בשם האב, הבן והאלגוריתם

ג׳ק קונטה הוא ממייסדי פטראון, פלטפורמה נהדרת שבאמצעותה ניתן לתמוך ישירות ביוצרים ובאמנים. שם הפלטפורמה מתבסס על התקופה בה כל אמן היה זקוק לפטרון עשיר כדי שיממן אותו, ופטראון היא גרסה עדכנית של מימון המונים לרעיון הישן הזה.

היא ממלאת את החסר בעולם כלכלי שבו ליוצרים יש פחות אפיקי הכנסה מסורתיים, לצד כלים חדשים שמאפשרים להם לבנות קהילה סביבם. בכל מקרה, קונטה חזר השנה לדבר במסגרת פסטיבל SXSW.

הוא נתן את תצוגת התכלית המרשימה שלו, שכללה הפעם סקירה היסטורית של האופן שבו הטכנולוגיה שינתה את עולם המוזיקה ואת הכלכלה שלו, ושל האופן שבו היא בראה אפשרויות יצירתיות חדשות. כהרגלו, הוא תיבל בסיפורים אישיים ורלוונטיים מהקריירה שלו כמוזיקאי וכיוצר.

אפילו היה לי רגע אחד של סיפוק כשהוא נגע באחד הסיפורים שאני מביא גם בהרצאות שלי, כשבשנות ה־30 איגוד המוזיקאים שבת וניהל קמפיין שלם נגד מוזיקה מוקלטת, אותה הוא כינה ״מוזיקה בקופסת שימורים״, וגם השתמש באותה תמונה מהתקופה. 

אני ממליץ לצפות בהרצאה, כי קונטה מתייחס לכמה מהנושאים הבוערים של התקופה הנוכחית. קודם כל, הוא סבור שחברות ה־AI עושות עוול ממשי ליוצרים בכך שהן מאמנות את המודלים שלהן על יצירות ללא הסכמה וללא תגמול – הוא אפילו כינה את טענת ה״שימוש ההוגן״ שלהן ״תירוץ מזויף״.

כשהוא מגיע לשאלה מה צופן העתיד מבחינה יצירתית, הוא סבור שאנחנו כרגע רק בתקופה שמקבילה למשל לימים הראשונים של המצאת הקולנוע. מצלמות הקולנוע הראשונות צילמו מחזות, באופן סטטי, בלי סאונד ובשחור לבן. לקח עוד קצת זמן עד שהקולנוענים הראשונים פיתחו שפה חדשה שמאפשרת לספר סיפור בדרכים חדשות, שלא היו אפשריות קודם.

אותו תהליך קרה גם באולפן ההקלטות. בהתחלה מטרת האולפן היתה לתפוס את הביצוע החי באופן הנאמן ביותר, ולאט לאט התברר שבאולפן ניתן לברוא עולמות חדשים – להכפיל קולות, לנגן סלילים אחורה, לייצר הדהודים  מלאכותיים – ועוד.

מהרגע הראשון ש־AI היה זמין ככלי יצירתי, היה ברור שיש כאן פוטנציאל למהפכה. עם זאת, שלוש-ארבע שנים במורד הדרך, נדמה לי שעדיין לא שמענו וראינו משהו חדש באמת שהושג באמצעות הכלים האלה – רק הישגים טכנולוגיים של שחזור דברים קיימים: מהר יותר, מדויק יותר. אבל בטח לא שפה חדשה.

האם השלב הנוכחי, של ג׳ינרוט סלופ בכמויות הוא רק שלב ביניים, שלב למידה הכרחי של בני האדם את הכלים החדשים שהגיעו לידיהם? אני מאוד מקווה.

סליחה אדוני המלצר, יש אצבע בסכר שלי

בינתיים, ״בשטח״, המצב הוא כזה – יותר ויותר תוצרי AI מציפים את השוק. מחקר של SubmitHub שבדק יותר ממיליון ריליסים בחודש יולי, מצא שכמעט רבע מהן נוצרו כולן ב-AI, ועוד כ-15% הן אודיו מג׳ונרט שעבר עיבוד אנושי. סה״כ כמעט 40 אחוז. ומולם, עוד ועוד גופים נאלצים לנקוט עמדה (רשימה עדכנית של המדיניות המוצהרת של כל שירותי הסטרימינג).

ספוטיפיי, רק לפני כמה חודשים, הכריזה שהיא תסמן יוצרים אנושיים ככאלה. הצעד הזה, כצפוי, לא היה מספיק, וכעת ספוטיפיי מכריזה כי היא תסמן פרופילים של יוצרים שמייצגים ״פרסונת AI״. גם כאן, הפרטים הקטנים חשובים, ושימו לב שספוטיפיי לא תתייג יצירות ספציפיות – התג נוגע לזהות הפומבית של האמן, לא לאופן שבו נעשתה המוזיקה.

במקביל, איגוד תעשיית ההקלטות האוסטרלי החליט שמוזיקה שנוצרה באופן מלא באמצעות AI לא תוכל להשתלב במצעד השירים האוסטרלי, זאת אחרי שהתגלה שקאבר מצליח לשיר Like a Prayer של מדונה עשה שימוש נרחב ב־AI ביצירתו.

האדם מאחורי הקאבר המצליח הוא ג׳וש פאוואז, DJ ומפיק אוסטרלי שמוציא מוזיקה מאז 2015 (אגב, פרט לא חשוב אך מוזר למדי, דודו של פאוואז, פאדי, היה בן זוגו של ג׳ורג׳ מייקל). הקאבר שלו הפך לשיר המושמע ביותר ברדיו באוסטרליה, הגיע למקום השני במצעד שירים הכללי, וצבר יותר מ־48 מיליון האזנות בספוטיפיי. פאוואז אומר שהוא ״נעזר ב־AI״ במהלך היצירה, אך מכחיש שהטרק הוא תוצר של AI באופן בלעדי.

והנה הטוויסט בעלילה: הכלל החדש של ARIA (איגוד תעשיית ההקלטות האוסטרלי) פוסל רק מוזיקה שנוצרה כולה בבינה. פאוואז הצהיר שהוא רק ״נעזר״, ולכן השיר שבגללו נוסח הכלל – פשוט לא נפסל. פאוואז עצמו בירך על ההחלטה.

הוויכוח על האופן בו נוצר השיר לא נעצר כאן. מפיק מוזיקה בשם ניהיל יאנג הפך את עצמו, יחד עם מפיק נוסף בשם H4RRIS, לצייד קטעי AI מזויפים. הם חושפים מפיקים שמשתמשים ב־AI כי לייצר קטעים שלמים מבלי גילוי נאות. יאנג טוען שפאוואז פשוט העלה את השיר של מדונה לשירות של סונו, שינה כמה מילים כדי לא לחטוף תביעה, והשתמש בתוצאה שקיבל כפי שהיא, בלי שום טיפול נוסף מצידו.

View this post on Instagram

כמו כמו תפילה

כמובן שלצד ההמולה הגדולה שמייצר הקאבר, מתעוררות שאלות נוספות – מה יוצא לפאוואז אם הוא בלאו הכי משתמש במילים ולחן קיימים? מדונה ופטריק לאונרד, ככותבי השיר, מקבלים את תמלוגי ההוצאה לאור. מה שנשאר לפאוואז הוא צד ההקלטה בלבד.

ושאלה נוספת – אולי דווקא השימוש בשיר מוכר, להיט ענק שבענקים, הוא האופן שבו אנשים ירגילו את האוזניים שלהם למוזיקה שמופקת באמצעות AI? נראה שפאוואז מהמר על זה – הוא מיהר להוציא אלבום, Dance Like Everyone’s Watching, שכולל 14 גרסאות כיסוי ללהיטי עבר. עשרה מתוך 14 הם שירים מהמאה הקודמת. כל הגרסאות בזמן ממוצע של פחות מ־2 וחצי דקות. חבל על הטוקנים, לא ככה?

״לייק א פרייר״ הוא שיר שנכתב על ידי בני אדם, לפני כמעט 40 שנה, בתקופה שבה מחשבים שיכולים לכתוב לבד מילים ולחן היו בגדר מדע בדיוני. מבלי שפאוואז יודה בזה בעצמו, אי אפשר להוכיח שהביצוע כולו נעשה על ידי AI. בהנחה שכל הצלילים שאנחנו שומעים בביצוע הזה הופקו בידי מנוע ג׳ינרוט, איזה סוג של יצירה זו? קאבר של מכונה לשיר אנושי?

הפרקטיקה הזו הופכת לנפוצה מאוד בפלייליסטים מפוקפקים ביוטיוב – קאברים לשירים של בוב מארלי, רדיוהד, יו ניים איט – ״השירים של פעם״ מסרבים לפנות את מקומם לשירים חדשים, ועכשיו הם גם מתגלגלים לתוך ביצועי AI חדשים שממשיכים להנציח אותם, הופכים את שירי הפופ והרוק של פעם לסטנדרטים שזוכים לעוד ועוד פרשנויות שטחיות.

*עריכה – אחרי שהטור הזה התפרסם לראשונה שיתף אותי חבר, שבין השאר מתקלט בחתונות, שהוא קיבל מהמשפחה פלייליסט של שירים בספוטיפיי שהם רצו שהוא ינגן מתוכו חומרים בחתונה. מתוך כ־160 שירים בפלייליסט, בערך 3 רבעים היו קאברים מג׳ונרטים לשירים מוכרים.

בכל מקרה, כרגע נמשך הלחץ מצד המאזינים והמאזינות להמשיך לסמן יצירות שנוצרו ברובן על ידי AI, כשהסנטימנט השולט הוא שהיצירות האלה הן אמנות לא לגיטימית שמתחזה בהצלחה לכזו שכן.

51 אחוז אנושי

נדמה לי שבין אם נרצה ובין אם לא, הקרב עכשיו כבר הוכרע. אי אפשר יהיה לסמן כל יצירה אם היא נוצרה בידי בינה מלאכותית או לא. קודם כל – איפה עובר הגבול? ב־80%? ב־51%? ומה אם כל היצירה הוקלטה על ידי בני אדם אמיתיים ורק השירה היא ערוץ מג׳ונרט? ואיך אפשר להוכיח? מותר להניח שכלי הג׳ינרוט יילכו וישתפרו ויילכו ויוטמעו בתוך תוכנות להפקת מוזיקה, וכך יילך ויטשטש הגבול בין יצירה אנושית ליצירה באמצעות בינה.

זה מחזיר אותי לחלק שאיתו פתחתי את הטור – אולי ממש מעבר לפינה נמצאת יצירה חדשה, מרתקת ומסעירה שאנחנו עדיין לא מכירים, כזו שניתנת להפקה רק באמצעות כלי AI. כשזו תופיע, אני רוצה לחשוב שהאפקט שלה יהיה כל כך דרמטי, שכל יצירות הסלופ הנוכחיות, אלה שמרגיזות אותנו, מתגנבות אל הפלייליסטים שלנו בלי שנרצה, ממלאות את הפיד שלנו בלי שביקשנו – יהפכו ללא רלוונטיות וייעלמו כלעומת שבאו.

מי אמר שאני לא יודע גם להיות אופטימי לפעמים? ספטמבר שמח ושנה טובה לכולנו.

---

נדב רביד הוא מעצב סאונד ויועץ למיתוג קולי, די־ג׳יי ומפיק מוזיקה.⁩ ⁧ניהל את גלגלצ בין 2015 ל־2024, ועוסק בצומת שבין מוזיקה לטכנולוגיה.

הטור התפרסם במקור בניוזלטר נדב לווריד