתיד. יש חלק מהקהל שאנחנו אולי פחות רלבנטיים עבורו – אבל זה לא החלק המשמעותי בעיניי

ליליאן קלאפיש, 1966

ליליאן קלאפיש, 1966

״העיניים שמסתכלות על אמנות כיום הן כביכול ׳העיניים היודעות׳ וזו הזדמנות לשאול עד כמה העיניים, למודות אמנות עכשווית, הן עיניים שמיטיבות לראות. האם אנחנו יודעים עכשיו יותר משידענו קודם או להפך – האם איבדנו חלק מהכלים שהיו לנו להתבוננות. נדמה לי שלפעמים כשאנחנו מסתכלים על עבודה יש דברים שהיום נראים לנו מאוד משמעותיים – יש איזה שיח על זמני, שמושך את המבט״.

היה מאבק בין עבודות שהתחרו על ליבך?

״כן, מכיוון שהבחירה עוד לא סגורה אני חושב שיש לי סיכוי לעשות את זה כמו שצריך. אבל יש שנים שבהן היו הרבה מאוד עבודות נפלאות, שהייתי רוצה להציג ואני בהחלט מקווה לעשות צדק עם הייצוג הנכון של הדברים״.

הגלריה עובדת עם הרבה אמנים ותיקים ופוריים לאורך המון שנים. יש כאלה שיש להם יותר מעבודה אחת בתערוכה?

״נכון לכרגע כן – גרבוז למשל, אריכא, שיש עבודה פיגורטיבית ואחת מופשטת. עוד אמנים שבוודאי יופיעו – דליה אמוץ, כנראה עבודה מ-1984. היא נפטרה באמצע שנות ה-80 ועבודותיה מהשנים הללו הן הטובות ביותר. יש בין האמנים העכשוויים עבודות של שרון פוליאקין, מישל פלטניק, גל וינשטיין, סשה סרבר, פטמה אבו רומי, שמציגה כעת תערוכת יחיד בגורדון 2״.

לדברי יריב, הבחירה נעשית מתוך מחשבה על תפקידה של הגלריה ״עבודתה של גלריה אף היא נמדדת בסוג של מבחן – העבודות הללו שייכות לתקופה ממנה יצאו, אבל יש בהן משהו שמעבר לכך״.

העבודות עומדות למכירה?

״רובן עומדות למכירה. זה אפילו לא אחוז מהאוסף שיש בו בין 4,000 ל-5,000 פריטים״.

מה התפקיד של היריד בלוח השנה של הפעילות בגלריה? זה מפגש עם קהל חדש?

״נדמה לי שצבע טרי הפך להיות נקודת מפגש בין שוחרי אמנות צעירים וותיקים – ובינם לבין אמנים צעירים וותיקים. חלק מהקהל הוא קהל שלנו ויש גם קהל שנכנס לראשונה ויוצר היכרות. אני חושב שמארגני היריד עושים עבודה מצוינת בתנאים לא פשוטים. הם לקחו על עצמם משימה מורכבת, בכל שנה למצוא את המיקום לבחור מחדש את האמנים״.

ואתה לא סבור, כמו בעלי גלריות אחרות, שהתשלום של הגלריות מסבסד את אמני החממה?

״אני חושב שהגלריות אכן מאצילות מהניסיון והיוקרה מהאיכויות המצטברות של העשייה שלהן, אבל לא נראה לי שיש משהו יותר טוב לעשות עם הדבר הזה שצברנו והשקענו בו, מאשר להציג אותו לקהל. חלק מהם יקנו מהגלריות, אולי כעת ואולי בעתיד. יש חלק מהקהל שאנחנו אולי פחות רלבנטיים עבורו – אבל זה לא החלק המשמעותי בעיניי. אני חושב שאני משתתף ביריד, ועולה כמה שעולה, ואפילו אם רק פגשתי את האספנים שלי – גם אם לא מכרתי, פשוט להיות שם – שווה את ההשתתפות״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden