יוכי שרם סורגת את סודות הגנום

״אני מציירת בחוט. הסריגה שלי לא נעשית בטכניקה אחת ולא על פי דוגמה, היא נעשית כמו שכבות של צבע בציור. היופי בעבודה הזו הוא שחוץ מהקונספט שלה שום דבר לא היה מתוכנן״ – אומרת יוכי שרם לקראת הצגת הפרויקט שלה, ״רקמה אנושית״ ביריד האמנות צבע טרי. בעבודה עמלנית ומורכבת, שרם עובדת כבר כמעט שנה על מיצב ענק, סייט ספסיפיק, שישתרע על פני חלל התצוגה ויעטוף את המרחב כגוף חי ונושם, רווי צבעוניות וטקסטורות.

מקור ההשראה, כפי שמעידה כותרת העבודה, היא גוף האדם. המיצב מתחקה אחר אברי הגוף והרקמות, ואחר רישומי ה־DNA האנושי, באמצעות עשרות סוגי סריגה, העשויות בעבודת יד. שרם מתייחסת לגוף כנקודת מוצא, אך במקום לראותו כפי שהוא, היא מעמיקה חדור לשכבות הפנים, מתחת למעטפת, ומגיעה להפשטה מוחלטת של הפיזי. ורידים, שרירים, לב וקרביים זוכים לנראות צבעונית ואסתטית, מתפתלים סביב עצמם ונמתחים על גבי אלמנטים מאלומיניום – שמשמשים כשלד ומזכירים קווי מתאר של חלקי גוף.

״התייחסתי לשלד האדם, שהוא הבסיס שמחזיק את הכל, ועל גביו נמתחת רקמה רכה. אלה הם החלקים העשויים סריגת קרושה – זוהי אהבה ישנה שלי שלראשונה נכנסת לתוך האמנות״.

יוכי שרם

״אני לא יכולה להגיד איך הגעתי לצורות האלה דווקא – עניין אותי הגנום האנושי, ומשם התפתחו בשלבים גם הקונספט וגם הצורניות: בכל שלב הגעתי לעוד הפשטה ועוד שחרור. שנה שלמה, שעות על שעות, בעשר אצבעות״

עבור שרם, השחרור משליטה בחומר והעבודה ללא תכנון מדוייק היא הישג – כמי שמגיעה מעולם המתמטיקה והניהול והפכה את האמנות לעיסוקה המרכזי בשנים האחרונות, במשך 12 שנים למדה פיסול ועשתה מעברים מחומר לחומר, כשבכל פעם היא לומדת את תכונותיו של חומר חדש, מעמיקה וחוקרת את ה־DNA של יצירתה. ״ללמוד בגיל מבוגר זו פריבילגיה, בלי לחצים, מתוך עניין״, אומרת שרם. 

״כל החיים אני יוצרת, תמיד סרגתי ובמשך שנים רבות יצרתי תכשיטים, עד שפניתי ללמוד פיסול. אם כי במקור אני מתמטיקאית״, היא מספרת. ״בדור שלי ילדים לא בחרו מה הם רוצים ללמוד. אני הייתי תלמידה טובה והייתי גם מאוד טובה במלאכת יד – אז לימדו עוד בבית הספר מלאכות שונות כחלק מתוכנית הלימודים, זה היה חלק מהדרך. אהבתי את זה כל כך שחשבתי שאלך לתיכון מקצועי, ואמא שלי הזדעזעה״, היא מחייכת. ״באוניברסיטה  החלטתי ללמוד מתמטיקה כי רציתי ללמד בתיכון״. 

אבל במקום לעסוק בהוראה פנתה לתחום הניהול במסגרת משרד התקשורת. ״ובגלל שאני בנאדם כל כך יסודי, וחייבת לנהל את הכול כמו שצריך – לקח לי הרבה שנים לחזור לאמנות ולעסוק בזה ברצינות. ועוד הרבה שנים כדי להסכים להציג את העבודות״. 

יוכי שרם. צילום: סיון נשרי

כיום היא כבר לא נמנעת. להיפך, ממש בימים אלה מסתיימת הצגת תערוכת היחיד שלה בבית האמנים בתל אביב, וכבר עומדת להיפתח התערוכה ב״צבע טרי״. הפרויקט של שרם הוא מהגדולים והמורכבים ביותר שייראו ביריד. ״אפשר לראות את הדידקטיות שלי באופן העבודה: אני עובדת על פרויקט, לא עושה פסל אחרי פסל, אלא עובדת בסדרה והיא תימשך שנה או שנתיים, לא אכפת לי – עד שאבטא את כל מה שאני רוצה. המוטיבציה שלי יותר עמוקה ויותר רחבה. אני עושה 100 סקיצות ואז צריכה לבחור וללמוד מהם החומרים שיתיאימו לפרויקט.

״בפרויקט הפיסול הראשון שעשיתי, ׳מעקב אחר הקו׳, עשיתי 16 פסלים בהשראת דמויות רוקדות. חיפשתי חומר שיהיה יציב מספיק אבל גם גמיש, כדי להציג מחול לא רק בדמויות רוקדות אלא בפיסול גמיש. רציתי שהפסל עצמו ירקוד. סשה סרבר שהיה מורה שלי בבית הספר בסיס, עוזר לי למצוא פתרונות״.
הפרויקט שהציגה בבית האמנים ״שקיעה נוגה״, החל את דרכו בתערוכה בוונציה. שם הייתה לו תפאורה טבעית של המים המקיפים מכל עבר, ואילו בבית האמנים החליטה שרם לטבול אותו בעצמו באקווריום שקוף, כדי לסמל את השקיעה.

״ההשראה מגיעה מהמצב של ים המלח מצד אחד ושל ונציה מצד שני – שני אתרים ייחודיים ושניהם בתהליך של היעלמות. זהו ייצוג אפוקליפטי של מה שגרמה ההתערבות ההרסנית של האדם בכדור הארץ. מצד אחד ים המלח מתייבש ומצד שני ונציה טובעת. הפסל מוקף בצילומים של ורישומים בשחור לבן, של ארמונות, וגשרים, שנמצאים בתהליך התפרקות – נשארת רק הפסאדה הריקה ואפילו פחות מזה״.
בפרויקט החדש ״רקמה אנושית״, את עוברת מהחומר הקשיח, מהמתכת, לחומרים רכים, ומתנועת הרקדנים לרקמת הגוף.

״אחרי עבודה בחומרים קשים ובמתכות, בנירוסטה ואלומיניום, אני אומרת רגע רגע, בואו נתייחס רגע למהות, לנפש, נתבונן על האדם במבט יותר רך. חוטי סריגה הם פטיש ישן שלי, מלפני 40 שנה, אספתי חוטים מכל העולם. אבל לקח לי שנים להתחיל לשלב אותם באמנות שלי. התחלתי לעבוד על הפרויקט ללא תוכנית ברורה, וכשהתחילו להתפתח הטקסטורות של החומרים, גיליתי את העושר הצורני והצבעוני שאין כמוהו״.

עבודתה של שרם היא חלק ממגמה בולטת בעולם האמנות כיום, של המסת החומות בין התחומים של ארט וקראפט. בשנים האחרונות ניתן מקום וחשיבות רבה יותר מבעבר לעבודות שנחשבות נשיות, רכות, עשויות בטכניקות של מלאכה מסורתית. אמניות כשילה היקס האמריקאית, ג׳ואנה ושקונסלוש הפורטוגלית ודומותיהן, החזירו את ״הכבוד האבוד״ לאמנויות בטקסטיל. ״השימוש בסריגת קרושה כדי לייצג ים, למשל, נראה כבר לא מעט. לדעתי גם אם דמיאן הירסט היה עושה את האלמוגים שלו בקרושה הוא היה מצליח להעביר את המסר״, אומרת שרם, בהתייחס לפרויקט הענק שהציג הירסט בוונציה בשנה שעברה, ולפרויקט שהציגה ושקונסלוש לפני מספר שנים בביאנלה בוונציה – כשעטפה את בטנה של ספינה שלמה בעבודות בד וסריגה. ״חוטי הצמר, הצבעים, החומר הרך, הטקסטורות והצורניות – מבטאים כל דבר שנראה לומר״.

ישן וחדש, מסורתי וטכנולוגי

את הפרויקט החדש אוצרת דנה גילרמן, המעידה על אופיו הבלתי צפוי: ״זה פרויקט מיוחד, כהגדרתו. המיצב הזה הוא חדשני ומפתיע, יש בו שילוב של ישן וחדש, מסורתי וטכנולוגי. ברור שסריגה היא לא דבר חדש, אבל החיבור שיוכי שרם עושה והמעבר שלה מקראפט לאמנות – מאוד נכון לתקופה. רואים את זה אצל אמניות חשובות בעולם. וגם העיסוק בגוף ובאישי – מאוד חשוב בעיניי״, אומרת גילרמן. ״העיסוק בגוף נוכח בעבודתה של שרם בשנים האחרונות בעקבות מחלת דם נדירה שבה לקתה. הביטוי שלו
במלאכת הרקמה והאריגה משתלב היטב בשפת האמנות הנשית העכשווית. כפי שראינו גם בתערוכות בעולם בזמן האחרון.

״אני מאמינה שביריד לאמנות עכשווית צריך להראות את הדברים הכי רלבנטיים. ירידי אמנות בעולם מראים את מה שקורה באמת – לא רק את מה שעומד למכירה. המטרה היא חשיפה – זו הזדמנות לחשוף את העבודה בפני קהל מקצועי וקהל שאוהב אמנות ויכול להעריך אותה. חשיפה ל־35 אלף איש – אין לכך תחרות״.

בניסיון לייצג רקמות אנושיות, יצרה שרם דוגמאות ניסיוניות והכפילה אותן. ״דוגמה אחת הפכה להגדלה כאילו פוקוס פנימה, דוגמה אחרת מתפשטת ומכפילה את עצמה. עבדתי על כל חלק בעבודה בפני עצמו וכפי שאני רואה אותה היא מלאה אינפורמציה. רקמה אחת מייצגת DNA, אחרת מייצגת מוח וקשרים עצביים, ועוד אחר אחרת מייצגת כרומוזומים.

יותר משהיא יוצרת פסל, נראה שהיא יוצרת עולם פנטסטי, גן קסום. ״אני לא יכולה להגיד איך הגעתי לצורות האלה דווקא – אבל עניין אותי הגנום ומשם התפתחו בשלבים גם הקונספט וגם הצורניות – בכל שלב הגעתי לעוד הפשטה עוד צבעוניות, עוד שחרור. שנה שלמה, שעות על שעות, בעשר אצבעות״.
בצבעוניות המתפרצת של העבודה הקישור לגופני אינו מובן מאליו. ״מתוך החלטה מודעת אני לא משתמשת לא בשחור ולא באדום. הייתה לי מחלת דם לפני שלוש שנים והאדום הוא מבחינתי אסוציאציה ישירה לדם. והשחור – הוא פסימי ועשיתי בו מספיק שימוש בפרויקט הקודם״.

בהמשך לבניית השלד שעליו נמתחת הסריגה, משולבים במיצב גם מנועים שמוסיפים לו תנועת נשימה. ״באמנות עכשווית כל החומרים שייכים לחלק מהחיים של העבודה. אני חושבת שהיום באמנות העכשווית נעלמו הקריטריונים. יש עבודות שדורשות הרבה הסבר ותיווך – אבל יש עבודות שאת רואה והן נוגעות בך, עושות לך טוב או עושות לך רע. אני רוצה שיראו את העבודה שלי וירגישו, ואני בטוחה שיבינו״.