כל מה שחשוב ויפה
גיא גולדשטיין ״החופשי במחשבותיו״ במוזיאון הרצליה. צילומים: טל ניסים

״בסוף נשארתי רק עם ׳ואגנר׳; הסמל״: גיא גולדשטיין במוזיאון הרצליה

״אתה יהודי בכלל?״ שאל אחד המבקרים את גיא גולדשטיין בתערוכת היחיד שלו במוזיאון הרצליה, ״החופשי במחשבותיו״, שמנגנת בעזרת 20 מכשירי רדיו יצירה של ואנגר. ״יצירת אמנות צריכה תמיד להשאר פתוחה לפרשנות״, הוא אומר, ״אחרת היא נעצרת במקום שבו אסרו אותה עם הפרשנות היחידה והשגויה שלשמה היא נאסרה״

בחודש שעבר נפתחה במוזיאון הרצליה תערוכת היחיד של גיא גולדשטיין, Freigedank (בגרמנית: החופשי במחשבותיו), החונכת את פרס קשת לאמנות עכשווית, שייסדה האוצרת קרן בר־גיל בשיתוף עם המוזיאון, ומוצגת במסגרת מקבץ התערוכות קו לקו: דיוקן המוזיאון. במרכז חלל התערוכה ניצבים 20 כסאות בית ספר שפורקו והורכבו מחדש באופן אחר. על כל אחד מהם הניח גולדשטיין מכשיר רדיו שונה, וביחד הם מנגנים יצירה של המלחין הגרמני ריכארד ואגנר.

המכשירים מנגנים כל כלי ביצירה בנפרד, ובמקביל אפשר לשמוע את הסאונד שהם מפיקים גם דרך תדר רדיו שנקלט מחוץ למוזיאון. גולדשטיין קודד את היצירה כולה בתרגום לסימונים של תיבת נגינה, שמוקרנים על קירות החלל ומזכירים קוד בשפת מורס. התוצאה מרשימה כבר במבט ראשון, אך מחייבת התעמקות והשתהות על מנת לחדור לרבדים השונים של העבודה, שעוסקת באופן מחושב במניפולציות, בתעמולה, בצנזורה תרבותית ובאפליה על בסיס שייכות לאומית, סוציו־פוליטית, או מגזרית.

Yuval:

הי גיא, מה שלומך? ומזל טוב על הפרס והתערוכה!

Guy:

תודה רבה, שלומי מצויין, מתאושש…

Yuval:

מתאושש ממה?

Guy:

מהקמת התערוכה, ומיד אחרי כן המשך ההפקה המסובכת לקראת תערוכת יחיד במוזיאון פתח תקווה. אני אחרי שלושה ימי צילום מפרכים בסטודיו

Yuval:

זה רק נדמה לי או שאתה אומר למה לעשות פשוט, אם אפשר מסובך?…

Guy:

זה לא בכוונה, ה״פשוט״ נשלל אוטומטית עוד לפני שאני צולל לתוך פרויקט

בשנת 2017, מי שרוצה לחוות אמנות (עכשווית) צריך לעבור תהליך של שני רבדים: חוויה אסטית, חושית, והרובד התוכני, הרעיוני. אני מכיר את הפרצוף של הצופים ברגע שנופל להם האסימון והם מבינים, זה קורה תמיד בשיחות איתי; אני מאד אוהב את הרגע הזה, יש אצלם מין סיפוק שכזה, תחושה של שייכות, שאני לא עובד עליהם

גיא גולדשטיין. צילום: אמנדה הסטהבה

Yuval:

בוא נתחיל בתערוכה בהרצליה: איך שמעת על פרס קשת לאמנות עכשווית ומה הצעת?

Guy:

פנו אלי. יום אחד איה לוריא התקשרה ובישרה לי ששמי עלה בוועדה המקדימה, יחד עם עוד תשעה אמנים כמועמדים לפרס. ביקשו ממני להגיש הצעה שעליה יעבור לואיס גראצ׳וס, האוצר הראשי ומנהל המוזיאון לאמנות עכשווית באוסטין טקסס, ויהיה תהליך של בחירה לאחר שהוא יפגוש כל אחד מאיתנו ויקרא את ההצעות. הגשתי הצעה מאוד ״פוליטית״: אמנם היא כללה את הפרויקט הסופי שאותו אני מציג אך גם עוד שתי עבודות שלבסוף ירדו כי הן היו גדולות על החלל ולא התאימו בשילוב הכללי. הגזמתי קצת…

Yuval:

למה ״פוליטית״? בגלל ואגנר?

Guy:

גם, אבל היו שם גם תכניות לתרגומים מסאונד לדימוי וההפך, נושא שמעסיק אותי בשנים האחרונות, של משוררים פוליטים, גם תומכי BDS, גם משוררים פלסטינים. היה לי רצון להתעסק במשוררת דארין טאטור ועוד כל מיני. בסוף נשארתי רק עם ואגנר – הסמל

Yuval:

איך הייתה הפגישה עם לואיס? מה עניין אותו לדעת עליך, על ההצעה, על האמנות שלך?

Guy:

קודם כל היה חיבור מיידי על בסיס אהבה למוזיקה. לאורך הקריירה שלו יצא לו לשתף פעולה עם הרבה מוזיקאים והרכבים גדולים, דווקא מאיזור הרוק והפופ, והמקום הזה שמעניין אותי – הבאה של המוזיקה לתוך האמנות – מאוד קרוב אליו. הוא הבין את מה שאני עושה, לאו דווקא בפרויקט הזה, באופן מיידי

Yuval:

אוסטין היא באמת עיר שידועה בצד המוזיקלי שלה. לא חשבתי על זה

Guy:

נכון, SXSW. בנוסף הוא ראה את הנושא שלי כמאוד רלוונטי בשאר העולם: חרמות, איסורים, תוויות, צנזורה וכד׳ הם משהו אקטואלי לחלוטין באירופה, בטח שבארצות הברית ואפילו במזרח – לדוגמה סין. הוא, כאוצר בארצות הברית, חיפש משהו שיהיה מגובש ומנוסח אבל גם שיהיה לו רלוונטיות מעבר לנקודה קטנה על הגלובוס

Yuval:

ואז הודיעו לך שההצעה שלך נבחרה. מה עכשיו? איזה תהליך עברת איתו ובכלל?

Guy:

מהרגע שההצעה נבחרה הייתי צריך להתרכז בשני דברים. האחד, זיקוק הרעיון הכללי והפומפוזי לכדי משהו מעשי, לבחון אותו ברמת הקונספט ולראות שאכן הכל מנומק ומגובש. זה היה תהליך ארוך שעבר כמה וכמה גילגולים והצעות שנבחנו טכנית וקונספטואלית עד שהגעתי למה שמוצג במוזיאון. הפן השני היה להפוך את ההצעה למעשית מבחינה תקציבית: הייתה פה הפקה לא פשוטה, והיה צריך לעבוד בזכוכית מגדלת עם המוזיאון כדי להגיע למה שדמיינתי או תיכננתי כדי שיכנס בתוך התקציב.

נולדו מזה גם ״תאונות״ או ״אילוצים״ שהביאו לעשייה שאני שמח שנעשתה – כמו לדוגמה שימוש בכיסאות הספציפיים הללו. התוכנית המקורית היתה לרכוש 20 כיסאות אך מכיוון שזה לא עמד בתקציב, לקחתי 20 כיסאות בית ספר משומשים, פירקתי אותם, צבעתי, והרכבתי שוב עם לוחות עץ חדשים אך במהופך, בצורה שמרוקנת את הכיסא מהפונקציה שלו להושיב; הוא הפך להיות ״מדף״.

ולגבי לואיס, לאורך התהליך עידכנתי אותו, שאלתי את דעתו, אך הדיאלוג איתו היה יותר בגדול, הוא לא נכנס לאוצרות בנימים הקטנים של הפרויקט

Yuval:

העניין עם הכיסאות ההפוכים מרשים, באמת יצא מוצלח!

אבל בוא נדבר על התוצאה כולה: שכששואלים אותך על מה התערוכה, מה אתה עונה?

Guy:

אני עונה שהיא עוסקת בקידוד ובפענוח, היא לוקחת את מקרה המבחן של ואגנר, כסמל של יוצר אסור, שלא ניתן לנגן אותו בפומבי בישראל, ומתמקדת ביצירה אחת שלו, הכי טעונה

Yuval:

וכמה חשוב לך שמי שמבקר בתערוכה גם יבין את זה? או אולי – מה חשוב לך שיקרה למי שיבקר בתערוכה? שמה הוא ירגיש או יבין או יחווה? כי זו תערוכה – אם יורשה לי – שהיא קצת למתקדמים. היא מאוד מרשימה במבט ראשון, אבל היא מחייבת קריאה, השתהות, התעמקות

Guy:

נכון, אני מודע לכך. אבל לצופה יש אחריות משל עצמו להעמיק יותר, אם מעניין אותו והכל זמין ומונגש בעבורו. יש טקסט קיר בהיר ויש מיני קטלוג עם שיחה שעשיתי עם לואיס ויש שם את ההסבר במילותי לכל הסוגיות. מלבד זה, אני גם מניח שהצופה ההדיוט יעמוד מול המשתנה של דושאן – שוב, סמל – או כל עבודה אחרת שלו שנעשתה מלפני יותר מ־100 שנה, ולא יבין אותה מעבר להיותה האוביקט שאותו היא מייצגת.

אני חושב שבשנת 2017, מי שרוצה לחוות אמנות (עכשווית) צריך לעבור תהליך של שני רבדים: חוויה אסטית, חושית, והרובד התוכני, הרעיוני. אני מניח שרבים מסתפקים בפן הוויזואלי אבל שוב, זו האחריות שלהם. אגב, אני מאוד מקפיד על כך שתהיה תמיד אפשרות בעבודות שלי לגשת ולהבין יותר. אני מכיר את הפרצוף של הצופים ברגע שנופל להם האסימון והם מבינים, זה קורה תמיד בשיחות איתי; אני מאד אוהב את הרגע הזה, יש אצלם מין סיפוק שכזה, תחושה של שייכות, שאני לא עובד עליהם

Yuval:

אז בהמשך – מה חשוב לך שנבין על צנזורה? על ואגנר? על ישראל או העולם ב־2017? יש לך עמדה שאתה רוצה להעביר?

Guy:

אני חושב שליצירת אמנות, בכל מדיום, יש חיים משלה. ברגע שמנכסים אותה ומטעינים אותה בסמליות כזו או אחרת שאינה קשורה לכוונתו או לעשייתו של האמן, מתחילה להיווצר בעיה. בטח ובטח כשזה נעשה מתוך אינטרסים לאומיים, לאומניים, פוליטיים וכו׳. במקרה של ואגנר זה נעשה פעמיים: פעם אחת על ידי הנאציזם ופעם שניה על ידי הממסד הישראלי בקום המדינה, שהוריש את זה מדור לדור. זו אגב דוגמה אחת מיני רבות להסמלה וליצירת מיתוס בנרטיב הישראלי הלאומי.

אני טוען שיצירת אמנות צריכה תמיד להשאר פתוחה לפרשנות, אחרת היא נעצרת במקום שבו אסרו אותה עם הפרשנות היחידה והשגויה שלשמה היא נאסרה. דוגמה חיה – האם הסרט המדובר לעייפה פוקסטרוט הוא על מעשי צה״ל הנלוזים בשטחים? זה נושא הסרט? אני לא ראיתי אותו עדיין, אבל זה מה שאני אמור להבין על תוכנו מפאת הביקורת עליו על ידי הממסד, אך אני מניח שזה לא נושא הסרט‎

Yuval:

איזה תגובות קיבלת בינתיים על התערוכה?‎

Guy:

האמת שהתגובות מצויינות. אמנם שמעתי רק את התגובות שהיו פנים מול פנים או כאלו שראו את הדימוי, כך שאם אתיחס שוב לשאלה הקודמת לגבי ההבנה של העבודה, מי שהיה פנים מול פנים קיבל גם הסבר ממני, התרצה ונהנה. מי שראה רק דימוי וכתב לי שהוא מתרשם וכד׳ – אני מניח שהנראות קסמה לו אך אינו מבין עדיין את העבודה. היה מבקר אחד, דווקא צעיר, מתוך קבוצה של מורים למוזיקה בקונסרבטוריון, שהתרעם מאוד על העיסוק שלי בוואגנר. הוא פנה אלי ממש באלימות‎

Yuval:

האמת שזה מפתיע אותי, שעדיין יש את התגובות האלו‎

Guy:

זה בדיוק העניין, שהדרך שבה הוא פנה אלי הסתכמה בשאלה היחידה: אתה יהודי בכלל?‎ לא נוצר שום מקום לדיון, ומדובר בבחור צעיר ומוזיקאי‎

Yuval:

מוזר. תגיד, מה יקרה לתערוכה באוסטין? היא נשארת באותו פורמט?‎

Guy:

לא בטוח. החלל שם גדול יותר.

יצא שהתבוננתי במיצב של הכיסאות בזמן שהווידאו מכובה בחלל ויש לזה המון כוח גם כך. חשבנו על אפשרות לפצל שם את הווידאו עם הסאונד המוזר שלו ואת המיצב של הכיסאות עם מכשירי הרדיו לשני חללים עוקבים, לפצל את החוויה לשני שלבים. לואיס הציע לי גם לחשוב על לצרף עבודה מהתערוכה בפתח תקווה, אבל אני עוד לא מוצא את החיבור הישיר. משהו מעניין לא פחות הוא האפשרות לשלוח שלוחה מחלל המוזיאון שנמצא במרכז אוסטין לפארק הפסלים שלואיס מנהל אף אותו. חשבנו על שידור רדיו אל מעבר לתחומי המוזיאון וקליטה שלו בפארק‎

Yuval:

מעניין. מתי זה קורה?‎

Guy:

במהלך 2019, השבוע יהיה לי תאריך‎

Yuval:

נייס! תגיד משהו על התערוכה בפתח תקווה לפני שנגיד שלום?‎

Guy:

זו תערוכת יחיד על רוב שטחי המוזיאון (יותר מחצי) היא התחילה סביב אלבום מוזיקלי שכתבתי, הלחנתי וביצעתי; אלבום שכתבתי בצפון אירלנד במהלך שהות במגדל עוצר בן 200 שנה. בתוך השירים שזורות הקלטות שעשיתי עם האוכלוסיה המקומית סביב ההיסטוריה האלימה שלהם, הדומה ומזוהה עם הקונפליקט הישראלי־פלסטיני. מתוך האלבום הזה נולדו גם עבודת וידאו, שלשמה חזרתי לצפון אירלנד, מיצב עם תסכית של סמואל בקט שהפקתי מחדש בעברית, ועוד כמה עבודות העוסקות בזמן, במוזיקה ובסיפור (נרטיב)‎

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden