החיים ע״פ זויה צ׳רקסקי // בריונות בבית הספר

---

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון ישראל

---

מה רואים בתמונה

בשני חלקי הדיפטיך ״בריונות בבית הספר״ מתוארת אותה סצנה, בדיוק כמעט מוחלט. גיבור הסיפור הוא האנטי גיבור – ילד ממושקף, תלמיד כינור, החנון שהילדים מציקים לו וממררים את חייו. הם מקיפים אותו, דוחקים אותו אל העץ, לועגים לו ואחד מהם אפילו משתין על דפי התווים שלו שהושלכו על הקרקע. תנוחותיהם הן אותן תנוחות והבעותיהם אותן הבעות.

בצד האוקראיני הילדים בהירי שיער וסמוקי לחיים ועל הגדר שמאחוריהם כתוב ״מוות ליהודים״, ״זין״ ו״זונה״ ואילו בצד הישראלי, על רקע שיכונים ושני עצי הדקל הסימבוליים של צ׳רקסקי, נראים הילדים כהים ומזוהים כמזרחיים והכיתוב על הגדר הוא ״רוסים תחזרו לרוסיה!״ ו״מוות לערבים״.

מה באמת רואים בתמונה

יחד עם הבגדים (הלא מתאימים), השפה (הזרה) והכינור, נארזו ועברו מאוקראינה גם החריגות והרדיפה החברתית, התלישות והבידול האינטלקטואלי. חוויית ילדות קשה מנשוא וכל כך מוכרת. שם היה גיבורנו ״יהודון״ חלשלוש וכאן הוא ״רוסי״. צ׳רקסקי מחלקת בנדיבות את הסטריאוטיפים, הדעות הקדומות והגזענות מכל הכיוונים, ויש מספיק לכולם. הרוסים מתנשאים על המזרחיים, המזרחיים הישראלים לועגים לרוסים הגלותיים, האוקראינים משפילים את היהודים וכן הלאה.

בתעלול שובב היא שותלת את הסצנה בעולם הילדות, בסגנון משחק ״מצא את ההבדלים״ והופכת את הכאב למקור שעשוע – בדיחה פנימית שיצאה מפרופורציה וגדלה לממדי ענק. וכמו שנהוג לומר, זה היה מצחיק אם זה לא היה שלנו.

אולי יעניין אתכם גם

צמד הציורים ״בריונות בבית הספר״ משנת 2014 חולש על ״חדר הילדות״ בתערוכה. לצידו תלויים ציורים מוקדמים שציירה צ׳רקסקי, משנות ילדותה בקייב ולימודיה באקדמיה לאמנות ועד לימי התיכון בתלמה ילין, חלקם מצויירים על דפי מחברת. ביניהם מופיע צמד נוסף: שמנהל דיאלוג עם ציורי הבריונות:  ״כאן איש לא יקרא לך יהודון״ – מתווה לכרזות שיצרה ב־1993, שנתיים אחרי שעלתה לארץ.

לא במקרה מככבת באחד מהם שרת העבודה והרווחה באותן שנים, אורה נמיר, שהציעה להעסיק את העולים בעבודות יזומות ביערות קק״ל, בחפירות ארכיאולוגיות ועוד. צ׳רקסקי מציבה אותה ״נותנת דוגמה אישית״ כיערנית מגוחכת. לצידה בכרזה השנייה ״יהדות השרירים״ שאולי תצמח מעבודות אלה – גאה וחזקה, לא ״יהודונית״.

יחסה של נמיר לעולים עורר שערורייה כשאמרה בין היתר שהם קהילה של קשישים, נכים ואימהות חד הוריות – אוכלוסייה התלויה בשירותי הרווחה ובאה לנצל את משאביה של ישראל. בקטלוג התערוכה מצוטט ראיון לעיתון הארץ שבו אמרה: ״הבנים שולחים לכאן את הוריהם הזקנים והנכים, שמדינת ישראל תוציא עליהם את משאביה ובעצמם מהגרים לארצות־הברית ולגרמניה. מהצד הדתי אני שומעת, שבכלל יש ביניהם 40־30 אחוזים שאינם יהודים״. סטריאוטיפים ודעות קדומות, כבר אמרנו?