כל מה שחשוב ויפה
מתוך ״הארץ המובתחת״. צילום: דין אהרוני

ממלכת וולגריה: גרסת התלת־ממד

בתערוכת היחיד שלו, ״הארץ המובתחת״, שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון בית העיר בתל אביב, ממשיך זאב אנגלמאיר למתוח את גבולות הטעם הטוב ולאתגר את המבקרים עם היחס שלהם לדת, לאומיות, מיניות, פורנוגרפיה ועוד. ״כשיש נושא שאני מרגיש שזו בעיה לגעת בו, אלה המקומות שאני רוצה להיכנס אליהם״, הוא אומר, תוך שהוא מספר שהעבודה על התערוכה שינתה את האופן שבו הוא מסתכל על העולם

בתחילת השנה הגיע זאב אנגלמאיר למוזיאון בית העיר כדי לצפות במופע של תיאטרון קליפה. הוא הביא עימו עותק של ספרו ״מסע לוולגריה״, שבדיוק יצא לאור, כדי להעניק אותו במתנה לחברה. בעודו עומד בתור הוא נתקל באיילת ביתן שלונסקי, האוצרת הראשית של בית העיר, ובקלודט זורע, היועצת האמנותית של המוזיאון. ״כבר נתתי את הספר במתנה, אבל כשהתחלנו לדבר שלפתי אותו מהתיק והראיתי להן אותו במקום. לקח להן בדיוק דקה להגיד ׳בוא תעשה אצלנו תערוכה׳.

״הבעייה הייתה הדדליין המטורף, שלושה חודשים, אבל עוד יותר מטורף היה להגיד כן במקום. בהתחלה חשבתי שבגלל שיש לי כל כך מעט זמן, אבחר עבודות דו־ממדיות, אמסגר ואתלה. אבל קלודט הלהיבה אותי: היו לה רעיונות גרנדיוזיים, היה ניצוץ בדברים שלה, והלכתי עם זה עד הסוף. לדוגמה, היא אמרה שהיא חושבת שבפתיחה אני צריך לרדת מהשמיים. ביררנו עלויות של מסוק, וכבר התרגלתי לעובדה שאני אצטרך להשתכר, אבל בסוף זה התחלף לבת מצווש ויצאתי מצדפה״.

מתוך אירוע הפתיחה של התערוכה

מתוך אירוע הפתיחה של התערוכה. צילומים: גילי לוינסון

d13c6c27-fa53-4a47-aec6-20b799ba3c7e

צילום: גילי לוינסון

וזה בדיוק מה שקרה, מול מאות אנשים, כפי שאפשר לראות בצילומים של אירוע הפתיחה של התערוכה ״הארץ המובתחת״. אבל גם מי שלא הגיע לפתיחה ויבקר בתערוכה, יזכה להצצה אל מוחו הקודח של אנגלמאיר: בובות בד ענקיות, חלונות מצוירים, כתובות ניאון, מובייל גפילטע, פסלים הומוריסטיים, סרטונים ואובייקטים שמשלבים פנטזיה והומור פרוע; עבודות מושכות ודוחות בו זמנית, יפות ומכוערות, שממשיכות את הקו הפרוע וההומוריסטי של אנגלמאיר, עם חידוש משמעותי בקריירה שלו: המעבר לתלת-ממד.

לקראת התערוכה, מספר אנגלמאיר, הוא החל את צעדיו הראשונים – פחות או יותר – בעולם הפיסול. אחד הפסלים הראשונים שיצר היה האישה המנמנמת עם הזבובים שמפוזרים עליה. לשם כך הוא קנה אריזה של שמיכה חשמלית משוק הפשפשים שפשוט מצאה חן בעיניו ושקית של 1,000 זבובים ירוקים בשוק הפשפשים. ״צבעתי אותם בשחור אחד אחד. אפשר להזמין זבובונים שחורים מסין אבל לא היה לנו זמן בגלל הדדליין״, הוא צוחק.

צחוק בצד, כשהוא מתייחס לכך ברצינות, הוא מספר שהעבודה על התערוכה שינתה את האופן שבו הוא מסתכל על העולם; לא פחות. ״התחלתי להסתכל על העולם בצורה תלת־ממדית. עד אז הרחוב היה דו־ממדי: החומרים שאיתם עבדתי היו לוחות מודעות, חנויות יד שנייה של מגזינים, אוספים של פוסטרים, ופתאום נהיה טוויסט: גיליתי שאני יכול להשתמש גם בתלת-ממד. זו הייתה ממש הארה, בדומה לרגע שבו גיליתי שאני לא צריך להתאמץ כדי לאייר״.

זה קרה בשנה השלישית ללימודיו במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, כשהוא נדרש לאייר עטיפה לתקליט לסקספוניסטית. ״במשך שלוש שנים ניסיתי לצייר ריאליסטי, וזה היה תהליך מאוד מתסכל עד שבסוף שנה שלישית סוף כל סוף הצלחתי. ואז עשיתי סקיצה לאיור, מין שרבוט, וקיבלתי תגובות אוהדות. זה היה הרגע שבו גיליתי שאני יכול ליהנות מאיור. זה משהו כל כך משמעותי, כי לצייר ריאליסטי היה כרוך בסבל. זה לא בא לי בקלות כמו לחברים אחרים לכיתה.

״ועכשיו, אחרי שנים שאני מאייר בספרים ועיתונים ובכל מדיום אפשרי, עטיפות של דיסקים ואנימציה, התערוכה תפסה אותי בזמן שאני שואל ׳מה עכשיו?׳. הוצאתי את הספר והיה לי ברור שעכשיו יש לי כמה חודשים של חופש, אבל בלי לתכנן מה שקרה הוא שגלשתי לתקופה הכי יצירתית, סוחפת ומורכבת שהייתה לי. זה הפרויקט הכי אינטנסיבי שחוויתי, זה היה טוטאלי לגמרי, אפילו התנצלתי בפני הסטודנטים שלי, למרות שעשיתי כמיטב יכולתי. זה היה כל כך טוטאלי, זו פעם ראשונה שחוויתי עשרה דברים שקורים בו זמנית, וכל דבר כזה דורש תשומת לב לכל פרט״.

אז איך היה באמת לעבור מדו-ממד לתלת-ממד?

״תמיד יצרתי דימויים בדו־ממד, דיברתי באמצעותם, אני עושה תגובות ויזואליות לכל דבר בחיים: לקרובת משפחה שאבא שלה נפטר עשיתי כרטיס נפתח; בפעם הראשונה שהבת שלי הסכימה להרים את הקקי של הכלבה שלנו מהמדרכה, איירתי לה כרטיס ברכה. זו השפה שלי, והתערוכה היא הפעם הראשונה שאני מרגיש שזה גם נכון לתלת־ממד.

״לדוגמה, עבדתי עם פסל שיצר לי את הפסל של הזבוב ממין נקבה שעומדת על זין של פיל, אינטרפטציה לאיור שפרסמתי בעבר בסירופ, מגזין הקומיקס שלי. הוא יצר דגם של פסל יפהפה, אבל הוא היה יפה מידי. אני חושב שרוב הקהל שהיה רואה את הפסל המקורי, היה מעדיף אותו על הפסל הנוכחי: הזין נראה כמו זין מפואר, הזבובה היתה כמו תכשיט, אבל בפגישה איתו החזרתי אותו לעבוד עם הסקיצה. אפשר להגיד שכיערנו את הפסל, שהפסל חזר לגולמיות: הוא לא סימטרי, והחומר מפוספס, והזבובה נראית כמו קו משורבט, וזה נאמן לסקיצה. זה אולי נראה קו מרושל, אבל זה מאד פדנטי.

״אני חושב שאפשר למצוא בעבודות שלי פגיעות: הן אף פעם לא סופר מקצועניות, אתה רואה עליהן הדבקות ושריטות, הגדלים לא תמיד נכונים, ויש לא מעט עבודות שאתה אומר ׳גם אני יכול לעשות את זה׳ – לשרבט, לגזור ולהדביק. אני לא מנסה להרשים באיזה ידע אנטומי יוצא דופן. נראה לי שיש בזה משהו מקרב, קצת כמו דיבור, או כמו ההבדל בין הרצאה אקדמית מלומדת לבין לשבת ולדבר על דברים״.

ec440750-061e-47b6-b8ed-0cd1f848df50

צילומים: דין אהרוני

b9551562-07bc-46e3-88f8-177071f6ee6d

החופש הגדול

אחד הדברים המפתיעים בתערוכה הוא עצם קיומה, במיוחד באקלים התרבותי הנוכחי של צנזורה, שמרנות וניסיון ללכת על בטוח, מבלי להרגיז אף אחד, על אחת כמה וכמה כשמדובר במוסד עירוני. מעבר לכך שמגיע לצוות בית העיר טפיחה על השכם (או ברוח התערוכה, על התחת…), הדברים מקבלים משנה תוקף כשאנגלמאיר מספר על החופש המוחלט שהוא קיבל.

״לא ציפיתי לקבל כזה חופש. בכמה גלריות אתה יכול לעשות קולאז׳ באורך של 18 מטר עם תקרה גבוהה? או מובייל ענק בצורת גפילטע פיש? בזמן העבודה על התערוכה חשבתי על משהו בלילה, ובבוקר רעיונות קמו לתחייה תוך שעות. אני חושב שזה נדיר, גם בגלל התכנים: זה מוזיאון של העירייה, מוזיאון עירוני, ועם זאת היה לי באמת חופש יצירתי.

״אחרי הפתיחה שכבתי על הפוף למטה, אחרי שכל המבקרים עזבו, הסתכלתי על החלל והבנתי שכל הדבר הזה תפס צורה בשלושה חודשים. יש בזה משהו מאד חזק, אינטנסיבי ואובססיבי. אני בחסך של אני לא יודע כמה שעות שינה, המוח עובד, וזה ממשיך ככה מאז הפתיחה.

״או לדוגמה, ההזמנות לתערוכה. עשיתי הזמנות בכמה וריאציות: כאלו שנראות כמו הזמנות של מכוני בריאות, הזמנות יותר שמחות ועליזות, וגם בהולוגרמות. יש בזה משהו שמוצא חן בעיני ברב גוניות הזאת, בלא להחליט, שאפשר גם את זה וגם את זה וגם את זה. אני מלמד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ולא פעם אתה מנסה לכוון את הסטודנט ולעזור לו לגבש שפה חזותית. כאן ההחלטה הייתה על ריבוי״.

3b6a9193-6f39-436e-b38c-523a8752c17e

צילומים: דין אהרוני

צילום: דין אהרוני

מה אתה רוצה שיקרה למבקרים בתערוכה?

״ישמח אותי אם התערוכה תמשיך להדהד אצל המבקרים בראש, שינסו לפענח אותה. יש בה דימוים חזקים, משעשעים, אני חושב שהיא מדברת בכמה רבדים. אולי השאיפה שלי היא לחבר אותך לצדדים שהרבה פעמים מוכחשים אצלנו. ברובד הילדותי, הארוטיקה שכאן היא ארוטיקה חוגגת, שמחה ומשעשעת. כביכול הכל מותר, יש בזה משהו מאד ילדי.

״אבל הייתי רוצה שתתחבר גם לצדדים כמו אבסורד, לוולגריות הזו שכביכול תוקפת אותך. חלק מהעבודות לא פשוטות, במובן שהן מציגות ארוטיקה קשה או משתמשות בחומרים מעולם הפורנו, אבל הן רק משתמשות בזה. הן לא פורנוגרפיות, הן משתמשות בפורנוגרפיה. ויש עבודות שמשתמשות בחומרים זולים עם דימויים נוצריים.

״אני חושב שהמשמעות של כל זה היא ליצור סימן שאלה או לערער משהו. זה קשה, במיוחד אצל אנשים בוגרים, אחרי שנים שאנחנו מתקבעים בדעות ובעמדות שלנו. אבל להצליח בזה בקטנה, שמישהו ייצא מפה ויטיל ספק על קשת של נושאים, על היחס שלו למיניות, לפוליטיקה, לישראליות, זו תהיה הצלחה מבחינתי. כל דבר כזה נועד לפרק משהו: כל העבודות מנסות לפרק תבניות״.

איזו תבנית היה אפשר לערער אצלך?

״אני מערער לעצמי יותר ממה שזה נראה. בסופו של דבר הקהל הראשוני שלי הוא אני. כל העבודות שלי שנוגעות בטאבואים, קשורות לטאבואים שרציתי לבחון מה קורה כשאני מגיע לגבולות של ממלכת וולגריה. או לדוגמה העבודות היהודיות: היהדות היא נושא שבמשך שנים לא רציתי לגעת בו. ההורים שלי הגיעו ממשפחות דתיות, הייתה לי רתיעה מזה, עד שההגדה לפסח שאיירתי שברה את הטאבו אצלי, ואחר כך נכנסתי לארבע שנים של לימודים במכללת עלמא״.

זאב אנגלמאיר. צילום: דין אהרוני

זאב אנגלמאיר. צילום: דין אהרוני

אז מתחת להכל מסתתר איזה אנגלמאיר ביישן?

״לא יודע אם ביישן. אני מנסה לאתר את כל המקומות הלא מפוצחים אצלי: שואה, יהדות, מין. אני נמשך אליהם, כי ברגע שיש נושא שאני מרגיש שזו בעיה לגעת בו, אלה המקומות שאני רוצה להבין. וההומור, שבטעות נתפס כאן כמשהו שמבטא זלזול, מנכיח את הדברים. דווקא כשאתה לא יכול לצחוק על משהו, אתה מדבר על הנושא, וזו האפשרות שהכי מנגישה נושא לקהל. דווקא באמצעות הומור אתה מייצר מצב שאפשר לדבר על זה״.

אז מה עכשיו, קצת חופש?

״לא בטוח. כבר קיבלתי בעקבות התערוכה כמה הצעות שאני ממש מקווה שיתממשו, אחת מהן היא תהלוכת ענק וולגרית, ולא בתל אביב. אני גם הולך לחתן בקרוב זוג מפריז שיגיע לארץ, ואני אהיה הרבנית שושקה הערומה. יום אחרי החופה אטוס לדירה שלהם ברובע ה-11 בפריז לשלושה שבועות. אז כן, יהיה קצת חופש להבין מה קרה פה בחודשים האחרונים. עדיין קשה לי לאמוד כמה זה היה משמעותי מבחינתי, זו ממש ההתחלה״.

צילום: דין אהרוני

צילום: דין אהרוני

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ניצן

    עד מתי התערוכה מוצגת?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden