כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מראה הצבה בתערוכה. צילום: אלעד שריג

סוף העולם מתחיל כאן

תערוכת היחיד המרגשת של אלי גור אריה במוזיאון תל אביב מפגישה את החרדה הקיומית של האמן עם פנטזיות רומנטיות על מציאות של סיפוקים-צרכניים וחפצי-מעבר מנחמים. הוא מזמין את הצופים לטיול בנוף מקסים, שמתגלה כתופת מסוייט, זרוע שרידי עקבות אנושיים ובעלי חיים חייזריים, שעסוקים בחזרה אל חיקו של טבע משובש. אוצרת: דורית לויטה הרטן

אלי גור אריה2אורות אזהרה מרצדים ולשונות אש משתלהבות מסמנים את נקודת הכניסה לתערוכה החדשה של אלי גור אריה במוזיאון תל אביב, ״מנועי צמיחה״. זהו חלל-מיצב מפתה ומבלבל, טבע מדומה ומשובש המורכבת מריבוי פרטים בלתי שגרתיים. חלקם מפוסלים ביד אמן, בעלי חיים וצמחייה הנראים כמעט טבעיים, אך משהו מרמז על מצבם המלאכותי, החנוט, התעשייתי אפילו. חפצים מן המוכן (רדי מייד), שאיכשהו איבדו את פשרם ונותר מהם רק הד של זיכרון, קצהו של משהו מוכר, שאולי יכולנו לזהות פעם אבל כעת כבר אין לו שם ומובן.

בתערוכות קודמות שלו כיכבו דמויות של ילדים-מלאכים מוזרים, פסלי "שולי הפנינים" יפים, מושכי עין ומעוררי אימה, ואילו הפעם האדם הוא נעדר-נוכח בתערוכה. נותרו ממנו רק אזכורים בדמות חלקי גוף אקראיים ועקבות בוץ שהוטבעו בתבנית הסוליה הכבדה של נעלי חיילים או מטיילים. את ההיעדר הזה ממלאים הצופים, שכמו פוסעים בעקבות סימני הדרך שהותיר להם האמן.

במקום טקסט הסבר, כמקובל, מופיע כתב חידה: שיר בחמש גרסאות של דוד אבידן ״משהו בשביל מישהם״. שיר שהוא סדרת תיאורים של עולם ההולך ומאבד את סדרו, מעין מעשה בריאה ההופך בהדרגה לאיום בקטסטרופה

אלי גור אריה, מנועי צמיחה , מראה הצבה, 2016

מראה הצבה בתערוכה. צילום: אלעד שריג

גור אריה מזמין את הצופים לטיול בנוף. אבל הנוף, שברגע הראשון עשוי להיראות פורה, בצמחייה ירוקה ופינות חמד פורחות, מתגלה במבט נוסף כתופת מסוייט. ציטוט מאסכולת ציורי הירונימוס בוש שהתגלגל בפיסול תלת-ממד. את עקבות האסון מציינים נפלי פגזים ומצנחי הצלה – חלקם עודם מרחפים. העין לא מוצאת מנוחה והראש מתקשה להחליט במה להתרכז: מכל עבר פוגש המבט הרכבים מפתיעים והיברידים: חפצים הנראים כאילו צימחו עלווה וצמחייה המסתיימת באברי רבייה כמו-אנושיים. בעלי חיים שהתגלמו במראה חייזרי-דיגיטלי, אברי חוץ ופנים שהולחמו יחד בחיבורים כמעט אנטומיים – מבהילים בדמיון שלהם לחלקי גוף ובה בעת פלסטיים ומלאכותיים להפליא.

על קיר הכניסה לתערוכה, במקום טקסט הסבר, כמקובל, מופיע כתב חידה: שיר בחמש גרסאות של דוד אבידן ״משהו בשביל מישהם״. שיר שהוא סדרת תיאורים של עולם ההולך ומאבד את סדרו, מעין מעשה בריאה ההופך בהדרגה לאיום בקטסטרופה וכיליון, חיים שהופכים למוות.

״השיר הזה מלווה אותי בעבודתי שנים רבות״, מספר גור אריה על הבחירה הלא שגרתית. לדבריו, הוא מרגיש שהשיר משמש ביטוי מילולי כמעט מקביל של עבודות הפיסול – כפי שניתן לראותן בתערוכה. אצל אבידן הלחמי-מילים יוצרים יצירי כילאיים של משמעות ותהליכים לשוניים בלתי צפויים. יער עד הגולש אל תוך המים הופך ל״יערעל״ והרעל פוגע והורס חלקות טובות. דגים ועופות מתחלפים בתפקידים והופכים לגוויות הטובעות במים או נופלות משמים, ירח מר משייט בסיוטיו.

״יש כאן מעין סיפור של בריאה וקץ במקביל. גם העבודות שלי נעות בין תפיסת העולם הרומנטית והטכנולוגית. אנחנו מגיעים ברגע מהסתכלות על הטבע כעל משהו נשגב וגדול ועוצמתי להתנשאות האנושית וראיית הטבע והעולם כאילו הוא שברירי וזקוק להגנה שלנו, שלא ניגע ונחריב אותו״, הוא אומר.

כותרת התערוכה ״מנועי צמיחה״, שאולה מעולם המושגים הכלכלי ומרמזת על מבט רחב עוד יותר, המקיף גם את החברה והכלכלה האנושית. כמו בעבר, גור אריה מציג ביקורת על העולם הקפיטליסטי, ההיפר-צרכני, המחפש תחליפי טבע וסיפוקים מיידיים בדמות מוצרי צריכה וחפצים נחשקים, אשר חוסר התועלת שלהם טבוע בהם מרגע ייצורם. בדרכו ובשפתו האמנותית האישית, הוא מתאר את תפיסת ההווה שלנו כזמנית, לא בטוחה, שברירית ונתונה לתהפוכות וגחמות.

לדבריו, הוא מתנתק במכוון מקודים של אסתטיקה וסמליות מקובלת של תולדות האמנות, והולך לכיוון חומריות מתועשת, פלסטיקית, של חפצים שכאילו יצאו מפס ייצור הזוי – מראה שהוא הישג טכנולוגי, למרות שכל עבודותיו מבוססות על עבודת יד, משלב הפיסול ועד לגימור והצביעה.

״כל עבודה שלי הופכת למעין רדי מייד״, הוא מתאר. ״אני מעדיף לעבוד עם עבודות ישנות. אני לא אוהב לבוא עם רעיון ולגשת לבצע אותו, אלא לגשת למשהו שנמצא כבר 25 שנה על הקיר בסטודיו – לחזור אליו ולשנות אותו״. חלק מהארכיון הצורני שלו גלוי לעין, בקיר האחורי של התערוכה, שם מוצגות כמה מהעבודות היותר מוקדמות שלו, משנות ה-90, שבעקבותיהן הלכה והתפתחה שפת הפיסול הייחודית של גור אריה. שפה שנעה בין היפר ריאליזם לסוריאליזם, במבט חובק עולם שיורד גם לפרטים הקטנים – ושאינו בורר אזכורים תרבותיים מגויה וברויגל ועד וולט דיסני.

IMG_4103 IMG_4101 IMG_4102

במבי יתום

כאשר הוא משלב חפצים מן העולם האמיתי, הוא תולש אותם מהקשרם המקורי, שותל בהם מנגנונים זרים ומייצר אצל הצופה אסוציאציה מעולמות תוכן רחוקים ואפילו סותרים: שיבולת שצמחה לגובה אבסורדי מזכירה בשחור גרעיניה אנטנה סלולרית. היא מחוברת למערכת תקשורת כמו-צבאית מעידן אחר, שמזמן יצאה מכלל שימוש. ראשו הערוף של פנס רחוב מוטל כגווייה, ובתוכו מפרפרת ממטרה המתיזה סילוני מים ירוקים-עכורים. חוטי החשמל הגדועים המשתלשלים ממנו כעורקי דם מזכירים יצורים מסרטי מדע בדיוני.

״זה נכון, אני יוצר דימויים של מדע בדיוני מחלקים של טכנולוגיה ישנה. העבודות מחלצות דימויים קיימים ששתולים בתודעה של הצופים״, הוא מסביר את התחושה הכובשת והמטרידה השורה על התערוכה. מצד אחד הכול כל כך מוכר – הנה הסנאים הקטנים והכלבלב החמוד – אבל משום מה הם נראים כמו אחרי אסון גרעיני.

שלד מבהיק של בעל חיים ענוג – בתנוחה שהיא ציטוט ישיר מתמונת במבי של דיסני, רפרנס תרבותי שלא ניתן להימלט מפניו – מעורר חרדה ברגע הזיהוי. ״זהו במבי היתום״, מודה גור אריה. ״אנחנו רוצים לחשוב על העולם בתור גן העדן שבמבי נולד לתוכו, עם הסנאים והארנבונים, אבל זה מות העולם. גם החיות הקטנות המתכנסות לשתות מוצאות לעצמן משאבה מטפטפת שלולית דלק במקום מקור מים חיים. ואולי הן כבר בשלב התפתחותי מאוחר יותר – והדלק הפך למזון.

הרעיון הוא לספר סיפור ולא פחות חשוב מכך – לחסום את הסיפור. ליצור שינוי ולהסיט אותו מהנדוש ומהברור מאליו. ליצור סיפור חדש״. הסיפור שלו נוגע לחרדה הקיומית שהיא חלק מהחיים, וגור אריה אינו מנסה לברוח ממנה, להיפך, נראה שהיא מזינה אותו והוא חי איתה בשלום ואפילו מוצא בה צדדים קומיים

״הרעיון הוא לספר סיפור ולא פחות חשוב מכך – לחסום את הסיפור. ליצור שינוי ולהסיט אותו מהנדוש ומהברור מאליו. ליצור סיפור חדש״, אומר גור אריה. הסיפור שלו נוגע לחרדה הקיומית שהיא חלק מהחיים, וגור אריה אינו מנסה לברוח ממנה, להיפך, נראה שהיא מזינה אותו והוא חי איתה בשלום ואפילו מוצא בה צדדים קומיים.

״אני מאוד חרד, אני רואה אסונות בכל פינה. דואג כשאני הולך ברחוב עם הילדים. כשילדי היה קטן אמא שלו תלתה מובייל עדין מפורצלן מעל העריסה. אני נחרדתי ואמרתי שזה עלול ליפול עליו ולפצוע אותו, זה ממש מעל הראש. כשהיא שאלה למה שזה יפול אמרתי – אם למשל תהיה רעידת אדמה. הסרתי את הקישוט ובאותו לילה באמת הייתה רעידת אדמה קלה. לא שמשהו נפל, אבל אני הוכחתי את צדקתי. כל האחרים – שחשים בטוחים – הם כנראה טועים״, הוא צוחק על עצמו.

גור אריה למד במדרשה לאמנות בשנות ה-80 ובמשך שנים רבות רתם את אמנותו לטובת תעשיית הפרסום, ויצר פיסול היפר ריאליסטי לסרטים ולפרסומות – תותים עסיסיים, אגוזים מבהיקים ושוקולד מתפצח, יצאו תחת ידיו והצטלמו מצויין בסטודיו, לפני שהוחלפו כמעט כליל בהדמיות ותחליפים דיגיטליים. כיום גם הוא עובר לפיסול דיגיטלי ולהדפסת תלת ממד, ״זה העתיד״, הוא אומר בפשטות.

אוצרת התערוכה, דורית לויטה הרטן, מזהה את עבודותיו כ״אסכולה בפני עצמה״. לדבריה, גור אריה נבדל מאמנים ישראלים אחרים בשימוש שהוא עושה בעתיד כדי לדבר על ההווה. היא רואה את עבודותיו כ״הצעות של הישרדות במציאות פוסט אפוקליפטית. לשם כך הוא בונה מערכות סגורות, מכניות בטבען, ויוצר אפשרויות, מוטציות ואסטרטגיות של הצלה. בהקשר של התערוכה הנוכחית, מנועי צמיחה אינם מטפורה, אלא תכלית הקיום של הסביבות, של חפצי האמנות ושל ההיברידים של גור אריה, בבחינת מנועי האל המופיעים לאחר הקטסטרופה כדי ליצור עולם אמיץ וחדש״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden