כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
יוני גולד

איך עושים בית ספר: המדרשה לאמנות בהלנה רובינשטיין

בזמן שבתי ספר לאמנות עומדים תחת מתקפה, התערוכה ״בית ספר לאמנות״ בביתן הלנה רובינשטיין מציינת 70 שנה למדרשה לאמנות בית ברל. במקום רטרוספקטיבה מנומסת של שיאים והישגים, התערוכה הרדיקלית משרטטת דיוקן של המדרשה – כולל שיעורים וסדנאות, הדשא והקפטריה, ואווירת החיפוש והתעייה של לימודי האמנות

מירי סגל

בתערוכה המציינת 70 שנה להקמתה של המדרשה לאמנות בחר האוצר אבי לובין, מראשי התוכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה, ללכת בדרך לא קונבנציונלית. במקום לאסוף את מיטב היצירות של גדולי היוצרים שצמחו ויצאו מהמדרשה, במקום מבט רטרוספקטיבי על הישגים ושיאים, על זרמים באמנות ואמנים רבי השפעה המזוהים עם המדרשה, לובין החליט להעתיק לתערוכה את אווירת המדרשה ואת מראה המקום.

במסגרת התערוכה ״בית ספר לאמנות״ הפך ביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לדיוקן-מעט של המדרשה בבית ברל – עם קפטריה וחלקת דשא, עטורת צמחיה (״סט הפגישות״, עבודה של נועה גרוס, אורי נועם ועלמה פוגל); עם מערכת שעות ושיעורים פתוחים לקהל, הכוללים סדנאות (ליאור שביל מעסיק את הקהל במשך שלושה ימים), מבחנים (בעבודה של מיכל היימן), שיעורים (רפאת חטאב מלמד ערבית); דיבור על תולדות האמנות, קריאה בספריה וגם משחקי פוקר בהפסקה (עבודה של תום פניני). מרבית ההרצאות הן למעשה עבודות פרפורמנס (מיצג – אחת המילים שנמצאות במוקד החיטוט התקשורתי בפרובוקציות אמנותיות לאחרונה).

לא ברור למה האמנות נתפסת כמאיימת כל כך – אולי זה בגלל השפה השונה שבה היא מבטאת רחשי לב ואולי זה קשור לאופיה הנבואי. תערוכת המדרשה מאפשרת לכל אדם, גם לשרי הממשלה, להציץ אל תוכו של בית ספר לאמנות

מראה חוץ בפנים, עבודות של שחר יהלום, נועה גרוס, אורי נועם ועלמה פוגל

כאשר שרת התרבות ושר החינוך עסוקים בציד מכשפות דמיוניות ובדה-לגיטימציה של גיוון תרבותי וריבוי קולות, אסור לתת לשוחרי הפרובוקציות והפיצוצים להכתיב את סדר היום

מיכל הימן

הבלגן הנראה לעין הוא תוצאה של מכלול רב-תכנים, חלקו בוסרי, חלקו בשל ואף מניב פירות חדשים מדי דור ודור, וחלקו ארס-פואטי – אמנות בוגרת הבוחנת את עצמה. במבט מקיף התערוכה מיטיבה להציג את עצם החיפוש והתעייה, הטעות והתהייה, שנמצאים בבסיס העשייה האמנותית. אולם גדולתה היא גם חולשתה: לא ניתן לקלוט את איכותה של התערוכה בביקור קצר ובראייה בלבד.

״התערוכה מבקשת לבחון מחדש את תפקידו ואת חשיבותו של בית הספר לאמנות (ושל המוזיאון) בראשית המאה ה-21, מתוך ניסיון לחשוב על בית ספר לאמנות כאתר פעיל של ייצור תרבותי ושל מודעות ביקורתית, ולא מקום השקוע בתהליך הלימוד בלבד״, אומר לובין. הניסיון לשתף את הקהל במהותו של בית הספר לאמנות ובחוויה של המתרחש בו דורש מעורבות והשתתפות פעילה של הקהל – עם הרשמה במערכת השעות, בחירה בפעילויות שתרצו לקחת בהן חלק, הגעה בזמנים יעודים. דרישה כזו מתגלה בדרך כלל כגול עצמי, כאשר מרבית המשתתפים מגיעים מקרב אותם מעגלים של עולם האמנות, בסגנון חבר מביא חבר, ולא נפתחים לקהל הרחב.

השאיפה היא לקרוא לקהל לבוא, לראות ולעשות, ובעיקר ללמוד משהו על אמנות. בזמן שהארץ סוערת בעקבות תרגיל פוטושופ בבצלאל שיצא מהקשרו ונופח מעבר לכל פרופורציה; כאשר עבודת מחאה של אמן בודד בכיכר העיר מוצגת לפתע כחוד החנית של התארגנות פוליטית נגד השלטון – התערוכה הרדיקלית של המדרשה במוזיאון תל אביב מחווירה מעט, ונראית כמעט מנומסת מדי. אך אסור להתעלם ממנה ומחשיבותה.

התערוכה אינה מרהיבה, אפילו לא אלגנטית. היא רחוקה מתרגילי פוטושופ ועוסקת במהות הרבה יותר מאשר בנראות. המדרשה באה למוזיאון בבגדי עבודה

אניסה אשקר

העיסוק באמנות סובל מאז ומתמיד מהיעדר תקציבים וחסר תמיכה ציבורית. כעת חופש הביטוי האמנותי נמצא תחת מתקפה הרסנית מצד אותם גורמים שאמורים להזין ולתקצב את בתי הספר והמוסדות לאמנות. כאשר שרת התרבות ושר החינוך עסוקים בציד מכשפות דמיוניות ובדה-לגיטימציה של גיוון תרבותי וריבוי קולות, אסור לתת לשוחרי הפרובוקציות והפיצוצים להכתיב את סדר היום. כחלק מהתערוכה, יתקיים ב-20.12 דיון חירום ומחאה על מצב הרדיפה של האמנות באקלים הפוליטי בארץ. בערב זה יושק גם גיליון חגיגי של כתב העת של המדרשה.

לא ברור למה האמנות נתפסת כמאיימת כל כך – אולי זה בגלל השפה השונה שבה היא מבטאת רחשי לב ואולי זה קשור לאופיה הנבואי. תערוכת המדרשה מאפשרת לכל אדם, גם לשרי הממשלה, להציץ אל תוכו של בית ספר לאמנות ולראותו כפשוטו – לא מדובר בקן צפעונים חורשי מזימות, אלא בסטודנטים ומורים, אמנים וכאלה שרוצים להיות לאמנים, או אולי רק ללמוד על אמנות. אנשים יצירתיים בדרך כלל, חושבים ובעלי עמדות שונות ומשונות.

התערוכה אינה מרהיבה, אפילו לא אלגנטית. היא רחוקה מתרגילי פוטושופ ועוסקת במהות הרבה יותר מאשר בנראות. המדרשה באה למוזיאון בבגדי עבודה: כפי שניתן לראות, בין היתר, בנזילות הצבע הצהובות והשחורות בעבודתה של אניסה אשקר ״בעקבות ואן גוך, מירו והחודש אוגוסט״. העבודה משלבת ציורים ממוסגרים שהצבע כמו פרץ מתוכם והשתלט על סביבתו. מיצב אקספרסיבי שנעשה בתנופה, במיוחד למקום, והוא אחד מהעוגנים המרכזיים בתערוכה.

עינת עמיר משלבת בעבודתה ״גברים מסבירים לי דברים״ נתונים סטטיסטיים על נוכחות נשית וגברית באמנות המוצגת לקהל במוזיאונים, במוסדות החינוך ובזכייה בפרסי אמנות בישראל

רועי רוזן לבוש בחולצה שיצרה מיכל נאמן בפרויקט "גברים" של עינת עמיר

מירי סגל, אף היא מראשי התוכנית ללימודי המשך באמנות, מציגה את היחסים המורכבים והשיווי משקל העדין בין מורה ותלמיד במסגרת בית ספר לאמנות. בעבודה ״תלוי״ (בלי שום קשר לחבל תלייה או לראש הממשלה). היא מציעה מפגש על שני כסאות סביב שולחן התלויים באוויר – אפשר לראות בזה סימבול לניתוק של האמנות מקרקע המציאות, לכך שראשה בשמים, או להיפך, למתח המתמיד ולסכנת ההתרסקות שאורבת לעוסקים בה. לובין מעיד, שהוא וסגל קיימו לא מעט פגישות ״באוויר״, כחלק מאותה עבודה, וההרגשה, אחרי שמתרגלים, היא של הבידוד הנחוץ והמחוייבות העמוקה להתרכז בפגישה ולהיות ״רק שם״, כאשר כל הסחת דעת או רצון ללכת לרגע כרוך בהתארגנות מתאימה.

בולטת בנוכחותה גם עבודתה של עינת עמיר ״גברים מסבירים לי דברים״ (בעקבות מאמרה המכונן של רבקה סולניט, שעוסק בהשתקת נשים). עמיר חקרה והביאה נתונים סטטיסטיים על נוכחות נשית וגברית באמנות המוצגת לקהל במוזיאונים, במוסדות ובזכייה בפרסי אמנות בישראל. היא גייסה שורה של אמניות ואמנים בולטים, מבוגרי המדרשה ומוריה/מנהליה לדורותיהם – ביניהם מיכל נאמן, ורד נסים, יאיר גרבוז, רועי רוזן, גבי קלזמר ואחרים. הנשים האמניות יצרו הדפסים שמבטאים השתקה ונחיתות נשים באמנות, בדימוי ובנתונים. הגברים מצולמים בחולצות המודפסות באותם דימויים, ומקריאים את המאמר הפמיניסטי של סולניט, בסדרת הרצאות פרפורמטיביות, כמסבירים באוזני הקהל.

נשאלת השאלה למה דווקא אמנים אלה מוצגים, ולמה התערוכה נוטה למינוריות ומוותרת מראש על האפשרות לנצל את הבמה המוזיאלית ולהציג את הדברים היותר מרשימים, שייצרו חוויה משמעותית ונגישה גם עבור קהל שאינו משתתף פעיל ומעורב

קרן גלר

קלזמר, המכהן כדיקאן הפקולטה לאמנויות בבית ברל, מציג בתערוכה אחת ממכונות הציור המיוחדות שלו, והיא מופעלת בשיעורי סטודיו שהוא מעביר. רפי לביא המנוח, מהאבות המייסדים והמובילים של ״זרם המדרשה״, מיוצג באופן עקיף בעבודה של עפרי כנעני. היא מקרינה סט שקופיות ללימוד תולדות האמנות שהיה של לביא והוא ״הוריש״ אותו לאמן-מורה בולט אחר, ציבי גבע (השותף ליצירה זו). השקופיות מוקרנות בשני מקרנים המפריעים זה לזה, דימוי מוקרן על דימוי, כך שהגישה הדידקטית סובלת מטשטוש ולקות ראייה.

כמה עבודות בתערוכה (שתוצג עד סוף דצמבר) מתכתבות ישירות עם תערוכות המוצגות במקביל בגלריות ובמוזיאונים: מיצב פיסולי של דינה שנהב, המציגה תערוכת יחיד מדוברת בגלריה נגא. פסל מרשים של קרן גלר, מאותם חומרים שהיא מציגה בתערוכת היחיד בגלריה רו-ארט. גרבוז מציג בימים אלה במוזיאון תל אביב את התערוכה ״אני ציירים״, במסגרת זכייתו בפרס רפפורט. אניסה אשקר מציגה בו זמנית עבודות במוזיאון הרצליה, בביאנלה לרישום בירושלים ובגלריה במעלות תרשיחא. כל אלה משמשים תזכורות לרלבנטיות של המדרשה ולנוכחות של האמנים שיצאו ממנה.

דגנית ברסט

עם זאת, נשאלת השאלה למה דווקא אלה מוצגים? הרי לא חסרו עשרות ואולי מאות אמנים נוספים, שהיה ראוי ומעניין לפגוש בעבודותיהם. גם בבחירות שנעשו התערוכה נוטה למינוריות ומוותרת מראש על האפשרות לנצל את הבמה המוזיאלית ולהציג את הדברים היותר מרשימים, אפילו של אותם אמנים. בן הגרי למשל, אמן וידאו ומיצב מבריק, שמיוצג כאן בסדרת צנצנות של ירקות מוחמצים (ההחמצה היא בדיחה פנימית ומחווה לגדעון גכטמן המנוח). עבודתה של דגנית ברסט ("המחבל מדיזנגוף סנטר"); חוברת פעילות וצביעה של רועי רוזן. למול כל אלה חסרות כמה עבודות חזקות – שייצרו חוויה משמעותית ונגישה, גם עבור קהל שאינו משתתף פעיל ומעורב.

ביציאה מהתערוכה מוצגת עבודה אינטראקטיבית ״כניסה ביציאה״, של איה פלדמן ואופירה הוניג, מהמחלקה לטיפול באמנויות. היא מזמינה את הצופה להתייחד לרגע עם החוויה שעבר בתערוכה ולתת משוב דיגיטלי בלחיצת כפתור. את המשוב ניתן לראות בתמונה מצטברת על קיר הכניסה, ולחוש את הסיפוק שבשייכות והשתתפות ביצירה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden