כל מה שחשוב ויפה

הספינה טובעת והאמנות חיה ובועטת

הביאנלה בוונציה מציגה השנה אמנות רגעית ופתאומית שמערבת את הצופה ומשנה את פניה כל הזמן. כמו העולם הדיגיטלי שאנחנו חיים בו

דמיאן הירסט עם דיוקן עצמי, צילום חגית פלג רותם

אמרו עליו שהוא נעלם, אמרו שאיבד את מגע הקסם, אבל דמיאן הירסט חוזר ומוכיח שהוא יודע לאן עולם האמנות הולך. יותר מכך, אולי לא שמנו לב, אבל בהחלט יתכן שהוא עצמו הקפטן שמנווט את הספינה. כמו צייד שאורב לטרפו, פרס הירסט את מלכודותיו על פני שני מוזיאונים בוונציה חודש ימים לפני פתיחת הביאנלה לאמנות, והמתין בסבלנות לבואם של אוהבי האמנות לעיר. אלה הגיעו כמתוכנן, בטיסות וביאכטות מפוארות, התקבצו מכל העולם לפתיחת הביאנלה בשבוע שעבר, והחלו במרוץ מסחרר בין אתרי החובה של האמנות בעיר. והירסט היה שם, לקבלם בזרועות פתוחות לחיקו של מפגן הכוח האקסטרווגנטי שבישל במשך 10 שנים. באורו המסנוור נגזר על הביאנלה להיראות קצת חיוורת, גם אם הייתה מתאמצת יותר. והיא לא.

כריסטין מאסל, אוצרת התערוכה הראשית של הביאנלה ה־57, הכתירה אותה בכותרת Viva Arte Viva (תחי האמנות) והצהירה על החזרת האמנות לידיהם של האמנים. נאמנה להצהרתה, היא מציגה אוצרות נון־שלנטית, שכמעט מפקירה את התערוכה לחסדי המקרה. האמנים אמנם יודעים את העבודה, אך הצופים היו יכולים ליהנות אילו הייתה מפגינה קו מחשבה קוהרנטי יותר. כפי שהיא, התערוכה מציבה אתגר לא פשוט בפני מי שמנסה לפרש את ההיגיון שלפיו נבחרו והוצבו העבודות ואת ההקשרים ביניהן.

האנדר־סטייטמנט של הקו האוצרותי של כריסטין מאסל יכול להתפס כחולשה, ויהיו בוודאי מי שיגידו שזוהי אוצרות נשית. אך מצד שני, ניתן לראות בגישתה של האוצרת הנחיה – הן כלפי האמנים והן כלפי הקהל – לחשוב, לפעול, להשתתף ולקחת אחריות

טאוס מחאצ'בה, רוסיה

אחרי שתי הביאנלות הקודמות, שאצרו אוקווי אנווזור ומסימיליאנו ג׳וני, נראה שכוונתה של מאסל הייתה להוריד את הטון הזועק ״תראו אותי״, להיות פחות נחרצת ולהותיר הרבה יותר מקום לתעייה חופשית. ככזו הביאנלה מעבירה תחושה של מבט הומניסטי, המתבונן בזמן החולף ובחיים האנושיים בסקרנות, בחמלה, בלי להטיח סיסמאות בפנים. אפשר להתייחס לאנדר־סטייטמנט שלה כאל חולשה, וי היו בוודאי מי שיגידו שזוהי אוצרות נשית. אך מצד שני, ניתן לראות בגישתה של האוצרת הנחיה – הן כלפי האמנים והן כלפי הקהל – לחשוב, לפעול, להשתתף ולקחת אחריות.

ואכן, ברבות מהיצירות נקראים הצופים להשתתף ולהיות חלק מהתערוכה – להשלים את היצירה בנוכחותם, בשימוש, באינטראקציה, שבלעדיה האמנות אינה שלמה. האם מאסל מצביעה על שאיפה לאקוויליבריום – לשיווי משקל ויחסי כוחות מאוזנים יותר בין החברה לאמנות שהיא מטפחת? את התשובה אפשר לקרוא באופן סמלי בעבודתה של האמנית טאוס מחצ׳בה מדגסטן, וידיאו ארט שבו לוליין ההולך על חבל מעביר יצירות אמנות בין שתי פסגות הרים. בתנועה מתנודדת על פי תהום הוא מנסה להתאזן בעזרת התמונות, אך לא ברור מי מציל את שיווי המשקל של מי – האדם את האמנות או האמנות את האדם.

אפשר לקרוא לזה פרפורמנס, אך מדובר בתופעה מרחיקת לכת הרבה יותר. בדומה לסנאפצ׳ט ולסטורי, ובכלל למוצרי תקשורת בינאישית בעולם הדיגיטלי של ימינו, גם הפרפורמנס של 2017 חמקמק וחולף, ומיד אחריו בא חומר חדש וגודש את העין והמוח

פרפורמנס בביתן הגרמני, צילום Francesco Galli, Courtesy: La Biennale di Venezia

לי וואן, דרום קוריאה

מאסל שרבטה תשעה ראשי פרקים, ותחתם מתארגנים באופן חופשי למדי מיצבים קטנים וגדולים, עבודות ישנות וחדשות, של 120 אמנים. העובדה שמרביתם בלתי ידועים פותרת את הקהל (ואנשי המקצוע) מהעיסוק המייגע בניים־דרופינג, ואולי פותחת פתח לעלייתו של שם דומיננטי בלתי צפוי מתוך ההיצע. ימים יגידו. בינתיים פזורים בין השורות מעט מאוד עוגנים מזוהים – כמו קיקי סמית, שמקבץ עבודותיה, ציורים על נייר וזכוכית, יוצרים את אחד החללים הטובים בתערוכה; עבודה פואטית של אנרי סאלה, תיבת נגינה נחבאת אל הכלים ומרגשת; יצירת נאון מזמזמת ומטרידה של פיליפ פארנו ועוד.

ראשי הפרקים מחלקים את השטח ליצירות שעוסקות במרחב המשותף (Common), באדמה וטבע (Earth) בחדווה וחרדה (Joy and Fear) במסורת או בריפוי רוחני (שמאניזם) ועוד. אך הגבולות ביניהם רכים, כמעט כמו הטקסטיל הרב שמככב באופן מפתיע ביצירות רבות. החל מאוהל המנוחה השמאני שהקים ארנסטו נטו מברזיל, עבור בהר הפונפונים הצבעוניים של שילה היקס האמריקנית; עבודה של מריה ליי האיטלקיה, שחיברה מחדש קהילה מתפוררת בסרדיניה, באמצעות סרט כחול שהעבירה בין כל בתי הכפר; זו פוגשת בעבודות כמו זו של האמן לי מינגוויי מטייוואן, שמציע לקהל להביא בגדים לתיקון במקום, או של דויד מדליה, יליד הפיליפינים, שמזמין את הצופים להתיישב ולתפור טלאי אישי על ערסל המזכרות שלו.

חופש הפעולה שנותנת מאסל לאמנים מרחיק לכת עוד יותר במפגש עם דון קאספר. אמנית אמריקנית שהעתיקה את הסטודיו שלה לביאנלה, שם, למשך שישה חודשי התערוכה, היא עובדת, נחה, אוכלת, שומעת מוזיקה, מתכתבת במייל ונפגשת עם אנשים. את הקונספט של חיי נדודים היא מושכת מימי המחאה החברתית העולמית של 2011, ובמידת מה מעירה על כך שהמחאה אמנם שככה, אך המצב של רבים מהמפגינים נותר כשהיה, אם לא הורע עוד.

מארק ברדפורד בביתן ארה״ב, צילום: Francesco Galli

מצביע על כך גם האמן המייצג את ארצות הברית בביאנלה, מארק ברדפורד. תחילתו של עידן טראמפ בבית הלבן בוושינגטון מוצאת הד בביתן האמריקני, הבנוי באותו סגנון ממלכתי ומכונה ״הבית הלבן״ בוונציה. ברדפורד מציג את נקודת מבטו כשהוא חוסם את הכניסה הראשית ומכוון את הכניסה דרך אגף המשרתים, כביכול. החצר הקדמית נפלה קורבן לעזובה והזנחה, בחלל הפנימי נראה כאילו הגג קרס פנימה והוא רובץ בכובד משקלו כמעט על ראשי הצופים. כותרת התערוכה ״מחר יהיה יום חדש״ מצטטת באירוניה מ״חלף עם הרוח״.

הכותרת ״ויווה ארטה ויווה״ שטבעה מאסל נשמעת אולי חסרת מיקוד, אך היא מצליחה לקלוע במדוייק לאחת התופעות הדומיננטיות ביותר באמנות בת זמננו: אמנות חיה. אמנות פתאומית ורגעית, משתנה ומתכלה – אם לא היית במקום הנכון בזמן הנכון, היא לא מחכה לך. אמנות שלא סופרת אף אחד ולא מתחנפת למי שמבקש עוד קצת הסבר ותיווך. אפשר לקרוא לזה פרפורמנס, אך מדובר בתופעה מרחיקת לכת הרבה יותר. בדומה לסנאפצ׳ט ולסטורי, ובכלל למוצרי תקשורת בינאישית בעולם הדיגיטלי של ימינו, גם הפרפורמנס של 2017 חמקמק וחולף, ומיד אחריו בא חומר חדש וגודש את העין והמוח.

זהו המקרה של הביתן הגרמני, שזכה בפרס אריה הזהב לביתן המצטיין של הביאנלה. המיצג ״פאוסט״ של האמנית אן אימהוף הוא אירוע טוטאלי, מצמרר ועז – אך הוא חשוף רק למי שהצליחו לתפוס אותו בזמן. מי שהגיע בעיתוי שאינו תואם את שעות הפרפורמנס (בזמנים מסויימים ולא בכל יום) ימצא חלל ריק ומורבידי כחדר מתים נטוש.

גל ויינשטיין בביתן הישראלי, צילום Francesco Galli

לעומת האימה שמטיל הביתן הגרמני, הביתן הצרפתי שנמצא ממש ממולו עוטף את הצופים בקירות עץ ושטיחים בולעי רעש, ומנחם אותם במוזיקה חיה הבוקעת ממנו. לאורך חצי שנה הביתן ישמש כאולפן חזרות והקלטות ללהקות ומוזיקאים אורחים.

גם בביתן הישראלי הזמן והזמניות משחקים תפקיד. כאן לא מדובר בפרפורמנס אנושי, אלא בעבודה המשתנה עם הזמן. האמן גל ויינשטיין פרס על פני הביתן את מרבית החומרים המזוהים עם עבודתו לאורך השנים. כותרת התערוכה ״שמש בגבעון דום״ מסבירה את תמונת הקיר הגדולה, עשויה סיבי צמר; את הרצפה מכתימים כתמי רטיבות וחלודה, תוצאת התהליכים שהוא מערב בעבודתו. במפלס הביניים חלקות אדמה מ״קפה בוץ״ מייצגות את ״עמק יזרעאל בלילה״ – טייק אוף על עבודתו האיקונית של ויינשטיין עם מרבדי השדות המוריקים. מאז הצבת העבודה הולכות ומתפשטות על פני ה״עמק״ פטריות עובש ירקרקות, שלדברי האוצרת, תמי כץ פרימן, הן חלק מהעבודה. בחצר הביתן תבליט שמש המצטט את העבודה ״נהלל״, עשוי בשיש איטלקי בגוונים שונים – כמחווה למקום התערוכה.

שיה טצ'ינג, טייוואן

טייוואן מצליחה להביא לוונציה תערוכה המבוססת על פרפורמנס טוטאלי – מבלי לגרום לצופיה תחושת החמצה. התערוכה Doing Time היא מיני רטרוספקטיבה של עבודות הפרפורמנס הממושכות והתובעניות של האמן הטייוואני־אמריקני שיה טצ׳ינג. טצ׳ינג גזר על עצמו חוקים ומגבלות במסגרת מספר יצירות פרפורמטיביות שארכו שנה שלמה – כמו זו שבה הוא נאלץ להחתים כרטיס בשעון נוכחות בכל שעה ביממה. את הזמן החולף הוא תיעד בצילום של פריים בודד בכל שעה. שנה שלמה נדחסה לקצת יותר משש דקות בסרטון המוקרן בתערוכה, ואת הזמן החולף ניתן לראות באמצעות שיער ראשו ההולך ומתארך, בעוד שמבטו הולך ומאבד פוקוס והבעת פניו מיוסרת יותר ויותר. ״החיים הם גזר דין לכל החיים״, הוא אומר בתמציתיות – כמו מתאר במשפט אחד את מכלול עבודותיו הקפקאיות, ומשליך גם על המצב האנושי בכללותו – שבו כל אחד מאיתנו לכוד במערכת החוקים והמגבלות של עצמו ושל החברה בה הוא חי. כנגד הפרפורמנס שאורכו שנה, בביתן האוסטרי ארווין וורם מציג ״פסלים בני דקה אחת״. גם כאן הקהל נקרא לקחת חלק ולהתייצב בתנוחות שהגה האמן, כך שלרגע נוצרת קומפוזיציה בחלל, שבה משמשים בני אדם וחפצים בדרגות שונות של מוזרות.

הדסה גולדויכט

התערוכה הראשית בביאנלה מתחרה על תשומת ליבם (וזמנם) של המבקרים עם עשרות תערוכות לוויין במוזיאונים, בכנסיות ובעיקר בארמונות המרשימים והמתפוררים ברחבי העיר. על כל אלה מסתערים אמנים ואוצרים, יזמי אמנות וגופי תרבות בינלאומיים. מוזיאון ישראל מציג תערוכת יחיד של האמנית הדסה גולדויכט, שהתחקתה אחר סיפור הקהילה היהודית של ונציה דרך סיפורו של שומר בית הקברות היהודי (אצר אמיתי מנדלסון). שאלת הזמן החולף רלוונטית גם בתערוכת מיכלאנג׳לו פיסטולטו, מראשי תנועת ה״ארטה פוברה״ האיטלקית, המוצגת בכנסיה.

הביאנלה לאמנות של ונציה היא מסורת דו שנתית שהחלה ב־1895 – מפעל התרבות הבינלאומי הממושך ביותר בעידן המודרני. השנה מתלכדים שלושת האירועים המרכזיים של עולם האמנות באירופה – הביאנלה של ונציה, הדוקומנטה בעיר קאסל בגרמניה, שמתקיימת אחת לחמש שנים והשנה התרחבה גם לאתונה ופרויקט הפיסול של העיר הגרמנית מונסטר, שמתעורר לחיים רק אחת לעשור. בתוך השפע הזה (מבלי להזכיר את עשרות ירידי האמנות הבינלאומיים ותערוכות הראווה שמציעים מוזיאונים ברחבי העולם, חלקן מצויינות ומושכות קהל המגיע במיוחד) אין להתפלא על הקושי של האמנות לחדש, להפתיע ולרגש.

פרנסיס אליס בביתן העיראקי

למרות זאת, ונציה מצליחה להגן על מעמדה, לא מעט בזכות הקסם הייחודי של העיר שחוברה לה יחדיו בעשרות גשרים ותעלות. שאף מכונית לא נוסעת בה ואנשיה חיים בשלום עם המים הגואים ומציפים את הכיכרות וקומות הכניסה של בתיהם. ונציה אינה מתכחשת לכוחותיו של הטבע, היא זורמת איתם, וכפי שהיא נותנת ללחות לנגוס בטיח הקירות, כך היא מאפשרת לאמנות לכבוש את ארמונותיה ולעשות בהם כרצונה. זו התפאורה הדרמטית והרומנטית שדמיאן הירסט בחר להציג בה את הבדיה המפוארת שרקח – תערובת חסרת גבולות של מיתוסים עתיקים וחדשים, מהספינקס המצרי ועד מיקי מאוס, מהמדוזה והמינוטאור ועד דיוקן האמן כאחד האוצרות שנמשו מבטנה של ספינה טרופה.

דימוי הספינה הטובעת חוזר בתערוכה מצויינת בפונדציונה פראדה, ״הספינה דולפת, הקפטן שיקר״, תערוכה קבוצתית ההופכת את הארמון כולו ליקום מקביל ומשובש שבו, שוב, הצופים משמשים בעצמם השלמה הכרחית ליצירות. ואם יש מסקנה אחת להסיק מהקריאה של מאסל לחיי האמנות, הרי שזוהי חזרתו של האדם למרכז התמונה.

___

פורסם במקור בגרסה מקוצרת בכלכליסט

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden